ב

הענין השני שיש לדון בנ"ד. הוא נידון העידי חתימה שבסינדרווע שהם לא שמעו מפי הבעל שיחתמו רק שכתב להם בכתב ידו שיחתמו. ומבואר בסי' ק"כ סעי' ה' אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו כו' ויש מכשירין בנשתתק לכתוב ולחתום ע"פ כתב ידו שיכתוב לסופר כו'. והנה לפ"ד היש מכשירי' נסתפק בב"י לענין פקח שכתב בכתב ידו ובמל"מ פ"ב מה"ג דין ט"ז הכריע להקל והנה הד"מ הביא תשו' מהרד"כ שבמקום עיגון יש להקל וצ"ע ע"כ והובא בב"ש גם בחמ"ח רמז לזה. (והפר"ח דחה דבריו מהירוש' דפ"ק דתרומות דמשמע התם דהגט בטל מדאוריי' וצל"ע דאדרבה בירושלמי שם אח"כ לא משמע כן וז"ל א"ר אבדומי בחרש אנן קיימין ואין שליחות לחרש א"ר יוסי בר' בון בבריא אנן קיימין ולמה אינו גט אני אומר מתעסק היה בשטרותיו ופי' המפרש דר' יוסי בר' בון מוקי לה בבריא ולכך לא מהני עד שישמעו את קולו הואיל ובריא הוא ויכול לדבר היה לו לדבר לעדים ולסופר ולא לכתוב וא"ת הרי השתא עומד הוא בדבריו ורוצה בכך ולמה לא מהני ולא יהי' גט ה"ט אני אומר מתעסק הוא בשטרותיו ע"י שהיה מתעסק בשטרותיו נתבלבל דעתו וכתב ג"כ כתב זה ונעשה כאילו נכתב ונחתם שלא מדעתו כו'. וא"כ מבואר אדרבה שהכתי' מצד עצם מועלת אלא שאני אומר כו' והוא שהוא רק גזירה דרבנן ובנ"ד אפשר שאין לחוש לזה כ"כ שהרי לא היה יכול לומר לעדי' שלא היו עמו יחד. וגם עדים מעידים שלא נתבלבלה דעתו שהרי יש קיום ב"ד ע"ז) ובבאר היטב סק"י הביא תשו' שבו"י ח"א סי' קי"ז שרצה להקל בכת"י במומר לעבודת כוכבים ומזלות אם שהיה מהנמנע להשיג גט בענין אחר ע"ש:

ובתשו' מהרי"ן לב ח"ג סס"י צ"ג כ' שמדברי הר"ן נ"ל דס"ל דבכתב ידו לסופר לכתוב כו' הוי ס' מגורשת. ובהיות כן אפשר לומר שבנ"ד יש להקל עכ"פ מאחר שהסופר שמע מפי הבעל עצמו רק הע"ח מינה ע"י כת"י וידוע דע"ח אפי' כשיש בהם פיסול גמור כגון שלא לשמה הוא רק פיסול דרבנן כשיש ע"מ כמ"ש הרמב"ם שהוא כמזויף ולא מזויף ממש וכ"ה בש"ע סי' ק"ל סעי' י"ז. וא"כ בנ"ד אפי' אם נאמר דכת"י ה"ל ס' דאוריי' היינו בכתב לסופר שיכתוב או לעדי' ויחתמו וניתן בלא ע"מ משא"כ בניתן לפני ע"מ ה"ל ס' דרבנן ולקולא. וכ"ש שלדברי הרמב"ם והעיטור והרי"א שבקונדריסי' (נ"ל שהוא ריא"ז ע' ר"פ מי שאחזו ועב"י מה שפי' בהרי"א) וסיעתם הוא כשר לגמרי אפי' בכתב לסופר כו' כנ"ל. (וגם להר"ן אין לומר דמוקמי' לה בחזקת איסור כי בספק שבדין לא שייך לומר אוקמא אחזקת' שבשביל החזקה לא ישתנה הדין ע' פמ"ג יו"ד סי' ק"י) ויש ראי' ממ"ש הב"ש סי' ק"כ סק"ז דבאומר אמרו רבו הדעות י"א הגט בטל והיינו בכתי' הגט אבל בחתימתו פסול ולא בטל וכן הוא מרומז בצחות לשון רמ"א כו' אלמא דכל פסול גם הפוסל מדאורייתא בכתיבת הגט מ"מ בחתימה הוא רק דרבנן. (ויש קצת ראי' מתשו' אאזמו"ר נ"ע בענין אומר אמרו שאחר שכ' שקשה להקל נגד הגה' רמ"א שהחליט לס' מגורשת מ"מ התיר כשהי' צד קולא לענין הסופר משמע דמשום ע"ח לא חש כ"כ אלא שחסר סוף התשו'). אמנם בס' תורת גיטין הנ"ל סי' ק"כ סק"כ האריך שם בפי' ד' הב"ש והיוצא מדבריו דבאומר אמרו בחתימ' הוא כמו בכתי' הגט ממש ומ"ד דבכתיבת הגט בטל גם בחתימה כן וה"ט דהא כתבו התוס' דס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט כשר דאפילו לר' מאיר דס"ל דמצאו באשפה כשר מ"מ כיון דאמר כתבו הרי קפיד הבעל שיוכתב בשליחות ואפי' באומר אמרו מ"מ כיון שקפיד הבעל שיוכתב ע"י השליחות ובאמת טעה דמילי לא מימסרי לשליח מש"ה בטל עי' בפנ"י שכ"כ ופירושו מוכרח למעיין שם בסוגיא וא"כ גם באומר אמרו בחתימ' מ"מ כיון דהקפיד על שליחות ומילי לא מימסרי כמו בכתיבה לר' מאיר שהגט בטל מטעם זה ומ"ש הב"ש דבאומר אמרו בחתי' רק פסול ולא בטל היינו כשהבעל עצמו קבל הגט אח"כ ונתנו להאשה בע"מ דבכה"ג בחתי' אין פיסול דאוריי' דעל מה שלא חתמו עצמן אותן שצוה הבעל אין לפוסלו כלל דהא הבעל מחל קפידתו שנתן בלא חתימתם והבעל יכול למחול כמ"ש התוס' די"ז ד"ה ר"ל רק הפסול הוא משום דחתמו עצמן אותן שלא צוה וזה לא הוי רק דרבנן כמו בחתמו עדים פסולים. אבל באמר ג"כ תנו ונתנו שלא מדעת הבעל ע"י אומר אמרו הב"ש מודה דאף בחתימה הגט בטל עכת"ד. ודבריו צריכים ביאור דמ"ש דעל מה שלא חתמו עצמן אותן שצוה הבעל שזהו פסול דאורייתא יכול למחול כו' לכאורה אינו מובן הלא באומר אמרו חתמו עצמן אותן העדים שצוה שיחתמו אך ר"ל כי מאחר שהוא הקפיד שראובן ושמעון עד"מ יחתמו על גט זה בשליחותו והם חתמו שלא בשליחותו הרי דמי ללא חתמו עצמן ראובן ושמעון השלוחים אלא שע"ז יכול למחול כו'. וזה פלאי כי מנין לנו שהבעל הקפיד שיחתמו בשליחותו היינו ע"כ כשנאמר שטעה בדין והיה מדמה דע"י אומר אמרו הם שלוחיו. וא"כ מי גילה לו אח"כ שדין אומר אמרו מילי לא מימסרי לשליח עד שימחול. וכיון שלא ידע מזה ה"ל מחילה בטעות דלא שמה מחילה כמ"ש בח"מ סי' רמ"א ססע"י ב' בהג"ה וגם למ"ד דבזביני הוי מחילה עח"מ סי' ר"ז מ"מ הא גרע ממחילה בטעות ודמי לאונאה דלכ"ע לא הוי מחילה משום דלא ידע דאיתא אונאה דמחיל גביה כדאיתא בגמ' פ"ה דבבא מציעא (דס"ז ע"א). וה"נ ע"כ מיירי בלא ידע דמילי לא מימסרי לשליח וא"כ לא ידע דמחיל ולכן נ"ל דהב"ש ס"ל כתירוץ הראשון שבתוס' פ' התקבל דס"ו ע"ב דשמואל סבר כר' אלעזר וכ"ה באמת בפ' המגרש כי התי' השני והוא מה שהביא הת"ג הוא באמת דחוק מאוד כמבואר בפנ"י שם וכ"נ דעת כל הפוסקים ע' תה"ד סי' רכ"ח (שהרי בתה"ד רס"י רכ"ח מבואר דפיסול שלא לשמה בע"ח הוא רק דרבנן ובחק"ת הי' רוצה להקל לגמרי בנדון שנשאל עליו משום דאינו שכיח כו' אלא שמ"מ לא סמך ע"ז אבל לכ"ע הוא רק פיסול דרבנן ולדברי הת"ג יש לחתימה כל דין כתיבת הגט לפי המנהג שהבעל מצוה לעידי הגט שיחתמו א"כ מקפיד שיוכתב לשמה וכדין ובשליחות. א"ו ס"ל למהרא"י דאין הבעל מקפיד כלל שיוכתב אלא כפי הראוי ע"פ הדין ומאחר שע"פ הדין כשר בע"ח מדאוריי' בשלא לשמה וחק"ת גם הבעל אינו מקפיד יותר) וכ"ש בגט כזה שהכל ע"י ריצוי שמבקשי' מהבעל שיצוה לכתוב ולחתום והוא עושה כפי שאומרים לו ודאי שאינו מקפיד מעצמו. וכ"ש שלא נאמר שמקפיד ביותר ממה שאמר. שהוא כתב לעדי' שיחתמו והם חתמו כמצותו. ונאמר שהוא דימה דע"י הכתב הם שלוחיו. ובאמת ז"א מנין לנו שיודע בזה. הרי הוא אמר כן לפי שיודע שצריך לחתום בגט ע"ח וגם ביקשו ממנו על ככה על כן כ' להם בכ"י שיחתמו (וראי' לזה ממ"ש בפסקי מהרא"י סי' ר"ל הובא בד"מ בח"מ סי' ר"נ ס"ק י"ד אהא דמתנת שכ"מ שיש בה קנין דחיישי' שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה דדוקא כשהשכ"מ ביקש הקנין. אבל אם המקבל ביקש הקנין אמרי' דהשכ"מ נתכוין רק ליפוי כח ולא בקפידא שלא גמר כו' וכ"ש בחששא דנד"ז אמרי' דכשהמגרש אומר ומצוה כבקשת המסדר דמכוין ליפוי כח ולא דקפיד שיוכתב בשליחות כו'. הג"ה אחר זמן רב). וגם הא קיי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא וכמ"ש הסמ"ע בזה באריכות בתשו' גאוני בתראי בענין הגט דווינ"א. ויש עוד ראי' לכאורה מהא דאמרי' בגמ' פ"ב דגיטין (די"ח ע"ב) איכא בינייהו כו' כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול ופרש"י וק"ל בסנהדרין (דף ט') אפילו מאה עדים ונמצא א' קא"פ עדותן בטלה עכ"ל וכ"פ התוס' שם ד"ה אי נמי שכ' וז"ל דאע"ג דאמרינן במכות דשיילי' להו אי למחזי אתיתו אי לאסהודי אתיתו הכא לא שי"ל דפשיטא דחתמו לדעת הבעלים עכ"ל. והשתא קשה למה הוצרכו לזה וגם הא דין זה דאפילו מאה עדים ונמצא א' ביניהם קא"פ דעדותן בטלה הוא במחלוקת שנוי' במתני' דפ"ק דמכות שם דלר' יוסי דוקא בדיני נפשות אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר. ואע"ג דקיי"ל כרבי שם דאמר א' ד"מ וא' ד"נ בזמן שהתרו בהן. מ"מ למה להו לתוס' ורש"י לפרושי דנפקותא זו אתי' רק אליבא דרבי. תיפוק לי' דבזה כיון דר"ל ס"ל דכולם משום עדים א"כ הבעל קפיד שיהי' י' עדים ועדים בעינן שיהיו כשרים והוא טעה והי' סובר שהם כולם כשרים מש"ה הגט בטל (כמו בענין שכ' הת"ג במילי מימסרי שטעה כו' או י"ל שטעה והיה סבור שקרובים כשרים לעדות וכיון דבאמת טעה מש"ה הגט בטל) א"ו דלא דייקי רק שיתקיים מה שיוצא מפיו בפירוש כגון שיחתמו כולם. אבל לא במשמעות שיש ללמוד בכוונתו. גדולה מזו מבואר בב"ש סי' ק"ל ס"ק כ"ט והיכא דאמר לג' שיכתבו ויחתמו ומת א' מהם י"ל במקום עיגון ודחק כשר שלא יחתמו כלל ויתנו לה לפני עדים כו' עכ"ל. אלא שבאמת זו פליאה דלא גרע מאומר כולכם משום עדים ומת א' מהן דהגט בטל אע"פ שיש ע"ח וראיתי בת"ג שם ס"ק י"ז שהבית מאיר הקשה זה על הב"ש והת"ג פי' דמיירי באמר בפי' שהברירה יהי' בידם לעשות גט כשר הן ע"י ע"ח והן ע"י ע"מ או שאמר רק תנו לבד שהדין הוא שיכולין ליתן אפי' בלא ע"ח כלל רק בע"מ כמ"ש הג"פ עכ"ד. מ"מ מבואר בסי' ק"ל בדוכתי טובא שפיסול דחתימ' הוא רק דרבנן וע"ש סעיף ו' ובב"ש ס"ק כ"ח הואיל וחתימ' הגט אינו אלא מדבריהם כו' אלא שהת"ג ידחוק לפרש דכ"ז מיירי באומר תנו. ועמל"מ פ"ב מה"ג ה"ב מ"ש המגיה שם נגד דעת הג"פ. גם בתשו' אאזמו"ר ז"ל בענין אומר אמרו נ' דלא ס"ל סברת הת"ג שהרי כ' וז"ל ליישב ל' המשנה הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דמשמע שפשט הלשון דבטל ממש גם בח"י העדים שלא שמעו מפיו כו' צ"ל דר' יוסי ס"ל כר' יהודה דלדידי' דין כתי' וחתימ' שוין לכל דבר עכ"ל ואילו לסברת הת"ג י"ל דכר' אלעזר נמי אתי' כיון שהקפיד הבעל שיחתמו העדים בשליחות והוא טעה כו' וכנ"ל. וא"כ בנ"ד אם נאמר שהפיסול שבח"י העדים שכ' להם הבעל שיחתמו גם להחולקי' על הרמב"ם וסיעתו הוא רק מדרבנן מאחר שיהיו ע"מ וא"כ בדרבנן יש לסמוך על הרמב"ם והעיטור והרי"א שבקונדריסי' וכ"כ הגמי"י פ"ג מה"ג בשם ר"י בעל התוס' והמבי"ט שבפר"ח והשבו"י. ואי משום שבנ"ד אין רק חתימת הבעל על מינוי העדים והכתב שמלמעלה הוא של אחר נראה שאין לחלק דהא כ' הרמב"ן והובא ב"י ח"מ סי' מ"ה מחודש ב' דדמי כאילו כתב ממש ואף שלא הי' יודע לקרות מש"ל ואף לפמ"ש אאזמו"ר נ"ע בה' ריבית סעי' מ"ו די"ג ע"א דלהתיר איסור רבית א"א אם המלוה אינו יודע ענין ההיתר כו' אף שחתם בחת"י כו'. מ"מ בנ"ד ודאי ידע הענין ועוד שהרי הב"ד מעידים שידע מאחר שהקיום הוא בזה"ל בפנינו ב"ד חתם הבעל עצמו בחת"י על כל הא דכתוב ומפורש לעיל כו' אלא שאני מוצא קצת שקר בקיום ב"ד הנ"ל שכתבו בפנינו ב"ד ח"מ כ' הבעל צבי הירש בכתב ידו וחתם א"ע בח"י ממש על כל כו' וניכר שהכתב אינו כתיבת ידו אלא שאפשר לפרש דבריהם דהאי כ' וחתם ענין א' הוא ור"ל שכתב החתימה. ועוד דבנ"ד אם לא ידע א"כ לא מינה ע"ח כלל וא"כ אם יחתמו אין כאן רק פיסול דרבנן כנ"ל ולכן יש לסמוך ע"ז שבודאי ידע: