א

סימן קנד

הנה מ"ש מעלתם להקל בנד"ז עפמ"ש בתשובת אור ישראל בשם הגאון בעל נו"ב דאפילו אתחזק לדבר שטות לאו שוטה חשוב שיהיו קדושיו וגירושיו בטלין עד דעביד מעשה שטות והביאו ראי' מן הש"ס דקאמר והוא דעביד דרך שטות הרי דמעשה בעינן וגם הביאו ראי' מכמה פוסקים ע"ז הנה התשו' הנ"ל אינה אתי. וכבר השיב על הנ"ב בתשובת בית אפרים חאה"ע סי' פ"ט וע"ש מהסוגיא דפרק מש"א נשתתק כו' בודקי' אותו אם אמר על לאו לאו כו'. הגם שמשם אין ראי' גמורה מ"מ נראה ראיה ממ"ש התוס' שם (דף ע' ע"ב) סד"ה התם וז"ל ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה עכ"ל והרא"ש שם סס"י א' ביאר הספק משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא עכ"ל. משמע הא לאו הכי היה נחשב שוטה אף דהענין שאינו בדעתו הוא ודאי לא ע"י מעשה רק ע"י דבור שמדבר שלא בדיעה. וכ"כ במרדכי ר"פ מי שאחזו. וכן פי' בהדיא בסימני סה"ת סי' ק"ל דין שכיב מרע כו' וצריך ליזהר שיהיה פקח בעת כתיבת הגט שלא יהא מטורף כעין חולה שפעמים אינו יודע מה מדבר כעין רישבייר בלע"ז וה"ל כשוטה ואין הגט כלום עכ"ל וכ"כ בפנים שם סי' הנ"ל דפעמים שאינו בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמיה בידן עכ"ל. וכ"כ הב"י שם סי' קכ"א וכ"כ הג"פ ס"ק י"ז וכ"כ הפר"ח סי' קכ"א סק"י וז"ל אם החולה מדבר ואינו יודע מה מדבר שנקרא אישבאריא"ר בלע"ז דינו כשוטה ואם כתבו גט ע"פ דבורו הגט בטל מן התורה וכמ"ש הב"י ע"ש עכ"ל. ועיין בבית מאיר סס"י קכ"א שהשיב עוד על דברי הנו"ב המובאים בספר אור הישר דנ"ט שיש סברא אצלו דאפילו שוטה שגירש ע"י עע"ג שמלמדו בענין הגט יש לומר דאין הגט בטל והוא השיב עליו ודחה דבריו בשתי ידים דהגט בטל וכפשט המשנה דפרק חרש נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית כיון שאין לו דעת א"כ אין זה חשוב מגרש מרצונו ודעתו. גם הזכרון יוסף חאה"ע סי' יו"ד בטעם החמישי שבתשובה הנ"ל חלק ע"ז רק טעמו טעם אחר ודברי הבית מאיר נראים יותר כפשט לשון המשנה שם שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כו'. אך מה שנראה עיקר להקל בנד"ז כי הנה הרב דק' סאראקא כתב שע"פ גב"ע בעירו שמשם הוא המגרש הועד איך שעשה פעם אחד ודיבר כמה פעמים אשר הוא ממש שגעון ושטות אך המה לא מהדברים שבפ"ק דחגיגה והב"ד דק' טולטשין ששם הוא אשתו של המגרש. והמגרש היה בבית חותנו. כתבו שהמגרש הוא איש מבוהל ועושה מעשה נערות וזולל וסובא. אמנם לא ראו בו שום דבר שטות ושגעון ח"ו ובפרט מסימני שטות המבוארים בגמ' לא ראינו בו לא מהם ולא כיוצא בהם וזאת יעידון ויגידון כל אנשי עירנו המכירים אותו שכשמדברים עמו איזה עסק הוא מדבר בהשכל ודעת ככל הפקחים עכ"ד הב"ד דק' טולטשין. והב"ד דק' ייאמפלא ששם פעלו ממנו ע"י פיתוי שיתן הגט לאשתו מעידים שכמה אנשים ישבו עמו מזמן הציווי שלו לכתוב הגט עד אחר גמר הכתיבה לא ראו בו שום סימני שוטה לה הן ולא כיוצא בהן לחשוש ע"פ הדין וגם אחר הכתיבה בעיר עד גמר הנתינה שהיה בכפר מעיד עד אחד שהי' עמו כל משך הנ"ל והיה שפוי בדעתו בכל עניניו ככל אנשים הפקחים בלתי שום חשש שגעון כי רמיא היה על האיש הנ"ל לעסוק עמו מחשש חזרה וביטול עכ"ד הב"ד דק' ייאמפלא. ומאחר שהב"ד דק' טולטשין כותבי' שכשמדברי' עמו איזה עסק הוא מדבר בהשכל ודעת ככל הפקחים. ולא ראו בו שום שטות כלל. א"כ י"ל שהדברי שטות שדיבר בק' סאראקא עתה חלפו והלכו ממנו מאחר שלא ראו שום שטות וא"כ אף אם בהיותו בק' סאראקא דיבר דברי שטות נאמר שעתה נחלם ונתרפא דאין לך בו אלא מקומו ושעתו. הגם שיש לחוש שמא אותו הדבר שדיבר בו דברי שטות לא אינה לידו בהיותו בק' טולטשין. ועל כן לא ראו בו שום שטות אבל אילו היה בא לידו דבר זה היה מדבר דברי שטות כמקדם אך זה רחוק דאילו היה שוטה באותו הדבר גם בהיותו בטולטשין איך לא הי' מזדמן שיצא מפיו דברי שטות במשך שהיה שם בשנה זו מקודם הפסח עד אמצע הקיץ. וגם מתחלה היה שם שלשה שנים. אלא שנפרד משם על שנה ומחצה לסאראקא ובא בחזרה שנה אחד קודם הפסח והיה שם עד אמצע הקיץ ואח"כ ניתן הגט כנ"ל הרי במשך זמן כזה תחלה וסוף לא ראו בו סימני שטות כלל. א"כ י"ל שמה שהיה באמצע בהיותו בק' סאראקא. נתרפא אח"כ בבואו לטולטשין. וראי' לזה מהתשוב' שבמרדכי ר"פ מי שאחזו סי' תכ"א ע"ד הגט הניתן בווירצבורג כי לא הודיעו בכתבם אך זה שנטרפה דעת הבעל ובדקוהו בדיקה משולשת ונתברר כי באותה שעה חלים היה וע"ז השיבותי כי אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה הרי הוא כפקח וא"צ בדיקה עכ"ל. והגם שבזה שכתב דדוקא בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה ע"ז חולק הרמב"ם והרב"י פסק כוותי'. וכ"פ הב"ש סס"י קכ"א. מ"מ זה משמע מהמרדכי דע"י שבדקוהו מחזקינן ליה השתא בחלים אף שבודאי היה תחלה מטורף ה"נ משך זמן רבע שנה חשוב כבדיקה כיון שהיה אצלם כשאר בנ"א הפקחים. דאע"ג דתנן פ"ב דעדיות מ"ב ובפרק י"ב דזבחים (דף ק"ג) וחכמים אומרים לא ראינו אינו ראיה. מ"מ הרי כ' הש"ך בי"ד רס"י א' בשם מהרי"ק ש' קע"ב דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש בש"ע ח"מ סס"י ל"ז. וע"ש בש"ך בח"מ סס"י הנ"ל שהאריך בזה. והנה הש"ג בב"מ ר"פ הפועלים אע"ג דס"ל לא ראינו אינו ראי' אא"כ באופן היכא דאירע מעשה ונמנעו מלעשות וכמ"ש הש"ך בשמו. עכ"ז סיים וז"ל ומה שמצינו לא ראינו ראיה גבי חזקת הישוב שפסק מהר"מ בתשובת מיימוני דשייכי לה' עדות סי' י"ג כו' ואחרי שהרוב אומרים לא שמענו שיש לפלוני חזקת ישוב לא יוכל להחזיק התם היינו טעמא משום דלא שמעו דידהו הוי שמיעה כו' דמייתי ראיה מאיסי בן יהודה ס"פ האומנין דאמר הא איכא רואה יביא ראיה ויפטר עכ"ל וע"ש בהרי"ף ס"פ האומנין דאי לא מייתי ראי' משלם ובנ"י שם בשם הר"ן דלאו דוקא בשבועת השומרים אמרה איסי אלא אפילו בעלמא כי הכא אי אתרי דשכיח בה סהדי הוא לא מיפטר בשבועה אלא בעדים עכ"ל. ודין דאיסי הובא בטוש"ע ח"מ סי' קפ"ז סעיף אב"ג ובסי' רצ"ד סעיף ב"ג ובסי' ש"ה סעיף א'. ולכאורה יש להקשות על הא דאיסי גופא מ"ש מהא דקיי"ל דלא ראינו אינו ראיה. אע"כ צ"ל כיון דשכיחי כאן רואים חשוב לא ראינו ראיה לחייבו לשלם. ומוציאים ממון עי"ז. ואע"ג דלכאורה בדין המשנה דזבחים הנ"ל ג"כ קרוב יותר שהיה ר"ח סגן הכהנים רואה וא"כ יהי' לא ראינו שלו ראיה. אפ"ל דהתם שאני כיון דחכמים ס"ל דכל הקדשים שאירע בהם פסול קודם להפשיטן העור יוצא לבית השריפה. א"כ ה"ל כאילו יש עדים שהדין כן. ע"ז לא מהני הלא ראינו דר' חנינא. דהא גם שם בהא דאיסי אילו יש שנים אומרים שראו אע"פ שהיו שם אנשים רבים מאד שאומרים לא ראינו אמרינן לא ראינו אינה ראיה. וכדאיתא פ"ב דכתובות (דכ"ג ע"א) פשיטא לא ראינו אינו ראיה לא צריכא דדיירי בחצר אחד כו' וע' מזה בש"ע אה"ע רס"י מ"ז ובב"ש שם סק"א. וכך כיון שהם מקובלים בענין הדין דיוצא לבית השריפה ע"ז אמרינן לא ראינו אינה ראיה. משא"כ בהא דאיסי כיון שיש חיוב עליו בממון זה שנמסר לידו. והוא לבדו טוען שאירעו האונס. ע"ז אמרינן לא ראינו הוי ראיה היכא דשכיחי רואים ולא נאמן הוא לבדו. וכמ"כ בנד"ז כיון שאין שום אדם אומר שהיה בו שטות בהיותו בטולטשין מקודם הפסח עד אמצע הקיץ. ואנשי העיר אומרים להפך שהיה כפקח ולא ראו בו שום שטות ע"ז הוה לא ראינו ראיה דהא ודאי ג"כ רחוק הדבר שלא יגלה בהתתיה במשך זמן כזה לשום אדם בטולטשין. ואי משום שיש עדות ג"כ בסאראקא שהיה מדבר דברי שטות. הרי י"ל נתרפא. ומה גם דהא על כרחך השלשה שנים שהיה מקודם ג"כ בטולטשין ולא נראה ממנו שום שטות הוי ודאי חזקה גמורה שהיה פקח. וא"כ מה שבסאראקא הוגבה עדות שדיבר כשוטה. עכצ"ל שאח"כ בבואו לסאראקא נתקלקל. א"כ כמ"כ י"ל שבבואו אח"כ לטולטשין נתרפא. ומ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. דאיסורא מממונא לא ילפינן כדאיתא בגמ' ספ"ק דב"מ (דף כ' ע"ב). וע' בגיטין (דף פ"ה) סע"ב גבי מיומא דנן לאפוקי כו' וע"כ אין ללמוד מהא דאיסי בן יהודה לכאן. והגם שיש עוד טעם לצדד להקל בנדון זה. עכ"ז ההכרח תחלה לברר מהרב דק' סאראקא. שיבאר הדבר שדיבר בו המגרש כשוטה מהו וכן המעשה שעשה פ"א כשוטה מהו. וגם אם בשא"ד היה מדבר אז כפקח גם בסאראקא בכדי שנדון אותו הדבר שדיבר בו כשוטה אם יש בו כדי לתלות שאולי לא בא לידו כלל במשך שהיה בטולטשין ושנאמר עליו לא ראינו אינו ראיה. או שהוא דבר ששייך לומר בו דלא ראינו הוא ראיה. כ"ז צריך לידע. וגם מסתמא שלחו שאלה זו להגדולים שבסביבותיכם ע"כ ימחלו לשלוח לי העתק ממה שהשיבו ע"ז הגדולים המפורסמים: