א

סימן קנח

בדין מי שהוא קצת חרש היינו שאינו שומע וספק אם מדבר היינו שאינו יכול לדבר רק בלחש מאד קורא בפה איזו תיבות בספר תהלים או בחומש. ואמר בלחש מפה לאוזן הסופר והעדים שיכתבו ויחתמו גט לאשתו. וגם נתן הגט לידה והספק הוא מפני שבקטנותו היה שומע קצת יותר כשמדברים עמו בקול רם. אם יוכל לגרש. כי יש ספק אם בשעת קדושין היה כמו שהיה בקטנותו או כמו שהוא עכשיו:

הנה כיון גם עכשיו מבין מתוך כתב אשורית וכשפותחין לו סידור ומראין לו באצבע שפתותיו נעות ושומעין מפה לאוזן ממש שקורא איזו תיבות כהוגן ואיזה תיבות חצאין ואיזה תיבות כלל לא ואביו והרגילין עמו בבית אומרים שמדבר לפעמים בקול איזו תיבות מדברים שצריך לגופו ורגיל בהן עכ"ל. א"כ י"ל שאין לו דין חרש כלל לדעת הרא"ש בתשו' סוף כלל פ"ה מי שהוא חרש כו' ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינו מיושבת כל כך כו' דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל כו' אבל אם שומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע והרי הוא כמי שאינו מדבר עכ"ל נמצא משום ששומע בקול רם דן אותו כאילו שומע לגמרי. והביאו הטוש"ע ח"מ סי' רל"ה סעיף י"ט.והנה הטור שם סי' רל"ה סעיף כ' סיים והרי הוא כפקח לכל דבר עכ"ל וע"ז כ' בכנה"ג שם אות נ"ה וז"ל א"א לפרש דמיירי במדבר דא"כ אפילו שאינו שומע כלום דינו כפקח כמ"ש הטור שם ססע"י י"ט ופשטן של דברים דמיירי כשאינו מדבר כו' ובתשו' הרא"ש כ' והרי הוא כמי שאינו מדבר וזה נוסחא נכונה עכ"ל הרי אף שאינו מדבר כלל וגם אינו שומע אא"כ מדברים עמו בקול רם דינו כפקח. והפר"ח באה"ע סי' קכ"א סס"ק י"ו הוסיף וז"ל ומסתברא נמי דאף שאינו שומע כשמדברים עמו בקול רם זולת ע"י מין חצוצרות וכיוצא דלא מקרי חרש עכ"ל וכן ראיתי באחד מספרי הרפואה וז"ל גם יש חצוצרות מיוחדות להקל השמיעה אך לחרש גמור לא יועילו עכ"ל. א"כ כמ"כ נאמר לענין הדבור שאפילו אם מדבר בלחש מאד עד שאינו נשמע רק מפה לאוזן ה"ל כמו מדבר ואף אם אין שומע כלום. דכמו כשאינו מדבר כלום ושומע כשמדברים עמו בקול רם חשוב כפקח כמ"כ כשאינו שומע כלל ומדבר ג"כ רק בלחש חשוב כפקח. ואף שבגמרא פ"ב דברכות (דט"ו ע"א) תניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו. ופרש"י שלא השמיע לאזנו. נמצא הדבור שבלחש אשר אין האוזן שומע נקרא מברך בלבו וא"כ לכאורה אין זה דבור כלל. וה"נ כיון שמדבר בלחש מאד נק' רק בלבו ואין זה מדבר כלל. אך זה אינו דהא הטוש"ע א"ח סי' קפ"ה ס"ב פירשו דהיינו דוקא כשיוציא בשפתיו וכמ"ש בב"י שם בשם תר"י הא דאמרינן בלבו לא במחשבה בלבד קאמר דודאי בהרהור לא יצא דהא קיי"ל הרהור לאו כדבור דמי אלא ר"ל אע"פ שלא השמיע לאזניו כיון שחתך בשפתיו יצא. וכ"כ בחידושי הרשב"א בברכות שם סד"ה ור' יוסי וז"ל ואפשר דרבי יהודה דלית ליה הכין משום דס"ל דאע"ג דא"צ להשמיע לאזנו מ"מ צריך להוציא בשפתים ולא בהרהור לבד ומש"ה אצטריך רחמנא למשרי כל לשון שהוא שומע כן נראה לי עכ"ל. הרי זה שמוציא בשפתיו אע"פ שאין האוזן שומע נקרא דבור. ולא הרהור. ואף שהב"י הביא דהרמב"ם כ' וז"ל ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו וכ"כ סמ"ג ומשמע מלשונם דבמחשבת הלב קאמר עכ"ל הב"י. אין מדבריהם הכרח דכה"ג שמוציא בשפתיו ולא השמיע לאזניו הוא אין חשוב דבור ולכן דומה להרהור. וע"כ גם בהרהור יצא. דזה אינו אלא י"ל טעמייהו דס"ל כרבינא פ"ג דברכות (דף כ') דס"ל הרהור כדבור דמי. וכ"מ מדברי ה"ר מנוח שהביא הכ"מ פ"ק מה' ברכות דין ח' והיינו כדעת בעל המאור וריא"ז פ"ב דברכות דפוסקי' הרהור כדבור דמי. והראב"ד בתמים דעים סי' ר"מ שהשיג על בעה"מ מהסוגי' (דדף ט"ו) דבעינן שיוציא בשפתיו רק שלא השמיע לאזניו. ואאזמו"ר הגאון ז"ל בש"ע שלו סי' קפ"ה סוף ס"ג פי' כמו שמצאתי שפירש בשאגת ארי' סי' ו' דפלוגתא דהרמב"ם ושאר רבוותא הוא דהרמב"ם ס"ל דבכל המצות שלא נאמר בהם דבור בהדיא בקרא אחד הרהור ואחד דבור במשמע ושניהן שוין רק בק"ש הרהור לאו כדבור דמי משום שנאמר ודברת בם. וכל הרבוותא זולתו ס"ל דבכל המצות אינו יוצא ידי חובתו בהרהור אפילו היכא דלא כתיב דבור בהדיא כמו ברכת המזון ותפלה וכל הברכות עכת"ד בתשו' הנ"ל ובאו דבריו מפוזרים וע"ש סוף הסימן. נשמע לפ"ז ג"כ דדבור ממש אע"פ שלא השמיע לאזניו חשוב דבור לכל הדעות וכ"מ שם עוד בש"א סי' ז'. ועוד דכאן שומעים מפה לאוזן. וגם איזו תיבות מדבר בקול. י"ל ודאי ה"ל דבור. ואף שכמה דברים לא יבין לדבר. עכ"ז כיון שכמה דברים מדבר י"ל אין זה אינו מדבר. ועוד דעיקר מה שהחרש שאינו שומע ואינו מדבר חשוב חרש ולא מצי מגרש זהו משום דאמרינן דלאו בן דיעה הוא. והאות ע"ז הוא מה שאינו שומע ואינו מדבר. ור' אליעזר פליג ומסתפק שמא אית ליה דעתא צילותא. ושמואל ס"ל כוותיה לחד לישנא ועיין בתוספות בשבת ר"פ מי שהחשיך מזה. א"כ י"ל דדוקא כשאינו שומע כלל ואינו מדבר כלל זהו סימן דלאו בן דיעה הוא. משא"כ כששומע מעט מזעיר כמ"ש הרא"ש. וה"ה כשמדבר אף בלחש ומעט י"ל בכה"ג לא אמרינן דלאו בן דיעה הוא. וכש"כ בנד"ז שהוא שמע כשדברו עמו בקול רם כשהיה קטן. א"כ ה"ל פקח ונתחרש. וגבי פקח ונתחרש פליגי רבנן ורשב"ג כשיכול לדבר מתוך הכתב דלרשב"ג חשוב כפקח וכן ס"ל לרב כהנא אמר רב ואע"ג דקיי"ל כרבי יוחנן דפוסק כרבנן בגיטין פרק מש"א (דע"א). י"ל עד כאן לא פליגי עליה רק במדבר מתוך הכתב. אבל בנדון זה שמדבר בפיו ודאי לא פליגי עליה אף שאינו מדבר ככל אדם רק כנ"ל. ועיין בתשובת מהרי"ט חאה"ע סי' י"ו וע"ד היות היבם הזה נלעג לשון וערל שפתים ולא יבין לדבר מבטא האותיות כתקנם כו' ע"ש דחשוב דבור אף לענין חליצה שנאמר בו ככה. ואף שאינו דומה לנ"ד זכר לדבר מיהו הוי. ואף דהרמב"ם פכ"ט מה' מכירה משוה דין חרש שאינו שומע כלום לחרש גמור שאינו שומע ואינו מדבר ועיין מזה בג"פ סי' ק"כ סק"ט. אך יפה כ' מעל' דזהו נגד דברי הרמב"ם עצמו ספ"ב מה' אישות דין כ"ו והה"מ שם. והיש"ש פרק מש"א סס"י ג' פסק כן דמדבר ואינו שומע הוא כפקח ואף בדיקה א"צ. והג"פ נ' מסיק דגם להרמב"ם לענין גיטין ה"ל כפקח וכ"כ הנתי"מ סי' רל"ה אך בבכ"ש בגיטין משמע דלהרמב"ם גם לענין גיטין אינו כפקח כ"א כחרש גמור וזה דוחק. ולפע"ד ג"כ נגד הש"ס גיטין (דף ט' ע"א) מאי אינו יכול לומר אלימא חרש כו' והרי להרמב"ם חרש שאינו שומע אע"פ שיכול לומר לאו בר אתויי גיטא הוא כו' ועוד איך ס"ד דרשב"ג ורב שחרש גמור שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין גט ע"פ כתבו כיון גם מדבר ואינו שומע חשוב חרש לענין גיטין ועוד מהו זה שאמרו שם (דע"ב א') קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב והרי אפילו מדבר ואינו שומע אין כותבין ע"פ דבורו. א"ו לא ממעט רק ביכול לדבר מתוך הכתב אבל מדבר ממש חשוב פקח אף שאינו שומע כלום ואין שום חולק על זה:

קיצור להרא"ש בתשו' הובאה בשו"ע ח"מ סי' רל"ה סי"ט ולהפר"ח באה"ע סי' קכ"א סס"ק י"ו י"ל בנד"ז ג"כ לא חשוב חרש כ"א מדבר. ודבור אף שלא נשמע לאוזן חשוב דבור כמבואר בש"ע א"ח סי' קפ"ה ס"ב וסי' ס"ב כ"ש שכאן שומעים מפה לאוזן. ועוד דמה שאינו מדבר זהו סימן דלאו בן דיעה נינהו וכשמדבר מעט י"ל מודו חכמים לר"א דאית ליה דיעה. וכ"ז אפילו באם שהוא מתחלתו כך. וכ"ש בפקח ונתחרש י"ל בכה"ג מודו חכמים לרשב"ג בגיטין (דף ע"א). בשגם כי ראיתי בפנ"י פרק מש"א (דף ע"א א') ד"ה קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב שהניח בצ"ע אמאי דחו הפוסקים בפשיטות כ"כ דברי רב כהנא מהלכה ומ"ש מדין אומר אמרו לפ"ד ר"י בעל התוספות כו' ע"ש. ויש לתרץ דהכא שאני דמשמע בגמ' דר' יוחנן לא ס"ל הא דרשב"ג דאמר חלוקין עליו חביריו על רשב"ג וגם אביי ורב פפא משמע ס"ל כן וא"כ אע"ג רב כהנא אמר רב ס"ל כרשב"ג מ"מ רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. והפנ"י כ' דרבי יוחנן גופא ואביי לא קאמרי אלא חלוקין עליו חביריו על רשב"ג אבל לענין פסק הלכה לא איירי ואע"ג דהלכה כסתם משנה היינו היכא דלא איירי אמוראי בהדיא. משא"כ הכא דרב פסק בהדיא כרשב"ג עכ"ל וזהו דוחק כי הפשט משמע דר' יוחנן ואביי ס"ל כהסתם משנה. ודוגמת מ"ש הרי"ף בכתובות ס"פ אלו נערות דהא רב יהודה אמר רב אמר זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים כו' דאלמא לא ס"ל כרבי מאיר. כמ"כ י"ל כאן מדאמר ר' יוחנן חלוקין עליו חביריו משמע דס"ל לא כוותיה. ויש לחלק דאומרו זו דברי ר' מאיר אבל כו' משמע יותר דלא ס"ל כוותיה כמ"ש הרא"ש שם. מיהו ביבמות פרק חרש (דף קי"ג ע"ב) מבואר דאביי ס"ל בפשיטות כסתם מתניתין ההיא שביאר כאן דפליגא עליה דר' יוחנן וע' חידושי הרשב"א כאן דדברי אביי דשם אינן סותרים לדברי אביי דכאן א"כ לפ"ז מוכח דאביי ס"ל כחכמים דפליגי על רשב"ג ומסתמא גם ר' יוחנן ס"ל כן. ובחידושי הריטב"א (דע"ב א') כ' בפירוש דבאומר אמרו אע"ג דאמר רב אשי לאפוקי ממ"ד מודה ר' יוסי באומר אמרו עכ"ז אינו ראיה לפסוק דאומר אמרו הגט בטל. ובענין לאפוקי מדרב כהנא כ' וכיון שכן לא קיי"ל כרב כהנא. ואפ"ל מדלא אמר לאפוקי מדרשב"ג כ"א לאפוקי מדרב כהנא משמע דלענין הלכה קאמר כן. דאל"כ אין זה לאפוקי מדרב כהנא. דנהי דהמשנה ס"ל כן מ"מ הוא פוסק כרשב"ג. אך ראיתי בפי' המשניות להרמב"ם פ"ק דתרומות ה"ב כ' וז"ל ודע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהיה מדבר מותר לו לתרום עכ"ל. ונראה שזהו כדעת רשב"ג הובא בירושלמי שם וכ"כ המפרש שם דר' יוחנן ס"ל כרשב"ג לענין תרומה לחלק בין חרש מעיקרו ובין פקח שנתחרש. ולא ס"ל כוותיה לענין גיטין. אבל שאר מפרשים לא הזכירו כן וכן הרמב"ם בחיבורו לא הזכיר דין זה וע' בהרמב"ם פ"ב מה' אישות הכ"ו. רק מ"מ י"ל כיון רשב"ג ס"ל דבפקח ונתחרש מהני מה שיכול לכתוב להחשיבו בן דעת כפקח. א"כ נהי דחכמים ס"ל דכתב לא מהני להחשיבו פקח. אבל מה שיוכל לדבר אפילו בלחש מהני להחשיבו בן דעת לכן אף שלמעשה אין לזוז מדברי הפוסקים אבל בנד"ז די"ל דחכמים ס"ל ג"כ דכותבין גט ע"פ דיבורו שבלחש יש לסמוך ע"ז: