א

סימן קנ

אודות מ"ש בתו"ג סי' ק"ך סק"ו שאם אבי הבעל או אבי האשה פרע שכר הסופר בלא הקנאה להבעל אינה מגורשת. צ"ע שעכשיו שנוהגין שהסופר מקנה להבעל הקלף והדיו א"כ למאי ניחוש לה. דאף את"ל דלא אקנויי רבנן להבעל פשיטי דספרא אא"כ האשה נותנת השכר ולא כשאבי האשה נותן. מ"מ הרי כ' בחי' הרמב"ן וז"ל ולא כדברי הנקדנין שמקנין לבעל ממש כו' דאי ס"ד צריך לאקנויי לי' ממש מעיקרא כיון דאמר בעל לסופר כתוב ושוי' שליח וקנה קלף ודיו במשיכה ממש מאי הוא דאקשינן הכא איהי כתבי' לי' אפילו פרע זוזא לספרא גיטא גופי' ודאי דבעל הוא ולא דסופר ולא דאשה. ושלוחא דבעל כתבי' בשלו עכ"ל (ר"ל בשל בעל). הרי מבואר מהרמב"ן דאם הוי מקנים ממש להבעל הקלף והדיו במשיכה אז לא צריכא כלל לתירוץ דאקנויי רבנן לבעל פשיטי דספרא שהאשה נותנת להסופר אלא דגם אפי' לא אקנויי רבנן זוזי דספרא מ"מ שפיר ה"ל וכתב ונתן משום דכתב הסופר בקלף ובדיו של בעל ממש וגם בשליחותו שאמר לסופר כתוב ואע"פ שמצפה לקבל שכר מהאשה אין בכך כלום ולפ"ז גם אם אבי הבעל או אבי האשה משלמין שכר הסופר כ"ש דכשר כיון דקנה הבעל הקלף והדיו במשיכה ממש ואמר לסופר כתוב ולא אכפת לנו ששכר הסופר יהיה משל בעל. ואין לומר דהתו"ג אמר למילתי' לפ"ד שא"פ דס"ל כהנקדנין שמקנין לבעל ממש במשיכה הקלף והדיו ואפ"ה מקשינן איהי כ' ליה כו' והוצרכו לומר אקנויי אקני לי' רבנן לבעל פשיטי דספרא. ולפ"ז באבי הבעל או אבי האשה דס"ל לתו"ג דלא אקנויי רבנן מעות שלהן וא"כ אינהו כתבי לי' ואנן וכתב ונתן בעינן. וכ"מ לכאורה בסדר הגט דהרא"ש דכ' הסופר יתן הקלף והדיו במתנה להבעל כו' ושכר הסופר יתן הבעל ואם נתנה האשה הגט כשר דמשום עיגונא הפקירו חכמים ממון האשה ונתנוהו לבעל והוי כאילו הבעל נתן השכר עכ"ל. הרי אע"ג שזכה הבעל בקלף ודיו עכ"ז בעינן טעמא דהפקירו חכמים ממון כו'. והטעם י"ל דנהי דהקלף ודיו של הבעל הוא מ"מ וכתב היינו מעשה הכתב בעינן ג"כ שיהיו דבעל או דשלוחו וכיון דהסופר הכותב מצפה לקבל שכר עבור מעשה הכתב מהאשה ה"ל כמו איהי כתבה ליה דאע"ג דהבעל אמר לי' כתוב מ"מ אנן סהדי דאדעתא דשכר קא עביד ולולי זה לא היה כותב. וכעין זה אמרי' א"י אדעתי' דנפשי' קא עביד ונהי דבישראל לא אמרינן כן היינו בסתם שליח אבל שליח העושה עבור שכר דוקא א"כ אנן סהדי דאדעתא דשכר קא עביד ולא מחמת ציווי המשלח לבד. וכיון שהאשה נותנת השכר ה"ל איהי כתבי' לי' ולא מהני מה שאמר לו הבעל כתוב ועי' בפנ"י דאסברה לה כן. ולזה הוצרכו לומר בגמ' דאקנויי אקני' לי' רבנן לבעל פשיטי דספרא כו'. אך סברא זו שפיר י"ל למ"ד דוכתב קאי אבעל או שלוחו וכתב ע"כ יש פיסול הנ"ל. אבל לפמ"ש הרא"ש (והוא מהתוס') פרק המביא תניין סי' כ"ה דלא בעינן שליחות בכתי' משום דוכתב לאו אבעל קאי אלא אסופר והא דאמר למפסל משם איהי כ' לי' משום דוכתב ונתן והכא לא יהיב לה מידי דשלה הוא. וא"כ היכא דקנה הקלף ודיו במשיכה או הגבהה ממש דגיטא גופא ודאי שלו הוא ליכא למפסל משום דלא יהיב לה מידי ומשום וכתב ג"כ ליכא למפסל דנכתב לשמה כיון שאמר לו הבעל לסופר כתוב וכ' הסופר דעלי' קאי וכתב. וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא אסה"ג דהרא"ש למה הוצרך לומר דכשר משום דהפקירו כו' כנ"ל. וצריך לדחוק לומר דאע"ג דוכתב קאי אסופר ואיה"נ אם כ' בחנם כשר. אבל כשהאשה נותנת שכרו ה"ל כתבה איהי וזה פסול דוכתב בעינן הסופר וכתב ולא האשה. אך לפ"ז ג"כ נראה דוקא כ' איהי פסול אבל אם אבי האשה או הבעל נותני' השכר ודאי כשר דמה בכך דה"ל ככתבו הם הרי הן עצמן יכולים מדינא להיות סופרים לכתוב הגט ורק כתבה איהי פסול אע"ג דהיא יכולה ג"כ להיות סופר כמ"ש האשה עצמה כותבת גיטה ואפ"ה כשפרעה לסופר פסול מ"מ באבי' אין שייך כ"כ פסול זה לסברא זו. וא"כ ממ"נ לשיטה זו אין מקום לדינו של התו"ג. אבל לדברי האמרים דוכתב קאי אבעל יש לכאורה מקום לדינו של התו"ג דמלבד הקפידא דונתן בעינן ג"כ וכתב שהבעל ממש יכתוב או שיוכתב בשליחותו ממש והכא כשהסופר כותב אדעתא לקבל שכרו מאחרים י"ל דה"ל כנכתב בשליחותם ואדעתא דשכר קא עביד כנ"ל. ובאמת לכאורה צ"ע אמ"ש הרא"ש דקושי' דאיהי כתבה לי' לאו משום דוכתב קאמר אלא משום וכתב ונתן כו'. דהא בגמ' מבואר דהם שני קושיות א' משום וכתב א' משום ונתן וא"ש לדברי האומרים דוכתב קאי אבעל וכנ"ל. וא"כ לכאורה יש להחמיר בדינו של התו"ג. אך עם כל זה נראה דאין להחמיר משום די"ל דהא דרבנן אקנויי אקני לבעל פשיטי דספרא שהאשה נותנת ה"ה אם אחר נותן בשבילה ופורע חובה וכן משמע בחה"ר בגיטין שם (דנ"ז) הלשון דאקנויי פשיטי דספרא של הגט. גם י"ל ע"ד מש"כ הפוסקים דזכיות הבעל וגירושי האשה באין כאחד עיין ח"מ ס"ק. כמו"כ כשאבי האשה נותן השכר להסופר עבור בתו הנה זכיות הסופר וזכיות האשה באין כאחד ר"ל הסופר במעות אלו בשביל האשה ונעשי' שלה. וא"כ ה"ל ממש כאילו האשה נותנת השכר. ועוד דהא הרמב"ן כ' בפשיטות דאם הקלף ודיו של בעל א"צ כלל לאקנויי לי' רבנן פשיטי דספרא. דאין לומר משום דס"ל דא"צ שליחות בכתיבה דא"כ מהו שכתב מה היא דאקשינן כו' ולימא מהכא דבעינן שליחות בכתיבה או כמש"ל דאפי' למ"ד דלא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ ליכא וכתב הסופר אלא איהי כתבה לה (או) [א"ו] ס"ל להרמב"ן בפשיטות דבכה"ג שהקלף ודיו של בעל ממש והסופר קיבל עליו לכתוב בשליחות הבעל אע"פ שהאשה הבטחתו שכר הסופר ה"ל וכתב הבעל ממש דהיינו שלוחו דהסופר לא עקר נפשו משליחותו דבעל כלל (כ"א מצפה שכר ג"כ מהאשה) וגם בכלל וכתב דהיינו בקלף ודיו שלו והרי הן של בעל לכן ס"ל להרמב"ן דגם למ"ד דבעינן שליחות בכתיבה דוכתב קאי אבעל או שלוחו ממש הא איכא בנד"ז. וראיה לזה מהא דאשה כותבת גיטה דאע"ג דאמר לה הבעל כתוב אמאי לא חיישינן דעקרה לשליחותיה וכתבה אדעתא דנפשה כיון שרצונה להתגרש. א"כ לא יהא ממונה חמור מגופה דכשכותבת היא ממש ש"ד וכשנותנת לסופר שכר ניחוש דעוקר לשליחות הבעל זה י"ל שאינו סברא: