*

סימן קנט

שאלה אחת. בעירנו נמצא רכה בשנים ועגונה זה כמה ימים. ערך ארבעה שנים. חרשת שאינה שומעת ואינה מדברת מעודה. ועתה הנה היא זקוקה ליבם. והיבם יש לו אשה מכבר וקודם מותו של בעל החרשת שאלו מאתו ליתן ג"פ לאשתו. ולא הי' אפשר לבודקו כד"ת מחמת שלא היה שפוי בדעתו ושקיל מלולי' אך מדוחק גדול השיב הן פ"א. וכתבו הג"פ ומסרו לידו למסרו ליד אשתו ולא היה בידו כח המישוש וההחזקה להחזיק הג"פ וליתן לאשתו רק תחבו הג"פ לידו ואחר היה מנענע בידו עד שנפל הג"פ מידו ליד החרשת. עד שלפי דעתינו אין בנתינת הג"פ ממש. ואין אתנו יודע איך להתנהג עם החרשת כי מפורש בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים שמתייבמת ולא חולצת. ומלבד שהיא הוראה התמי' לרבים. אין ברצון היבם ליבמה בשום אופן. ובפרט שהוא נשוי אשה. אי לזאת לשקוד על תקנות בנות ישראל העגונות אציגה נא הענין לפני גדולים חקרי לב ילמדנו רבינו אם יש איזה דרך ומבוא להתירה בחליצה בלא קריאה מחמת חר"ג ושארי סניפים או לפטרה בלא חליצה ויבום. דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה:

תשובה הנה בלא הגט אין שום צד להקל. דאשה חרשת פשוט במשנה ס"פ חרש דהדין כונס ואם רצה להוציא יוציא. וחליצה לא שייך בה. וזהו אפילו לעכובא. כמש"ש ואשת אחיו, אסורה לעולם. הרי מחמת שזקוקה לחרש וא"א לו לייבמה אסורה לעולם כמ"כ מחמת שנשארה זקוקה מחמת החרש. ובפרק י"ג מ"ח קטנה וחרשת אין ביאת א' מהם פוטרת צרתה כו' מכש"כ שחלילה לפוטרה בלי חליצה ויבום. ועיין בסי' קע"ב בב"ש סק"א ואם ייבם את הקטנה אין תקנה לחרשת וע' בש"ג פרק ב"ש עכ"ל. והנה בש"ג שם לשון ריא"ז ד"ה אע"פ שקדושי שתיהן. מת בעלה של חרשת קטנה יוצאה בגט וחרשת אסורה לעולם שאין לה תקנה לא ביבום ולא בחליצה ע"ש. והוא בגמ' שם (דקי"א ע"א) וחרשת אסורה לעולם כו'. ומ"ש דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. זהו אינו כדמוכח מהגמ' ומשניות הנ"ל. והא דאמרינן בב"ק ספ"ט (דק"י ע"ב) דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. כבר כ' התוס' שם דזהו דוקא מן הארוסין. ובנד"ז אף מן האירוסין לא שייך לומר כן דהתם שאני שאחיו היה מוכה שחין בשעת הארוסין ומסקא אדעתא משא"כ הכא איך תסיק אדעתא שתפול לפני אחיו ומה בכך הרי יוכל לייבם מדינא. וגם לפ"ד מהר"ם בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' כ"ט כ' היכא דמומר לעבודת כוכבים ומזלות היה בשעה שנתקדשה לאחיו דאסקא אדעתא כו'. וע' תשובת מע"צ סי' א' ב' גם תנאי י"א דלא מהני. מבואר בלי תנאי כלל ליכא למ"ד לומר אדעתא דהכי לא נשאת. ע"כ אין לצדד להקל רק מחמת הגט: