ה

עוד יש לצרף לזה מ"ש בשו"ת זכרון יוסף סי' יו"ד וז"ל טעם ב' לשריותא דראוי לפסוק כרבינו שמחה וסיעתו דלאחזוקי בשוטה בעינן דוקא אחד מהנך ד' דברים דבפ"ק דחגיגה. והביא שם הרבה פוסקים דס"ל כן יעו"ש. ואפשר שכן משמע בירושלמי פמש"א דאומר סימני שוטה היוצא יחידי כו'. משמע דהן דוקא סימני שוטה. והב"ש סי' קכ"א סס"ק ט' הביא דברי הב"י שפסק כהרמב"ם והג"פ שם ס"ק י"ב נוטה יותר לדעת רבינו שמחה וסיעתו והת"ג סס"י קכ"א הביא רק דעת הב"ש ולא ראה תשו' זכרון יוסף הנ"ל. (ובמד' תלים סי' ל"ד ע"פ לדוד בשנותו את טעמו. אבל השטות שבראת כו'. מהלך בשוק ומקרע את בגדיו והתינוקות רצין אחריו כו'. הנה מחשב ג"כ אחד מהסימנים דפ"ק דחגיגה ועיין מזה בילקוט בשמואל א' סי' קל"א. (אך בפסוק נזכר ויורד רירו על זקנו בש"א סי' כ"א י"ד. וע' בפרש"י במשלי סי' י"ג י"ג ע"פ בז לדבר יחבל לו הזכיר ויורד רירו כו' אף שזה אינו מסימני שוטה נק' שוטה כמש"ש בשמואל א' (שם) ויתהולל ופרש"י וישתטה כו'). וכיון דהכא בנד"ז הדבר אחד שהוא בו כשוטה אינו מהנך ד' דברים הנ"ל א"כ לדבריהם בלאו הכי אינו שוטה רק לדברי הרמב"ם. לכן בכה"ג מהני הטעמים דלעיל שנבדק שבשא"ד הוא פקח גמור. לומר דלאו שוטה הוא. ותלינן מעשה הדבר אחד בדברים ידועים כגון בחולי או שאר סבות וכמ"ש בזכרון יוסף שם בטעם הג'. ועמש"ל סעי' ב'. אבל מה שצידדו כת"ר ע"פ מ"ש בספר אור ישראל בשם הנו"ב דדוקא ע"י מעשה מיחשב שוטה ולא ע"י דבור שמדבר דברי שטות. כבר השיב ע"ז בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' פ"ט וע"ש מהסוגיא דפרק מש"א נשתתק כו' בודקין אותו אם אמר על לאו לאו כו'. הגם שמשם אין ראיה גמורה מ"מ נראה ראיה ממ"ש התוס' שם (דף ע' ע"ב) סד"ה התם וז"ל ופעמים ששכיב מרע אינו בדעתו ומספקא אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקטיה עכ"ל. ובערוך ערך תונבא פי' שהוא ענין טרדא. והרא"ש שם סס"י א' ביאר משום דלא מחוסר מעשה דרגיל שתתיישב דעתו ממילא עכ"ל. משמע הא לאו הכי היה נחשב שוטה אף דהענין שאינו בדעתו הוא ודאי לא ע"י מעשה רק ע"י דבור שמדבר שלא בדיעה. וכ"כ במרדכי ר"פ מי שאחזו. וכן פי' בהדיא בסימני סה"ת סי' ק"ל דין שכיב מרע כו' וצריך ליזהר שיהי' פקח בעת כתיבת הגט שלא יהא מטורף כעין חולה שפעמים אינו יודע מה מדבר כעין רישביי"ר בלע"ז וה"ל כשוטה ואין הגט כלום עכ"ל וכ"כ בפנים שם סי' הנ"ל דפעמים שאינו בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמיה בידן עכ"ל. וכ"כ הב"י שם סי' קכ"א וכ"כ הג"פ ס"ק י"ז וכ"כ הפר"ח סי' קכ"א סק"י וז"ל אם החולה מדבר ואינו יודע מה מדבר שנקרא אישבאריא"ר בלע"ז דינו כשוטה ואם כתבו גט ע"פ דבורו הגט בטל מן התורה וכמ"ש הב"י ע"ש עכ"ל. ולכאורה יש ראיה מכאן לדעת הרמב"ם דלאו דוקא הנך דחגיגה לבד הן סימני שוטה. דהא הכא ע"י שאינו יודע מה מדבר נחשב לשוטה. אלא הנך דחגיגה היינו כמש"ל סעיף א' בשם תשו' מהרי"ו סי' נ"ב היינו שלא ראינו בו שום שטות אלא זה כו' מיהו יש לדחות דהכא שאני כיון דמיירי שהוא חולי עד שמחמת תוקף החולי אינו יודע מה מדבר. וגם אין רואין ממנו מעשה פקח לכך נחשב שוטה דמחמת חולי נטרפה דעתו. אבל בעלמא אין ראיה שמחמת דבר אחד יהי' נחשב שוטה. (הג"ה. ובתשו' כתבתי עתה ע"ד גט חרשת שהיה בעלה שכ"מ ולא היה שפוי בשעת הגט דבירושלמי פרק מש"א ורפ"ק דתרומות מבואר בענין קורדייקס דאין בו אחד מהסימנים הנ"ל ופי' הקה"ע דא"כ אינו שוטה אלא שאין בדבריו כלום משום שאין בו דעתא צילותא. והיינו שי"ל שדינו כחרש שחשוב אין בו דעת אע"פ שיש בו דעת יותר מבשוטה כדפרש"י בשבת ר"פ מי שהחשיך. לכן אע"פ שאין בו א' מסימני שוטה גמור אין בדבריו כלום. וא"כ לפ"ז י"ל עד"ז בשכ"מ כשאינו שפוי בדעתו דודאי לא חמור מקורדייקוס המבואר בגמ' בהדיא אך ממ"ש בסה"ת וה"ל כשוטה לא משמע כן עכ"ה) ועיין בבית מאיר סס"י קכ"א שהשיב עוד על דברי הנו"ב המובאים בספר אור הישר (דנ"ט) שיש סברא אצלו דאפי' שוטה שגירש על ידי עע"ג שמלמדו בענין הגט יש לומר דאין הגט בטל והוא השיב עליו דהגט בטל וכפשט המשנה בפרק חרש נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציא עולמית כיון שאין לו דעת א"כ אין זה חשוב מגרש מרצונו ודעתו. גם הזכרון יוסף שם בטעם החמישי שבתשו' הנ"ל חלק ע"ז רק טעמו טעם אחר ודברי הבית מאיר נראים יותר כפשט ל' המשנה שם שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו כו':

קיצור שיש לצרף עוד שרוב הפוסקים ס"ל דלאחזוקי בשוטה בעינן דוקא אחד מהנך דברים דפ"ק דחגיגה. אבל מ"ש משום דהנו"ב כ' ע"י מעשה דוקא מחזקינן ליה בשוטה לא ע"י דבור. דבריו הם נגד דברי התוס' (ד"ע ע"ב) סד"ה התם וסה"ת סי' ק"ל וב"י סי' קכ"א. ומש"ע הנ"ב בענין גט שוטה ע"י עע"ג המלמדו דבריו בטלים כמ"ש הבית מאיר סס"י קכ"א: