א

הנה מתחלה נבוא לטעם הראשון שכ' רומע"ל דאין בהגט ממש. וז"ל וכתבו הגט ומסרו לידו למסרו לידי אשתו ולא היה בידו כח המישוש וההחזקה להחזיק הג"פ ליתן לאשתו רק תחבו הג"פ לידו ואחר היה מנענע בידו עד שנפל הג"פ מידו ליד החרשת. עד שלפי דעתינו אין בנתינת הג"פ ממש עכ"ל. ולפע"ד אין מוכרח כלל שאין בהנתינה ממש. דנהי דנתינת השכ"מ מצד עצמה שיהי' נתינתו ממש נתינה י"ל שאין בה ממש די"ל דלא דמי לערק לה חרציה בפרק הזורק (דע"ח ע"א) דפרש"י עקם לה מתניו להקריב לה הגט. והכא אם היה הוא מסייע לאותו האיש בנתינתו י"ל ג"כ הוי גיטא דלא גרע האיש ההוא מהאשה המתגרשת שאף שהיא לקחה הגט אם הבעל היה מסייע לה בלקיחתה הוי גיטא. וכמו"כ י"ל אם הי' השכ"מ מסייע להאיש המנענע י"ל הוי גיטא אף אם עיקר הנתינה מידו. דאע"ג דאמרינן בשבת פרק המצניע (דצ"ב ע"א וע"ב) מסייע אין בו ממש. הרי הכא ע"כ אמרינן דמה שהבעל רק מסייע חשוב ונתן כמ"ש בחידושי הרשב"א שם וז"ל וכיון שהוא מקרבו לה ומסייע בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה עכ"ל והובא ב"י. וכ"ש לדעת הרמב"ם שם פ"א הי"ב שהביא הב"י או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו וכ"מ בריא"ז בש"ג שם ואם הושיט לה ידו ונטלתו היא מתוך ידו הרי זו מגורשת. ואפ"ל טעם לזה דהכא כיון שליחות מהני. א"כ כיון שמסייע לה הרי עושה מעשה שרצונו בהגט נוסף על מה שאומר ה"ז גיטך לכן עי"ז נעשית היא כשלוחו. והרי האשה יכולה להיות שליח בעלה להוליך הגט לה ס"פ המביא תניין (דף כ"ד סע"א). ואע"ג דהתם צריכה לעשות שליח הולכה אחר שיתנהו לה. שאני התם שאין הבעל מסייע כלל בנתינתה. אבל הכא שהוא עצמו מסייע בנתינה מצטרפת היא ג"כ מצד שליחות. ומ"מ זה דוחק. אך עוי"ל כמו דאמרינן פ"ב (ד"כ ע"א) דהאי ונתן אע"ג דלית בי' שוה פרוטה כשר וע"ש בתוספות דלא דמי לונתן דגבי תרומה דנתינה חשובה בעינן כמו"כ מקילינן אף דמסייע חשוב כמו נותן. אבל הכא י"ל שלא היה גם מסייע כלל כיון שלא היה בידו כח המישוש וההחזקה. אבל יש טעם אחר לומר דהוי נתינה אם זה האיש שהיה מנענע בידו של השכ"מ הוא היה מכלל אותן האנשים שאמרו להשכ"מ ליתן גט לאשתו והשיב להם השכ"מ הן. דא"כ הרי זה האיש נעשה ג"כ שליח ליתן הגט לאשתו כדין המבואר בטוש"ע סי' קמ"א סכ"א היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט זה לאשתי איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם. והרב"י כ' על זה שהוא מהברייתא ס"פ התקבל (דס"ז ע"ב) אמר לעשרה כו' הוליכו גט לאשתי כו'. והלשון שכ' הטור במעמד רבים הוא בפרש"י שם בד"ה אתקין. בגט שאדם אומר במעמד רבים. וכ"כ הר"ן שם. וכ"כ הטור סס"י ק"כ. והנה גבי שכ"מ ומסוכן קיי"ל דאף אם אמר כתבו ולא אמר תנו ה"ל כאומר כתבו ותנו כמ"ש במשנה וגמרא פרק התקבל (דס"ה סע"ב). וכש"כ הכא שאמרו לו ליתן והשיב הן. וא"כ אותן שהשיב להן נעשו ודאי כולם שלוחים על הנתינה ר"ל שכל אחד מכם יוכל ליתן הגט לידה וכמ"ש התוספות פרק מי שאחזו (ד"ע ע"ב) ד"ה ורמז. כגון שאמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו דנעשו שלוחים וכ"ש הכא דהשיב להם הן. דעדיף מהרכנת הראש. לכן אם זה האיש שהיה מנענע בידו היה מאותן האנשים אשר להם השיב השכ"מ הן ונעשה שלוחו על הנתינה. א"כ כיון שהיה יכול בעצמו ליתן הגט ליד האשה והיתה מתגרשת על ידו אף אם היתה פקחת. וכ"ש חרשת. כמו"כ כשלא נתן בעצמו כ"א נענע ביד השכ"מ עד שנפל הגט ליד החרשת אף דנתכוין שהשכ"מ יתן הגט וזה לא עלה בידו מאחר דאמרינן דנתינת השכ"מ אינה כלום. מ"מ עכ"פ ניתן הגט מידו והרי הוא היה שליח. ואף שהוא לא ידע מכחו שהוא חשוב שליח. וגם שלא נתכוין שנתינתו יהיה בה ממש כ"א שנתינת השכ"מ יהי' הנתינה. מ"מ מה בכך שלא ידע מכחו עכ"פ היה שליח מדינא והוא נתן קרינן ביה ונתן. ואין לומר דזה שנתן ע"י השכ"מ חשוב שינוי שליחות. דהרי במוסיף על דברי המשלח לא נתבטל השליחות בכתובות פרק אלמנה ניזונית (דצ"ח ע"ב) ובש"ע ח"מ סי' קפ"ב סעי' ח'. והכא ה"ל ודאי כמוסיף על דבריו וגם זה הוא דמשום דלא ידע כחו שנעשה שליח נתכוין שהשכ"מ עצמו יתן על ידו. וכיון דבאמת נעשה שליח א"כ לא נתבטל שליחותו והרי ניתן להאשה הגט משלוחו של בעלה. ואין לדמותו להא דפ"ק דב"מ (ד"י סע"א וע"ב) כיון דנפל עלי' גלי דעתיה דבנפילה ניחא לי' דליקני' בד' אמות לא ניחא לי' דליקני'. וה"נ זה השליח גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיתן לה הגט הוא בתורת שליחות אלא שהבעל בעצמו יתן לה. כי בשט"מ שם יש בזה ג' סברות. הא' דדוקא בקנייה דרבנן אמרינן הכי דה"ל כאומר אי אפשי בתקנת חכמים אבל לא בקנייה דאורייתא. הב' דעת הרשב"א דאף בקניות דאורייתא הדין כן דה"ל כעודר בנכסי הגר וקסבר דשלו הן דלקמן סעי' ג'. הג' דעת הרא"ה דאפילו בקניות דרבנן מהני משום דלא קיי"ל כהך תירוצא כיון דנפל עליה גלי דעתיה כו'. והובא זה בב"י בח"מ סי' רס"ח ססע"י ד' וס"ל עיקר כדעת הרא"ה וכ"פ הרמ"א שם בש"ע בהג"ה. ואמנם על ראיות הרשב"א מעודר בנכסי הגר לא תירצו. ולפע"ד יש לתרץ בטוב דהתם שאני דלא כיון לשום קנייה כלל ע"כ לא קני. משא"כ הכי גבי מציאה נתכוין לקנות רק שכוונתו היה ע"י נפילה לכן ד"א זוכות לו וא"כ כמ"כ לא שייך לומר דגלי דעתיה דבשליחות לא ניחא ליה דהא עכ"פ נתכוין שיגיע הגט לידה מיד בעלה והרי הוא ג"כ יד הבעל דשלוחו כמותו וגם הא דלא נתן בעצמו לבד זהו מפני שלא ידע מכחו שנעשה שליח א"כ לא שייך כלל לומר גלי דעתיה דלא ניחא לי' בשליחותו. אלא כך י"ל דעכ"פ לא נתכוין שיותן בשליחותו. ולא דמי לשאר שליח הגט וה"ל כעודר בנכסי הגר וקסבר דשלו הוא ביבמות פרק ר"ג (דנ"ב ע"ב) דלא קני אבל באמת יש לחלק דשאני התם דלא מכוין לשם קנין כלל דהא סבור דשלו הן אבל הכא הרי מתכוין האיש המנענע שיהי' נתינה. אלא דכוונתם היה שיהיה הנתינה מיד הבעל עצמו ובאמת גם הוא הוא שלוחו א"כ ה"ל מתכוין לקנין עד"מ להקנות לה הגט. ודומה למש"ש בגמרא ביבמות הכא קא מכוין למיקני. דאע"פ שנתכוין לקדשה לשם יבמות וזה לא מהני ה"ל כמכוין לקדשה לשם אישות דמהני כיון שרוצה לקדשה יעו"ש. וה"נ כיון שכל ישעם וחפצם היה שיותן הגט לידה אף שנתכוונו שיהיה ע"י הבעל עצמו לא אבדו כח שליחותם בזה. אף שלא ידעו מכוחם. כיון שעכ"פ עסקו שיהיה נתינה וכמ"ש ג"כ בגיטין ר"פ התקבל (דס"ג ע"א) מימר אמר תיגרוש כל היכא דמגרשה ופרש"י אע"ג דלא יהביה אלא בתורת קבלה כו' ע"ש. וה"נ אע"ג דנתכוונו שיהיה הנתינה מיד הבעל כיון שבאמת היה כאן שליחות מהני. ואף דשם אח"כ עשו דחייה לסברא זו זהו שלא נבדה מעצמינו שליחות הולכה שלא עשאו כן. משא"כ הכא דבאמת היה כאן כח שליחות י"ל דשפיר מהני. וכבר כתבתי לעיל די"ל שלוחו כידו אע"ג בב"מ (דף י"ב ע"א) אמרינן חצר משום ידה אתרבאי ולא גרע משליחות משמע דשליח אינו מדין יד היינו דיד עדיפא משליחות ומהני בגט אפי' בעל כרחה. אבל לעולם כיון דשלוחו של אדם כמותו ע"כ ידו כידו שהרי נלמד מדכתי' גבי ק"פ ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל. א"כ הרי כשאחד שוחט הפסח ה"ל ככולם שוחטים א"כ ידו כידם ממש ואף שבש"ע סי' קמ"א סעי' ל' כ' ותהא ידך כידי כו'. י"ל ה"ה אם לא אמר הכי ג"כ ממילא הוא כן ידו כידו כדמשמע ממ"ש הטור שם בשם הר"ף שא"צ כלל שטר השליחות אלא לפי שכותב בה כו' לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יחלה ולא יאנס עכ"ל מבואר הא בלעדי זה א"צ לכתוב השליחות וא"כ ממילא ידו כידו כו'. וא"כ הרי נתכוין שיגיע לה הגט מיד בעלה וכן הגיע ממי שידו כיד בעלה כו'. ועוד דהא בקדושי חרשת מלבד שהם רק מדרבנן הרי עוד זאת שהוא מוציא ברמיזה. ופרש"י ביבמות ר"פ חרש (קי"ב ב') שרמז באצבע וכ"כ פ"ה דגיטין (דנ"ט ע"א) במשנה חרש רומז ונרמז. רמיזה בידיו ובראשו והיינו או בידיו או בראשו כמ"ש החמ"ח סי' קכ"א סק"ט וכמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' רל"ה סעי' י"ז ובסמ"ע שם ס"ק מ"ז וא"כ הכא מה שהאיש תחב הגט בידו של השכ"מ והיה מנענע בידו של השכ"מ עד שנפל הגט מידו ליד אשתו החרשת י"ל דזה ה"ל כמו רמיזה בידו שמתרצה ע"ז דאל"כ היה מראה איזה רמיזה שאינו מרוצה בזה. דאף שלא היה בו כח להחזיק הג"פ בעצמו אפשר רמיזה על ההפך היה יכול. וזה תלוי לפי אומד דעת האנשים שהיו שם. ואם לפי דעתם הי' יכול ולא עשה כן ה"ז כמו רמיזה ממש שמסכים על נתינה זו. וא"כ עי"ז נעשה האיש המנענע כמו שליח על נתינת הגט. מאחר דבקדושי חרשת אמרו כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה. ואף שלא נסמוך ע"ז לבד מ"מ יצטרף אל טעם הראשון. העולה מזה שאם זה האיש שנענע בידו של השכ"מ עד שנפל מיד השכ"מ הגט ליד אשתו החרשת הוא היה מאותן האנשים שהשיב להם השכ"מ הן על שאלת נתינת הגט י"ל דהוי נתינה והוי מגורשת גמורה:

קיצור אף שנתינת השכ"מ אין בה ממש. מ"מ אם זה האיש המנענע בידו של השכ"מ הוא היה מאותן האנשים שהשיב להם ממש השכ"מ הן על שאלת נתינת הגט דהיינו שהוא היה מאותן האנשים ששאלו מהשכ"מ ליתן גט לאשתו והשיב להם הן י"ל דהוי נתינה והוי מגורשת גמורה. משום דזה האיש נעשה שלוחו ליתן הגט לכן מהני מה שנענע בידו השכ"מ כאלו נתן הוא בעצמו אף שהאיש נתכוון שהשכ"מ יתן וזה לא עלה בידו כ"א הוא נתן לא אבד כח שליחותו בזה: