ד

ועתה צריך לחקור נידון ענין מ"ש שאלו ממנו ליתן ג"פ לאשתו ולא היה אפשר לבודקו כד"ת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מלוליה אך מדוחק גדול השיב הן פ"א עכ"ל. אשר מלשון זה משמע שגם בשעה שהשיב הן לא היה שפוי בדעתו וא"כ לכאורה אין הציווי כלום. ודאי אם בשעה שצוה היה שפוי בדעתו רק בשעת כתיבה ונתינה לא היה שפוי בדעתו היה מקום להקל בגט חרשת. משום דהרב"י סי' קכ"א דקדק מהרמב"ם פ"ב מה"א דין ט"ו דאם בעת שצוה לכתוב היה בדעתו אע"ג שנשתטה בעת הכתיבה ונתינה מדאורייתא מגורשת אלא מדרבנן פסול ואפילו אין סמיה בידן. וכ"כ הב"ש שם סק"ג ואע"ג דהטור וריא"ז בש"ג חולקים וס"ל הגט בטל מדאורייתא. והפר"ח שם ס"ק ה' הכריע דהוי ספק מגורשת מ"מ יש לסמוך דעת הרמב"ם משום דבירושלמי מבואר דר' יוחנן ס"ל דהגט כשר. ועכ"פ אף אם נימא כדעת הטור וריא"ז היינו בגט פקח ופקחת אבל בנד"ז דהגט הוא לחרשת אשר ברוב המקומות רובם ככולם חרש ושוטה הם במדריגה אחת יש לסמוך ע"ד הרמב"ם דס"ל אף בגט פקחת אין רק פיסול דרבנן א"כ לדבריו בגט חרשת י"ל להכשיר לגמרי. דלגבי פיסול דרבנן שבנתינת הגט י"ל דחרשת שוה לשוטה. וכשם שהקדושין היה ללא בן דעת כך אף אם בשעת כתיבת ונתינת הגט אינו בן דיעה הגט כשר. כיון בשעה שציוה היה בן דיעה גמור. ואף אם החשש על שעת הציווי אם החשש רק מפני שלא היה אפשר לבודקו כד"ת אבל לא שראו בו והכירו שאינו שפוי בדעתו היה מקום להקל בפשיטות משום דבירושלמי פרק מש"א אומר דבשמיעת הקול ששמעו שאומר לסופר כתוב א"צ שום בדיקה ולא הוזכר בדיקה במשנה רק גבי הרכנת הראש וז"ל א"ל לשמיעת הקול פעם אחת להרכנת הראש ג' פעמים ופי' הקה"ע דהרכנת הראש ג' פעמים הוא דה"ל כשמיעת הקול פעם אחת דבקול א"צ בירור משא"כ בהרכנת הראש כדמסיק עכ"ל וכ"ה בירושלמי רפ"ק דתרומות. ואין לומר דהכא דשקיל מלוליה. אע"פ שהשיב מדוחק הן אין זה כשמיעת הקול דאין לחלק דהא בלא"ה י"א דנשתתק מתוך חוליו א"צ בדיקה אף שרק הרכין בראשו והירושלמי אומר דצריך בדיקה פעם אחת. כ"כ הר"ן. עשה הירושלמי מחמיר יותר מהיש אומרים הנ"ל וכ"כ בשמו מהריב"ל ח"ב סי' פ"א. ובב"י סי' קכ"א בד"ה ובעל העיטור כתב וכנשתתק מתוך חוליו די בהרכנת הראש פעם אחד כדאמרינן בירושלמי עכ"ל משמע דא"צ בדיקה אפילו פעם אחד. וכדעת הי"א שהביא הר"ן. וא"כ בנד"ז שהשיב הן דה"ל שמיעת הקול. י"ל להירושלמי סגי. ואע"ג דבענין נשתתק מתוך חוליו חלקו הפוסקים על הירושלמי וס"ל דצריך בדיקה ג"פ כמבואר בב"י בד"ה כתב הר"ן. היינו על הרכין בראשו בלי שמיעת הקול שבזה מצאו משמעות כן בתוספתא דמצריך בדיקה ג"פ כמבואר בהר"ן. אבל לענין שמיעת הקול דא"צ בדיקה לא מצינו בפירוש שנחלקו על הירושלמי כלל. והעיטור הביא הירושלמי. ואין ראיה שהפוסקים חולקים על הירושלמי ממ"ש התוס' והרא"ש דשכ"מ שמצוה לכתוב גט לאשתו צריך ליזהר שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה כהובא בטוש"ע סי' קכ"א ס"ד. והיינו על ידי בדיקה קצת. הרי אף שצוה בפה מלא לכתוב עכ"ז צריך בדיקה. וזהו נגד הירושלמי דס"ל דכל ששמעו קולו א"צ בדיקה. די"ל דלעולם אינן חולקים על הירושלמי. דעל שעת ציווי א"צ בדיקה כל ששמעו קולו שאמר לסופר כתוב. והם לא באו רק להודיע הדין דאם נתקלקל ונטרפה דעתו בשעת כתיבה ונתינה הגט בטל ולכן צריך דוקא בדיקה בשעת כתיבה ונתינה. ואם לא בדקוהו ס"ל להב"י הביאו החמ"ח סק"ד דאין לחוש ולא חיישינן שנתקלקל ובנד"ז שהוא גט חרשת דמלבד שעיקר הגט דרבנן לבד. עוד יש טעמים שבזה ודאי יש לסמוך על הירושלמי. דכל ששמעו קולו שהשיב הן א"צ בדיקה. וגם לא לחוש שמא נתקלקל אח"כ כדעת הב"י הביא החמ"ח סק"ד והב"ש סק"ה. וכמשי"ת לקמן דבגט חרשת יש פנים להקל אף אם בעלה הפקח לא היה שפוי בדעתו בשעת הכתיבה והנתינה. א"כ עכ"פ ודאי יש לסמוך ע"ד הרב"י שלא לחוש לשמא לא היה שפוי. ע"כ אם החשש שהיה בנד"ז הוא רק שלא היה אפשר לבודקו כד"ת. ודאי אין לחוש בגט חרשת:

קיצור אם בשעה שצוה לכתוב הגט היה שפוי אף שבשעת כתיבת ונתינת הגט לא היה שפוי יש להקל בגט חרשת. וכן אם החשש שלא היה אפשר לבודקו גם בשעת הציווי ג"כ אין לחוש משום דהירושלמי ס"ל דדוקא בהרכנת הראש הוא דתנן בודקים אותו ג' פעמים. אבל בשמיעת הקול שאמר כתוב א"צ בדיקה. וממ"ש בטוש"ע סעי' ד' ע"פ התוס' וסה"ת והרא"ש והר"ן אין ראיה שחולקים ע"ז. ועכ"פ בגט חרשת דיש פנים לומר שאפילו ודאי לא היה שפוי לגמרי אין חשש כדלקמן א"כ אין לחוש שמא לא היה שפוי ויש לסמוך בזה בודאי על הירושלמי: