ג

מיהו י"ל כל הנ"ל אם בלחש עכ"פ היה יכול לדבר רוב התיבות אבל בנד"ז שאף גם בלחש מדבר רק איזו תיבות כהוגן ואיזו חצאין ואיזו כלל לא י"ל זה אינו חשוב דבור. ולא דמי להא דתשובת הרא"ש סוף כלל פ"ה ההובא לעיל דהתם לענין השמיעה בקול רם ישמע עכ"פ כל מה שידברו לו. ע"כ הרי יכול לשמוע הכל ע"י קול רם ע"כ נחשב שומע. ואף שאינו מדבר חשוב שומע ואינו מדבר. כיון עכ"פ יכול לשמוע הכל ע"י קול רם. אבל בנד"ז הרי אינו יכול לדבר הכל אפילו בלחש כ"א רק איזו תיבות. א"כ י"ל אין זה נחשב מדבר. אך לפמ"ש הפר"ח דאף שאינו שומע כשמדברים עמו בקול רם זולת ע"י מין חצוצרות וכיוצא בו לא מקרי חרש. והיינו אף שאינו מדבר כלל כמש"ל בשם כנה"ג ופשוט הוא. והרי ע"י מין חצוצרות קשה להודיע לו כל הדברים וגם להשיג חצוצרות זהו מילתא דלא שכיחא. וא"כ הרי לפי סתם ניהוג בני אדם נחשב אינו שומע כלל ואינו מדבר כלל. ואעפ"כ כיון שאפשר לו לשמוע ע"י תחבולה לא חשוב חרש. ור"ל דלא אמרינן דאינו בן דעת כיון שאפשר לו שישמע ע"י תחבולה. א"כ לפ"ז י"ל גם במדבר בלחש קצת תיבות בסידור ותלים. לא אמרינן דאינו בן דעת. ועוד דהא אנו רואים דלאו בחריפותו ופקחותו של החרש תליא דאפילו אם הוא פקח גדול ומבין בטוב (ואפילו יודע ג"כ לכתוב בטוב לפ"ד החכמים החולקים על רשב"ג) כל שאינו מדבר כלום ואינו שומע כלום נחשב חרש גמור כמ"ש בשו"ת צ"צ סי' ע"ז. א"כ הדין תולה רק בהשמיעה והדבור. לכן כמ"כ נאמר להיפך שאם מדבר אפילו מעט דיבורים ואפילו בלחש אינו חשוב חרש כלל. דחרש היינו שאינו מדבר כלל. משא"כ בזה שמדבר וגם דיבורו הוא ע"פ מחשבה בתחלה. כמו שמדבר בענינים הצריכים לו לצורך גופו. וכמ"כ בענין כתיבת ונתינת הגט. הרי דבר ציווי לסופר לכתוב ולעדים לחתום ע"פ מחשבה בתחלה שהבינו לו הענין שיגרש את אשתו. א"כ הדבור הנמשך מקדימת המחשבה להדבור חשוב דבור. משא"כ צפור המדברת שדיבורה בלי מחשבה. אבל בזה הדברים שמדבר הוא כדבור שאר בני אדם כו'. ומה שאיזו דבורים לא יכול לדבר זהו כענין מי שהוא זאיקא [כבד פה] וכמ"ש בפרש"י בתחלת עמוס שהיה עמוס בלשונו כו'. ועוי"ל דנהי בחרש גמור מתולדתו לא סמכינן על דבור כה"ג להחשיבו פקח. כגון אם קידש אשה ובא אח"כ פקח גמור וקדשה. לא היו סומכין לומר דא"צ גט מהשני. מ"מ הכא שאני. דכל החשש שמא בשעת הקדושין הי' פקח ועכשיו נתחרש ר"ל שמא בשעת הקדושין היה שומע כשמדברים עמו בקול רם והי' דינו כפקח ע"פ תשובת הרא"ש דלעיל. וא"כ גבי חששא דשמא הוא פקח ונתחרש יש לסמוך על דבור זה להחשיבו כפקח. כיון דרב כהנא אמר רב ס"ל דאפילו מה שמדבר מתוך הכתב היינו מה שיודע לכתוב חשוב דבור לענין זה להחשיבו פקח ולהירושלמי גם ר' יוחנן ס"ל כן בענין תרומה ולא בענין גט. א"כ גם לחכמים דפליגי עליה דרשב"ג יש לסמוך על דבור ממש אף שהדבור גרוע כנ"ל:

קיצור מיהו י"ל כיון גם בלחש אינו מדבר רק מקצת דיבורים ע"כ לא דמי לתשו' הרא"ש דשם ע"י קול רם שומע כל הדיבורים אך לפמ"ש הפר"ח דאף אם שומע ע"י חצוצרות לא חשוב חרש י"ל כמ"כ ע"י דבור מקצת דיבורים. ועוד דהא לאו בחכמתו תליא כ"א בהשמיעה ודבור. וכל שמדבר אינו חרש כיון דבורו הוא ע"י הבנה ומחשבה ולא כצפור המדברת וא"כ י"ל דוגמת בארבעים סאה הוא טובל. בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול במשנה במנחות פרק י"ב. כמ"כ כשאינו מדבר חשוב חרש. וכשמדבר אף אם הדבור גרוע אינו חרש. ועוד כיון הכא החשש משום שמא היה פקח ונתחרש. ובפקח ונתחרש יש לסמוך על דבור זה כיון ר"כ אמר רב מיקל אפילו לסמוך ע"י דבורו שמתוך הכתב ר"ל אף שבפיו אינו יכול לדבר כלל: