ב

אך אם זה האיש המנענע בידו לא הי' מאותן האנשים ששאלו ממנו ליתן גט לאשתו, אלא שהיה במעמד השואלים וכשהשיב להם הן. אם נדון זה כדין המבואר בש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים כו'. יש בזה מקום עיון. שי"ל דלא דמי כיון שהוא לא התחיל לומר להם כתבו או תנו כ"א ע"פ שאלה ששאלו ממנו ליתן. והשיב מדוחק הן. י"ל שהשיב רק להשואלים והן לבד נעשו שלוחיו. ויש פנים ג"כ לומר דמ"מ נעשה שלוחו דגבי אמ"ל נכתוב גט לאשתך אם היה כן במעמד רבים אף שהאומרים היו שנים והרכין לכאורה משמע דכולם נעשו שלוחיו. דהנה בגמרא ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) מבואר דאם היו עשרה במעמד ומנה ארבעה מהן ואמר כתבו גט לאשתי. דוקא אלו המנויין יכתבו ולמעוטי השאר שלא מנה אותם שהם לא יכתבו כן פרש"י שם. והיינו דוקא מפני שמנאם והרי פירש שהן לבדם שלוחיו אבל אם לא מנאם כלל וארבעה מהם שאלו ממנו שיצוה לכתוב גט לאשתו והרכין בראשו. י"ל לא מיעט כלל שאר הששה. דאף שהששה לא שאלו ממנו י"ל כן הדרך בדבר שרבים שואלים מ"מ המדברים הם מועטים והשאר שותקים וכשהרכין בראשו או שהשיב הן אמרינן מהסתם לא קפיד וכל השומע קולו מאותן שהיו במעמד יחד יכולים לכתוב (הג"ה ועוד אם הארבעה הם עושים שלוחים להששה אין האיסור בכה"ג רק משום מילי לא מימסרי לשליח וכיון שהששה שמעו קולו ס"ל לאאזמו"ר הגאון ז"ל בתשו' סי' ל"ד דלא שייך מילי לא מימסרי כו'. וכ"ש גבי נתינה ודאי נעשו שלוחים. [ע' מפתח] עכ"ה). ועוד ממ"ש גבי מנאם. הא דמנה כולהו י"ל אכולהו קפיד. והשתא פי' אמר לעשרה כתבו משמע דלא מיירי שאמר זה הלשון עשרה היינו שיאמר אתם העשרה כתבו גט לאשתי. דא"כ אמאי א' כותב ע"י כולם הרי לכאורה י"ל דה"ל כמנה כולהו כיון שהזכיר בפי' עשרה או י"ל דה"ל ככולכם כתובו. כיון שהזכיר עשרה ולא אמר כל חד מנכון. ואיך פשיטא ליה דאחד כותב ע"י כולם. אלא עכצ"ל דמיירי שעשרה היו עומדים יחד והוא דיבר להם כמדבר עם כולם או כמדבר לרבים ואמר להם כתבו גט לאשתי ולא הזכיר כלל מנינם שהם עשרה אז מ"מ דנין שכולם כאו"א מהם נעשה שלוחו לכתוב גט לאשתו. וה"ה אם ארבעה מהעשרה שאלו ממנו נכתוב גט לאשתך ואמר הן או הרכין בראשו י"ל כוונתו להרשות ג"כ לכל העומדים במעמד. ומ"מ צ"ע אם ע"י גילוי דעת נעשה שליח שיש בזה דיעות. וכאן על הששה שהיו במעמד אין לכל היותר רק גילוי דעת שיכתבו ולא שליחות ממש. מיהו גילוי דעת דלא מהני היינו כשכל השליחות רק ע"י גילוי דעת אבל הכא צוה לכתוב בפי' ולא גילוי דעת לבד רק בביאור למי ולמי י"ל סגי גילוי דעת וע' מהרי"ק שרש קכ"ט חילק כה"ג לענין אומדנא. ועיין בתוס' גיטין פרק התקבל (דס"ו ע"א) באומר כל הרוצה לכתוב יכתוב ובב"ש סי' קמ"א סעי' י"ט ס"ק כ"ז שיש סברא דלא מהני. א"כ לפ"ז לכאו' כש"כ הששה שהיו במעמד כיון שלא דבר עמהם. ועיין בחולין פ"ק (די"ב ע"א) האומר לשלוחו צא ותרום ואינש אחרינא שמע זה הציווי והלך ותרם ה"ל תורם שלא מדעת ואינה תרומה כלל וכ' הרשב"א בחי' פ"ד דנדרים (דל"ה) דאע"ג דהתם ניחא לי' שיתקן את כריו. אפ"ה לא נעשה זה שלוחו דשליחות אינו אלא לדעת. וא"כ ה"נ אף שציוה במעמד רבים לכתוב גט אם ציוויו הי' רק לארבעה אלו לא נעשה השאר שלוחיו. ויש לחלק דגבי תרומה שאני דזה ודאי לא הוי שלוחו דלא אמר כ"א לשלוחו האחד צא ותרום ואפשר אפי' אם היה אומר במעמד רבים עכ"ז גבי תרומה יש תורם בעין יפה ויש בבינונית א"כ ודאי יש קפידא מי יהיה השליח. אבל הכא כיון שאמר כן במעמד רבים שיכתבו ויתנו גט. ולא התנה שדוקא אלו יתנו גט אמדינן דעתי' שנתכוין שכ"א מהן יוכל להיות שליח מאחר שאין שום טעם שיחול הקפידא שיהיה זה שליח ולא זה. ואף שלא פי' בהדיא שכל אחד מהם יוכל ליתן מ"מ מצינן דסמכינן אאומדנא גבי מסוכן דהלכה כר' שמעון שזורי דאע"פ שאמר רק כתבו ולא פירש שיתנו ודאי להכא נתכוין. וקשה הא לו יהי כן שנתכוין לזה מ"מ הא בנתינה בעינן שליחות ולא עשאן שלוחים בהדיא. אע"כ דכיון שיש אומדנא וגם אמר כתבו. עיין פ"ט דב"ב (דקמ"ו). ה"ל כאלו עשאן שלוחים בפירוש וה"נ כיון שאמר במעמד רבים כתבו ותנו ה"ל כאלו עשאן לכולן שלוחים. ובמרדכי בכתובות ס"פ מי שהיה נשוי סי' רמ"ב וז"ל הוכיח ר"ב גם מכאן דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת ותנן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע כו'. ובהאיש מקדש לא חציף אינש לשוייה אבוה שליח ודילמא ארצוייה ארצי' קמיה ע"ש בגמ' (דף מ"ה) ובהרא"ש שם סי' ז' ובטוש"ע סי' ל"ה סעי' ד' ה'. וצ"ע בהריב"ש סי' קצ"ג בד"ה אבל עדות רבי זרח:

קיצור אם איש זה לא היה מהשואלים כ"א שהיה במעמד ההוא יש פנים לכאן ולכאן. ולא דמי להא דתרומה פ"ק דחולין (די"ב). ויש לצדד מדסמכינן אאומדנא גבי שכ"מ שאומר כתבו אף שלא אמר תנו. וה"נ הוי אומדנא שלכולם נתכוין דמה איכפת ליה: