ג

הענין השלישי שיש לערער לכאורה בנ"ד. הוא לפי שהע"ח הן בסינדרווע ואי אפשר שיתוועדו יחד עם הסופר וא"כ מוכרח שיכתוב הסופר הגט פה וישלחנו להם שיחתמו. וה"ז נגד מ"ש בש"ע סי' קל"א ס"ח יהיו שם שני עדי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה עכ"ל. אמנם בב"י שם מבואר דאין זה רק לחוש קצת. אבל לקושטא דמילתא מבואר בסה"ת וסמ"ג ומרדכי דאם אין עדים בשעת כתי' הגט נראה שהוא כשר כו' ואפילו אינו מכיר כתיבת הסופר ע"ש. ועוד דגם בלכתחלה יש להוכיח שהקפידא הוא שיהיו עדים בשעת כתי' הגט לשמה. אבל לא שיהיו הע"ח דוקא אלא דגם באחרים סגי דהא כתב בסה"ת סי' קל"א ובספר הגט דסמ"ג ומרדכי ואע"פ שהם שלש כתות עדים שצוה הבעל לכתוב ועידי כתי' לשמה וע"ח אין בכך כלום כו' עכ"ל. וע"כ היינו בלכתחלה דאילו דיעבד כ' שאפילו אין עדים כלל בשעת כתי' כשר (ומ"ש בש"ע יהיו שני ע"ח והוא ג"כ מסה"ת היינו משום שטוב הדבר לעשות הכל בכת א' והיינו לצאת גם לדעת הרי"ף פחז"ה בענין דבר ולא ח"ד. אך במקום עיגון כבנ"ד ודאי אין לחוש. ועוד נ"ל שלפמ"ש הנ"י פחז"ה בסוגיא דדבר ולא ח"ד ליישב שטת הרי"ף ממתני' דהתקבל האשה שאמרה כו' והוא מבואר ג"כ בחי' הרמב"ן אין לחוש ג"כ בכ"ז כמו בשליחות דדבר בפ"ע הוא וזה נ"ל טעם של הרב"י בא"ע בבד"ה סי' קמ"ב שתמה על הרמ"ה שבש"ע סעי' י"ח וז"ל אמאי קרי לי' ח"ד הרי עידי שליחות לחוד וע"מ לחוד. וברמב"ן במלחמות פ"ז דב"ק הסכים לשטת רש"י בפי' דבר ולא ח"ד והיא שטה אחרת וגם לשטה הנ"ל נ' שאין לחוש כי עדות השליחות אתחלתא דעדות שני' היא כמו שעידי גניבה דבן סורר הם אתחלתא דעדות אכילה בסנהדרין דפ"ו ע"ב). אך הנה יש להבין דהא הע"ח מעידים שהגט הוא נכתב במצות הבעל ושצוה להם לחתום בגט זה ע' ב"ש ס' ק"ל ס"ק י"ט דלהכי חותם עד כלומר שהוא מעיד דהבעל אמר כל זאת לפניו וכ"כ בסי' קכ"ו ס"ק כ"ב והוא מתשו' הרא"ש וכ"כ בפנ"י בפ"ב דגיטין (די"ח ע"ב) ד"ה אמרו לה פסול שהע"ח מעידי' שנכתב הגט בציווי הבעל וכ"כ בס' נתיבות המשפט סי' כ"ח סק"ז. וא"כ לכאורה צריכים לראות בעצמם שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט ושיכירו שזהו הגט ולא שיסמכו על עדות אחרים ששמעו מפי הבעל דאל"כ ה"ל עד מפי עד אך באמת בס' נתיבות המשפט שם האריך דעד מפי עד כשר בע"ח ע"ש טעמו וכן מצאתי בס' תמים דעים להראב"ד פ' התקבל בסוגי' דאומר אמרו. אך פשט ל' התוס' (דס"ז) לא הוי עד מפי עד כו' לא משמע כן גם בתשב"ץ ח"א סי' קכ"ח מבואר דעד מפי עד אינו כשר בשום מקום מן התורה כו' וקאי נמי לגיטי נשים עיי"ש. ומ"מ י"ל דגם להתוס' לא פסול אלא אם לא שמעו כלל מהבעל שיחתמו אלא מפי עדים אחרים בכה"ג הוי עד מפי עד (לולי דבאומר אמרו לא הוי עד מפי עד מפני שעיקר עדות לא נמסר אלא לאלו כו') אבל אם שמעו זה מהבעל שיחתמו אלא שידיע' העדים שהסופר הזה הוא שלוחו של בעל הוא עד מפי עד כשר. תדע דהא באומר אמרו הע"ח שומעים מפי עדים שזהו הסופר. ומ"ש התוס' דלא הוי עמפ"ע משום שהראשונים הם רק שלוחי' כו' זה יתכן על הכתי' וחתי' עצמן שלא נמסרה להראשונים רק שיאמרו להאחרונים ולפיכך כתי' הסופר עד"מ אינו עד מפי עד. וכן חתי' העדים מצד עצמן. אבל מה שהע"ח מעידי' על הכתי' של הסופר שנכתב במצות הבעל. הרי עדות זו נמסרה דוקא לראשונים שהם ששמעו מפי הבעל שסופר פ' הוא ממנה. והע"ח לא שמעו זה וא"כ הע"ח הם עמפ"ע. וא"כ גם בנ"ד אע"פ שהע"ח לא שמעו מהבעל שממנה הסופר הזה. מ"מ כיון שעדים מעידים ע"ז סגי. ועל ציווי שלהם עצמן שיחתמו כ' להם בכת"י כנ"ל. ועוד דנ"ד עדיף שהרי בכתב ששלח הבעל להעדים מבואר שיחתמו על גט שיכתוב הסופר משה עבורו. וה"ז כאילו היה הבעל מביא גט ואומר לע"ח שיחתמו ע"ז הרי ודאי יחתמו וא"צ לחוש שמא לא נכתב במצותו כי הוא נאמן הואיל ובידו לגרשה (וכדמוכח במ"מ פ"ט מה"ג דין ל"ב לענין ע"מ וה"ה לענין ע"ח) וזה אינו בגדר עד מפי עד כי נאמנות הבעל הוא משום שהוא בעל דבר ומשום שהוא בידו ולא שהוא כעד בדבר. אך מ"מ יש עדיין צ"ע בנ"ד איך ידעו העדים שבסינדרווע שזהו הגט שכתב הסופר משה בן ישראל. וי"ל שיודיע להם ע"י כתב ידו והוא נאמן מתוך שבידו לכתוב כמה גיטין ע"ד הנ"ל בבעל. אמנם אולי לא יכירו הע"ח כתב ידו של ר"מ. ע"כ צריכי' עדים להעיד פה ע"ז בפני ב"ד ההכרח שיעידו עדים פה בפני ב"ד שזהו הגט שכתב הסופר הנ"ל וב"ד יכתבו כן להע"ח הנ"ל וגם יכתוב הסופר ר"מ להע"ח שזהו כתב שלו וב"ד יקיימו חת"י ואז הע"ח לא יהיו עד מפי עד רק מפי ב"ד ואפשר וכה"ג הוי עדות כמ"ש בפנ"י פ"ג דגיטין דכ"ט ובסוגי' דאומר אמרו וכ"כ בתמים דעים שם. גם בתוס' כתובות (ד"כ) ד"ה ור' יוחנן מוכח כן שהעדים המעידים על עדות שנחקרה בב"ד לא הוי עד מפי עד. ויש לדקדק קצת עוד לפמ"ש התוס' שם בענין מפיהם ולא מפי כתבם דבפרק ד"א חיישי' דילמא אתו ומסהדי בסתם כאלו זוכרים העדות אבל ודאי אם היו מעידין שידעו ע"י ב"ד שזהו הגט שכ' הסופר הממונה מהבעל הוי עדות מעלי' אבל כיון דמסהדי בסתם כאילו ראו בעצמן לא הוי עדות מעלי' ע"ד הנ"ל. וי"ל דשא"ה דגלי לן קרא ולא מפי כתבם. ועוד דלמסקנא שם א"צ לזה כי הא דפרק ד"א אינו בנוסח שטר כו' וכן לשטת הרי"ף או לשטת הרז"ה א"צ לזה. וכבר נת"ל שהדקדוקי' בע"ח הוא דרבנן לדידן אע"פ שאם שינו ולא חתמו כלל הוא בטל מדאוריי' גם לשינויא קמא שבתוס' (ס"ו ע"ב) ד"ה הא כתב הגט כמ"ש בפנ"י שם וכמש"ל דדמי לכולכם משום עדים (ע' י"ח ב'). מ"מ כיון שחתמו ונתקיים דבריו בפ"מ רק החששו' שלא יהיו עמפ"ע י"ל שהוא רק דרבנן. וא"כ נ' לסמוך על מש"ל דעד מפי ב"ד ש"ד כ"ש שבלא"ה דעת הראב"ד וכ"כ בנה"מ דעד מפי עד כשר בע"ח. גם יש להביא ראי' ממ"ש בסה"ת סי' קכ"ט צריך שיעמדו שם העדים במקום שכתוב הגט כו' כי אם לא יהיו העדים שם אתי למימר אחרים חתמו בשמם כו' וע"כ אין לכתוב בגט כו' עד ושם יחתמו העדים. משמע הא מחמת עמפ"ע לית לן בה. וחשש זה דאתי למימר אחרי' חתמו בשמם אין לחוש בנ"ד שלא יכתבו המקום או שיכתבו מקום עמידת העדים כמשי"ת אי"ה. אך אם לא יכירו את ח"י הב"ד אם לסמוך ע"ד הרשב"ץ דמעשה ב"ד א"צ קיום אין בידי להכריע. (מהדורא קמא באריכות מנידון הענין השלישי). והנה מה שיש לערער על אופן זה לכאורה. פשוט הוא עפ"י מ"ש בש"ע סי' קל"א סעי' ח' יהיו שם שני עידי החתימה בשעה שמתחיל לכתוב הגט כדי שידעו שנכתב לשמה ויכירוהו בשעת חתימה עכ"ל וכ"ז מבואר ג"כ בסדר הגט סעי' כ"א כ"ב ושם נת' יותר שאם הע"ח רוצים לצאת לחוץ אחר שכתב שם האיש והאשה והזמן צריכים לעשות שום סימן בגט כדי שיכירוהו או שתהי' להם טביעת עין בו עכ"ל ועב"י שכ"כ המרדכי בשם סה"ת והוא בסה"ת סי' קי"ז וכ"כ הגמי"י וכ"ה בסמ"ק וכלבו וכ"כ בסידור גט שברא"ש וטור. וא"כ לכאורה בנ"ד שהעדים א"א להם להיות בשעת כתי' הגט אין לה תקנה. אמנם בב"י שם מבואר דאין זה רק לחוש קצת אבל לקושטא דמילתא מבואר בסה"ת וסמ"ג ובמרדכי דאם אין עדים בשעת כתיבת הגט נראה שהוא כשר כו' ואפילו אינו מכיר כתיבת הסופר דרוב בקיאי' הם עכ"ל. ונ"ד כדיעבד דמי מאחר שא"א לתקן בענין אחר. ועוד דגם בלכתחלה יש להוכיח שאין זו קפידא כ"כ לעכב אלא שיהיו עדים בשעת כתיבה שכותב לשמה. אבל לא שיהיו ע"ח דוקא המעידים על שנכתב לשמה אלא דגם עדים אחרים סגי דהא כ' שם בסה"ת סי' קל"א ובסדר הגט דסמ"ג ומרדכי וז"ל ואעפ"י שהם שלש כתות עדי' שצוה הבעל לכתוב ועידי כתי' לשמה וע"ח אין בכך כלום כו' עכ"ל. וע"כ היינו בלכתחלה דאילו דיעבד מסיק דאפילו אין עדים כלל בשעת כתיבה כשר כמש"ל וא"כ הא דג' כתות עדים ע"כ בלכתחלה מיירי וא"כ הא דקמן דאפי' הע"ח אין יודעי' כלל מהכתיבה לשמה כשר אפי' לכתחלה כשיש עדים אחרים וזה יוכלו לעשות גם בנ"ד שיכתוב הסופר לשמה בפני ב' עדים כשרים. רק שכתבו שטוב הדבר לעשות הכל בכת א'. וז"ש בש"ע סי' קל"א ס"ח יהיו שם שני עה"ח כו' היינו משום שטוב הדבר אבל אין זה עיכוב אפילו לכתחלה וכ"ש בנ"ד. ועוד בנ"ד שהע"ח הן העדי' המעידי' על שהבעל צוה לסופר זה לכתוב הגט א"כ אין כאן כ"כ אפילו משום טוב הדבר כו' כי מ"ש טוב הוא לצאת דעת הרי"ף בפ' חז"ה בפי' דבר ולא חצי דבר וא"כ בנ"ד הרי ע"ח מעידי' על דבר שלם גם להרי"ף שמעידי' על שצוה הבעל לכתוב להסופר והן ג"כ ע"ח. ואי משום שאין מעידי' על שנכתב לשמה הרי דיעבד אפי' אין עדים כלל בשעת כתי' כשר כנ"ל. אמנם אפילו אין ע"ח אלו מעידי' אלא שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט והם ג' כתות עדים נ"ל דא"ש גם להרי"ף. והוא עפמ"ש הרמב"ן בחי' לב"ב (דנ"ו ע"ב) והנמק"י שם ליישב שטת הרי"ף דלק"מ מהא דתנן בגיטין (דס"ג ע"ב) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע היכי מצטרפי אהדדי והא עדות דבפנינו אמרה לו לאו עדות הוא דעבדינן בה מעשה בדלא אתי כת שניה דקבל וקרע. ואיכא למימר דעדות דבפנינו אמרה לו עדות בפ"ע הוא ולא צריכי לאצטרופי דלא מסהדי כלל בגירושיה ובגיטה אלא דחזו דאיתתא שויתיה להאי גברא שלוחה ומעתה יכול לקבל גיטה שהרי הוא שלוחה ואינן צריכי' להצטרף כלל וכי תימא כת שניה אמאי מצטרפת עם כת ראשונה כבר אמרו בגמרא בפרק מרובה דאפילו לר' עקיבא לא בעינן בעדות אחרונה דבר בפני עצמו כו' ומיהו בקמייתא בעינן דתהוי עדות למידי ואפילו לדברי חכמים עכ"ל הרמב"ן. אמנם התוס' בפרק מרובה (דע"א ע"ב) מדוחק קושיא זו סתרו פי' הרי"ף וז"ל דאפילו למ"ד שליש נאמן ולא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר הוא אלא ע"כ משום שכל כת רואה כל מה שיכולה לראות באותה שעה עכ"ל והוא דעת סה"ת וסיעתו ולא ניחא להו לתרץ כמ"ש הרמב"ן דעדות דבפנינו אמרה עדות בפ"ע הוא דאיתתא שויתי' להאי גברא שלוחה כו' משום דס"ל דכה"ג לאו דבר שלם הוא דהא אינו שלוחה רק לענין שיכול לקבל גיטה וכיון שקבלה זו אי אפשר שתגמר בלי עדים אחרים אינו דבר שלם ול"ד לעידי חזקה בשנה א' דמועילי' לדבר שלם לאהדורי פירי אפומייהו. והרמב"ן והנמק"י חולקי' וס"ל דשליחות דבר בפ"ע הוא. ועתה כיון דהתוס' וסה"ת וסיעתם ס"ל דשליחות ח"ד הוא להרי"ף וסיעתו א"כ צריך שהע"ח הן יהיו המעידים שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט דאל"כ חצי דבר הוא (ואע"פ שהם סתרו פי' הרי"ף בענין ח"ד ממתני' דהתקבל מ"מ חשו לזה שמא יש איזו חילוק ושהחילוק ההוא יהיה מבדיל ג"כ בין עובדא דמתני' דהתקבל לעובדא דנדון דידהו. כגון מ"ש בש"מ לב"ק (דע"א ב') לתרץ את הרי"ף מהא דהתקבל וז"ל דהתם אם לא נקרע הי' הגט גט על ידי הראשונים ואין הראשונים צריכי' להאחרוני' אלא כשנקרע כו'. ואע"פ שמל' התוס' בב"ק נראה דאין נראה להם תי' זה מ"מ חשו לזה ולפ"ז בנדון דידהו י"ל דפסול להרי"ף דהא עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב לא מהני לבדם בשום ענין זולת ע"ח וא"כ הוי ח"ד). משא"כ לשטת הרמב"ן והנמק"י דשליחות דבר בפ"ע הוא. א"כ גם בנ"ד מה שהבעל צוה לסופר לכתוב הגט הרי הוא ענין בפ"ע מה שנעשה ידי הסופר כידי הבעל כמו בשם מה שנעשה ידי הש"ק כידי האשה. וכ"ש בנ"ד שהבעל צוה לו לכתוב כמה גיטין עד שיוכשר א' מהן שנעשה כמו הבעל ממש וגם הוא השליח. ולכן עדים אלו דבר בפ"ע הוא ואע"פ שהע"ח שהם האחרונים צריכים להם ש"ד כנ"ל בלשון הרמב"ן שהוכיח בגמ' דמרובה. והנה באמת נראה שתירוץ הרמב"ן מוכרח לשטת הרי"ף כי בשיטה מקובצת לב"ק שם סתר שם תירוץ הנ"ל שכתבתי בשמו והוא שהרי גם אם לא נקרע לא הי' הגט גט אא"כ נתקבל בפני שנים עכ"ל ור"ל שהיה צריך עידי מסירה וא"כ אין מעידין על דבר שלם. ועכצ"ל כשטת הרמב"ן והנמק"י. אך הנה הרמ"ה הובא בטוש"ע סי' קמ"ב סעי' י"ב עב"ש שם ס"ק כ"א דס"ל כהרי"ף וע' בתשו' הריב"ש סי' שי"ח דהרמ"ה מיישב דברי הרי"ף לא כמ"ש תחלה בשם הש"מ אם לא נקרע כו' ודלא כמ"ש הב"ש שם שמיישב כן ע"ש בריב"ש דליתא אלא ע"ד מ"ש בשם הרמב"ן מיהו בסגנון אחר קצת. והעולה מדבריו לחלק בין שליחות קבלה לשליח הולכה ולפ"ד הרמב"ן י"ל שאין לחלק וזהו הטעם של הרב"י בבד"ה שתמה עליו על הדין שבסי' קמ"ב סעי' י"ח וז"ל אמאי קרי לי' חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד ועב"ש ס"ק ל"ט וגם לפ"ד הרמ"ה יש לחלק בין ש"ה דל"ד לש"ק לשטתו ובין סופר שנעשה במקום הבעל ממש לכתוב הגט (וגם נעשה ש"ה) שיש לדמותו לש"ק. וע' בחי' הרמב"ן לפחז"ה ובש"מ לב"ק (דע"א) שהביאו שטת רש"י בפי' דבר ולא חצי דבר שהוא שטה אחרת וגי' גמרא דידן בב"ק שם הני בקטנה קמסהדי כו' מסייע לי' שאין א' מהן מעידה בגדלותה ולא בהתחלת גדלות שאף הקטנה שבקטנות אפשר שיהיה לה שערה א' כו' אבל גבי עדות חזקה כל א' מעידה שהוא מחזיק בה כו' נמצא עדות זו התחלת עדות שניה כו' וכ"ז מבואר ג"כ במלחמות פ' מרובה והרמב"ן מסכים לשטה זו וכ"כ הר"ן בחי' לסנהדרין פ' הנחנקין (דפ"ו ע"ב) ומשם מוכח דגם בנ"ד עדות השליחות אתחלתא דעדות שני' היא אע"פ שכל א' בפ"ע לא מהני מ"מ לא הוי ח"ד דהא עדי' שהעידו על בן סורר שגנב מאביו ועדים שהעידו שבפניהם אכל הוא דומי' דנ"ד בעדים שצוה הבעל לכתוב ועידי חתימה ע"ש. ואע"פ שבלח"מ פכ"א מה' עדות יישב דה"ט דעדים שאמרו בפנינו גנב מהני לפוסלו לעדות ולשבועה מ"מ זה לא סגי רק להרי"ף וסיעתו דס"ל דכשמהני לאיזו דבר אחד שלם מהני גם לדבר אחר אע"פ שלגבי אותו דבר הוא רק חצי מן הדבר ההוא מ"מ מהני מצד מיגו. משא"כ לרש"י דלא ס"ל האי מיגו כלל ומהני רק מצד שעדות זו אתחלתא דעדות שני' היא. וא"כ כמו דעידי גניבה הם אתחלתא דעדות אכילה. כך י"ל בנ"ד בעידי שליחות שהם אתחלתא דעניני הגט ולא הוי ח"ד. נמצא העולה מזה שבנ"ד י"ל בפשיטות דאע"פ שהיו ב' כתות עדים. עדים שצוה הבעל לסופר לכתוב וע"ח לא הוי ח"ד. לא מיבעי' לשיטת התוס' דפי' דבר ולא ח"ד. וע' בש"מ שהמאירי סתר דעת הרי"ף מטעם אחר. אלא אפי' לשטת הרי"ף לפי' הרמב"ן והנמק"י. וכן לשטת רש"י שהסכימו לו הרמב"ן והר"ן. רק לשטת הרי"ף אליבא דהרמ"ה הי' מקום להחמיר וגם הי' מקום להקל ולומר דדמי לש"ק כנ"ל. א"כ ודאי דלא חיישי' לה כלל. וכ"ז רק לפלפולא בעלמא כי למעשה בלא"ה אין להחמיר בזה מאחר שכן מבואר בב"י ובב"ש סי' קל"א סק"ט:

אמנם עדיין צריך אני להבין בדברי הרב"י סי' קל"א שהבאתי קצת לשונו למעלה דלקושטא דמילתא אין ע"ח צריכים להיות כלל בשעת כתיבה עד שתמה על מה דמשמע לכאורה מלשון קצת פוסקי' שהע"ח צריכים להעיד שנכתב לשמה מנין להם זאת עד שהעלה שבאמת אין זה נצרך כלל רק לחוש קצת והוכיח כן מלשון הפוסקי' ע"ש. דלכאורה אין לזה הבנה דהא יש להבין על מה ע"ח מעידים הלא הם אינן מעידין על גמר הגירושין שאיש פ' גירש פלונית דמנין יודעי' שכבר גירשה הלא הם רק חותמי' על הגט ונותני' לבעל או לשלוחו כדתנן כותבין גט לאשתו ואע"פ שאין אשתו עמו כו' וכ"כ בחי' הרמב"ן פ"ג דגיטין (דכ"ט) וז"ל ואם תשאלם על האשה הזאת אם היא מגורשת יאמרו לך שאינם יודעים עכ"ל (הג"ה אחר כותבי זה נ"ל דמזה אין ראי' דשא"ה דמיירי באומר אמרו ומש"ה אין העדים החתומי' יודעים אם מגורשת היא כיון שלא שמעו מהבעל) אלא עכצ"ל שהם מעידי' רק על שהבעל אמר להם לחתום בגט זה. ואם כן לכאורה צריכי' לידע ולראות בעצמם שגט זה כשר היינו שנכתב במצות הבעל ושנכתב לשמו ולשמה למ"ד דבעי' עדים על כתיבה לשמה ולא שיסמכו על עדים אחרים שיאמרו להם שנכתב במצות הבעל. כמו בדיני ממונות העדים שכותבים שפלוני לוה מפלוני צריכים לראות בעצמם שפלוני לוה מפלוני ולא שיסמכו על עדים אחרים שראו ההלואה. וה"נ כי העדים חותמים על מה שכתב בגט שפלוני מגרש פלונית. ופי' דברים אלו היינו שהבעל צוה לכתוב כן בספר. דאילו באמירה בעלמא אינה מתגרשת וא"כ אע"פ שעדים אלו שמעו מפי הבעל שצוה להם לחתום על גט שיגרש פ'. הרי לא ראו בעיניהם שגט זה הוא הנכתב במצות הבעל. ואם כן האיך יעידו על ככה. אע"פ שיספרו להם כן הסופר והעדים ה"ז דומה לעדים שכותבים פ' לוה מפלוני מנה והם לא ראו ההלואה בעיניהם. שמא תאמר שאין העדים מעידים כלל על גופו של גט רק על חתימתם שהבעל צוה להם לחתום בגט אבל אם הגט כשר או פסול לית להו בי' ידיעה כלל ואין מעידי' ע"ז ולכן לא הוי עד מפי עד. רק שהב"ד ישמעו בעצמם מפי העדים הראשונים שמעידי' על שבפניהם אמר הבעל לסופר לכתוב גט. (ומפי העדים השניי' המעידי' על שבפניהם נכתב לשמה למ"ד דבעי' עדות ע"ז). ולא הוי ח"ד מטעמי' שנת"ל. הא ליתא דהא מוכח בשמעתא קמייתא דגיטין דלרבא ה"ט דהשליח צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח כדי לקיים הגט ומה שסמכו על עד א' בקיום זה היינו משום דרבנן הוא דאצריך קיום זה ומדאורייתא לא צריך משום שיש ע"ח ועה"ח עהש"ט כמי שנחקרה עדותם בב"ד דמי. ומוכח דעיקר דסמכי' על השליח הוא משום שיש ע"ח ולכן פסק הרמב"ם פ"י מה"ג דין ל"ב דכשאין ע"ח על הגט ה"ז ספק מגורשת אע"פ שיאמר השליח בפנ"כ. וכיון דאמרי' שע"ח אין מעידין כלל על גופו של גט אם נעשה בהכשר ואין צריכי' לידע מזה כלל איך סמכי' עליהם ומוכח בגמ' דמתני' ר' יהודה היא דבעי כתיבה וחתימה לשמה וא"כ מנין לנו ראי' מקיום העדים שהגט נכתב לשמה ואפי' את"ל דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי וכותבי' לשמה מ"מ הא בעי' עכ"פ לידע שנכתב במצות הבעל ושהסופר הי' שלוחו. והאיך עה"ח עהש"ט מעידין ע"ז מאחר שא"צ לראות זה כלל. ואיך שייך לומר ע"ז כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. וגם במתניתין קמייתא תנן ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ומאי מהני קיום חותמיו לשלא נאמין לבעל שהגט עצמו מזויף כי הסופר כתב שלא במצותו ואמת שצוה לעדים אלו לחתום אבל עדיין לא צוה לסופר לכתוב וא"כ צריכים אנו לעדים אחרים שבפניהם צוה לסופר לכתוב ומה ע"ח מועילי' לזה א"ו משמע שע"ח מעידי' על הגט זה שהוא כשר היינו שנעשה במצות הבעל ושצוה להם לחתום על הגט הזה. וכן משמע מלשון הר"ן פ' המגרש (דפ"ו) ומיהו מאי דמודה ר"א דע"ח מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש בשעתה עדים בין שהם מעידי' על המסירה עצמה או על גוף הדבר עכ"ל הרי דלע"ח קרי עדות המעידי' על גוף הדבר ואילו אין הע"ח מעידים רק על שהבעל צוה להם לחתום בגט ואין יודעים מאומה מעיקר הגט אם נעשה במצות הבעל הרי אין מעידין על גוף הדבר יותר מע"מ שהרי גם הע"מ צריכי' לידע שזהו גט שנותן פ' לאשתו פ'. א"ו שהע"ח מעידי' על גופו של גט ממש כמו שמעידים בשטר מקח והלוא' היינו שבפניהם ממש נגמר ענין ההוא וה"נ כי גמר ענין זה הוא ציווי הבעל לכתוב הגט ושיחתמו ע"ז ומעידים שכ"ז נעשה בפניהם. גם בב"ש סי' קכ"ו ס"ק כ"ב מבואר שהגט הוא ל' הבעל והעדים מעידי' שכך אמר בפניהם והוא מתשו' הרא"ש וכ"כ בסי' ק"ל ס"ק י"ט והרי מבואר דלא על החתימה לבד הם מעידים אלא על גוף ענין שנכתב בגט וכ"כ בפנ"י פ"ב דגיטין (די"ח ע"ב) ד"ה אמרי לה פסול שהע"ח מעידי' שנכתב הגט בציווי הבעל וכ"כ הת"ג בספרו נתיבות משפט סי' כ"ח סק"ז (ואין להקשות ולומר כיון דאנן ס"ל באמת כר' אלעזר דע"מ כרתי. ומה שאעפ"כ נוהגין בע"ח הוא שיהא הגט כשר גם לדברי ר' מאיר אע"פ דלית הלכתא כוותי', וכל פיסול שבע"ח הוא רק מדרבנן לדידן [חסר קצת]:

אך באמת אע"פ שהם מעידי' על גוף הגט שנכתב במצות הבעל מ"מ ודאי אם הבעל אמר להם גט זה שנכתב כדת חתמו עליו יכולים לחתום וכ"מ בחי' הרמב"ן (דס"ו ע"ב) במ"ש שאלו העדי' החתומי' פעמים שאין מכירין מי כתבו כו' אלמא דחותמי' אע"פ שלא ראו מי כתב הגט וכ"כ בסה"ת וסמ"ק. וה"ט כיון שהבעל נאמן שהגט נכתב כדת הואיל ובידו לגרשה ולכן פי' הרמב"ם שבעל שהביא גט בלא ע"ח ונתנו בפני ע"מ כשר משא"כ בשליח. ולא שייך כאן עד מפי עד דפסול אע"פ שהעדים ג"כ נאמני' כי הבעל הוא בעל דבר ולא עד. ואין לומר דהא כ' התוס' בכתובות (ד"כ א') ד"ה ור"י דבפרק ד"א חיישינן דילמא אתו ומסהדי בסתם כאילו זוכרין העדות אבל ודאי אם היו מעידין שכך ראו בחתימתן הא לא חשיב מפי כתבם עכ"ל. וה"נ אם היו מעידי' שהבעל אמר להם שגט זה נכתב לשמה ש"ד מאחר דהבעל נאמן דלא גרע מע"מ ע' ר"ן דע"ח כרתי לדידן משום ע"מ. אבל כיון שמעידי' שגט זה נכתב במצות הבעל היינו שראו כן וזה שקר. כי ז"א דהרי מי מגיד לנו שמעידי' שראו כן הרי הם חותמי' סתם. וי"ל הפי' באמת שמעידים שהבעל אמר להם שנכתב במצותו. (צ"ע בתוס' שם דסתם פסול וי"ל בין אמירה לחתימה) וקצת ראי' מהא דתנן כותבי' שטר ללוה כו' וכותבי' שלוה והם לא ראו ההלוואה ואעפ"כ שרי כיון שביד הלוה הוא. ואפי' למ"ד דהיינו בשטרי אקנייתא היינו משום לקוחות וזה ל"ש כאן:

והנה בנ"ד כיון שהסופר הוא במקום הבעל הוא נאמן ג"כ לומר כמו הבעל שנכתב במצות הבעל ולכן יכולים העדים לחתום ע"י אע"פ שלא ראו החתימה. אלא דה"ט סגי כשאמר להם הבעל שעשאו שליח ונ"ד יש להסתפק על כת"י שכ' להעדים שהסופר יכתוב בשמו אם זה ר"ל שהוא שלוחו או לא. אמנם אפי' אם אין ר"ל כן. הרי יש עדים מעידים לפני ע"ח ע"ז ואף דהוי עד מפי עד הרי כ' בנתיבות המשפט סי' כ"ח דכשר בע"ח ומצאתי שכ"כ הראב"ד בת"ד פ"ו דגיטין בסוגיא דאומר אמרו. ואף להתוס' (דף ס"ז) דאומר אמרו ל"ד לעד מפי עד דמשמע דאילו הוה עמפ"ע היו פסולי' להיות עידי חתימה. מ"מ צ"ל דפיסול זה הוא רק אם לא שמעו מפי הבעל על שיכתבו ויחתמו. אבל אם שמעו זה מפי עצמו. אלא שידיעת העדים שהסופר הוא שלוחו של בעל הוא מפ"ע כשר. דהא באומר אמרו הע"ח שומעי' מפ"ע שזהו הסופר. דמ"ש התוס' דלא הוי עמפ"ע משום דלא נמסרה העדות להראשוני' כו' זה יתכן שלא נמסר להם שהם יכתבו ויחתמו ולפיכך מה שכו"ח הסופר והעדים אינו עד מפי עד. אבל העדות שיעידו שזהו הסופר נמסרה להם. וא"כ הע"ח הם עד מפי עד ועכצ"ל דבזה לית לן בה משום עמפ"ע. או אפשר צ"ל שהע"ח אין מעידי' כלל על שנכתב במצות הבעל רק מעידי' שצוה להם לחתום בגט שיכתוב פ'. והם חותמים ע"ז. אבל על שהפלוני כותב במצות הבעל מעידי' עדים הראשונים ולא הוי ח"ד מטעם המבואר בסה"ת. ועוד דבנ"ד שכ' הבעל שיחתמו בגט שיכתוב פ' הם מעידי' ע"ז. ומ"ש בנתי"מ ובפנ"י (דף י"ח) שהע"ח מעידים שהגט נכתב במצות הבעל היינו כשאין בנמצא עדים אחרים שיעידו על ציווי הבעל. אבל אם יש עדים אחרים היינו מ"ש סה"ת דכשר בג' כתות עדים. והיינו כי ע"ח מעידים על שהבעל אמר להם כן לחתום בגט שכותב. אבל על שהגט נעשה כראוי אין מעידין הן. ויש לדקדק כן ממ"ש סה"ת הנ"ל וז"ל וצריך שני עדים שיכתבנו בפניהם לשמה כו'. ואחרי כן יאמר הבעל לעדים כשרים לחתום הגט. הרי דע"ח לא היו בעת שנכתב הגט לשמה וא"כ על מה יעידו ואף את"ל דא"צ עדות על לשמה כלל משום דסתם ספרא דדייני מיגמר גמירי מ"מ צריכין לידע עכ"פ שצוה הבעל לכתוב הגט דה"ט דסתם ספרא דדייני מגמר גמירי לא סגי אלא כשאנו יודעין שהבעל צוה לסופר לכתוב גט אז אמרי' שהסופר הוא גמיר ויודע שצ"ל לשמו ולשמה. אבל אם אין יודעין אם הבעל צוה ודאי דלא אמרי' מסתמא זהו הגט כו'. וע"ח אין יודעים מזה כלל. כדמוכח מל' סה"ת שאחר שנגמר כתיבת הגט יאמר הבעל לעדים לחתום הגט. וא"כ אם נאמר שהע"ח צריכין להעיד ע"ז היו צריכי' להיות בשעת כתיבת הגט. וא"ת שהם שומעים זה מב' עדים שהיו בעת כתיבת הגט ק' דא"כ ה"ל עד מפי עד ופסול ואף לפמ"ש התוס' דבאומר אמרו לא שייך עד מפי עד ל"ד דהתם לא נמסרה העדות להראשונים רק שהיו שלוחי הבעל להאחרונים שמצוה להם לעשות לה גט. משא"כ בכאן הרי נמסרה העדות שזהו הגט שצוה הבעל לכתוב ושנכתב לשמה לשני עדות הראשונים וא"כ אם העידי חתימה מעידי' בחתימתם גם ע"ז ע"י ששמעו כן מהראשונים ה"ל עד מפי עד ופסול. א"ו הע"ח אין מעידין ע"ז כלל. ועיקר עדות של הע"ח שהבעל אמר להם לחתום בגט זה שנותן להם. וע' לבוש סי' ק"ל סעי' א' הובא בב"ש שם ס"ק י"ט מש"ה חותם עד כלומר שהוא מעיד דהבעל אמר כל זאת לפניו עכ"ל. גם בסי' קכ"ו ס"ק כ"ב כ' הב"ש והעדי' מעידים שכך אמר לפניהם עכ"ל. הנה אם נפרש ל' אמר ר"ל שהבעל כתב כל זאת או ששלוחו כתב כל זאת לפניהם א"כ היו צריכים להיות בשעת כתי' דוקא וזה סותר למש"ל בשם סה"ת וכן פסק הב"ש עצמו סי' קל"א ס"ק ט'. אעכצ"ל אמירה זו כפשוטה שהבעל אמר להם לחתום בגט זה שמבואר בו כך וכך. ועל שהגט נעשה כראוי אם נאמר כשטת הרמב"ם א"צ ע"ז עדות כלל והבעל לבדו נאמן בזה הואיל ובידו לגרשה וא"כ כשאומר לע"ח שזהו הגט שצוה לכתוב או שכתב נאמן וא"צ עדות ע"ז כלל. וכיון שא"צ עדות א"כ הע"ח שחותמי' על הגט מעידי' שאמר להם הבעל לחתום הגט זה שכתבו. ולא הוי עד מפי עד כי אמירת הבעל שזהו הגט אינו בגדר עדות כלל. כי הוא הבעל דבר. ולשטת ר"ת וסיעתו דבעי' עדות על שנכתב לשמה צ"ל דאין ע"ח מעידי' ע"ז כלל. אלא אותן העדים באים לב"ד להעיד בפ"ע וכדמוכח ל' סה"ת יש כאן ג' כתות עדים כו' דאילו שהן יעידו לפני הע"ח והע"ח לפני ב"ד לא סגי דה"ל עד מפי עד. ואפשר שהע"ח א"צ לידע כלל ולשמוע מעדות אלו טרם חתימתם ודי ממה שישמעו מהבעל או מהשלוחו שזהו גט זה. והגם שאח"כ צריכים העדות להעיד בב"ד. אבל הע"ח א"צ לשמוע מהם כי עדותן מתקיימת בלא"ה שהרי הן אין מעידין ע"ז כלל. רק מעידי' על שאמר להם הבעל או שלוחו שזהו הגט שכתבו לשם האשה ושיחתמו הם ע"ז. והרי גם לשטת ר"ת וסיעתו א"צ שיהיו עדים רק בשעת כתי' לשמה אבל אח"כ א"צ העדים לבא לב"ד וע"א נאמן בזה. וא"כ הבעל או שלוחו שמגיד להע"ח נאמן. והם מעידים ע"ז ובכה"ג י"ל דלא הוי עד מפי עד כיון דגם עד אחד נאמן. וא"כ י"ל דגם בנ"ד הע"ח יכולים להעיד ע"ז כי על שהבעל צוה להם לחתום בגט שיכתוב הסופר ודאי יכולים להעיד שהרי הוה ליה כאילו שמעו מפיו. ועל שגט זה הוא שכ' הסופר יכולים ג"כ להעיד ע"י שיכתוב הסופר אליהם דברים אלו כי מכיון שהגדת הסופר זה להם אינו בגדר עדות דאל"כ הוה ליה עד מפי עד. אעכצ"ל דאין זה בכלל דבר שבערוה דבעי' ב' עדות. רק הודעה בעלמא א"כ נאמן ואפי' מתוך הכתב. שהרי לפ"ד הרמב"ם יכולים למנות סופר ועדים ע"י הכתב כמ"ש סי' ק"כ ס"ה. א"כ יכולים העדים להעיד על שצוה להם הבעל לכתוב הגט וציווי זה הוא רק כתבו. ונהי דשם חולקי' ע"ז היינו משום דהתם בעי' שליחות וצריך שישמעו קולו. משא"כ כאן דהשלוחים כבר שמעו קולו. רק שצריכין לידע שזהו הגט וידיעה זו אפשר ע"י הכתב כי אין זה בגדר עדות. דאל"כ ה"ל עד מפי עד. (תדע שהרי כ' הרא"ש רפ"ק דגיטין סי' ב' [חסר קצת]. אלא ודאי הסופר הוא במקום הבעל כיון שידוע להע"ח ע"י מכתב הבעל אליהם שמינה את הסופר הנ"ל לכתוב גט כו'. וגם ע"י עדים שהעידו ע"ז וכנ"ל: