א

ראשית דבר הנה הסופר שאומר שהבעל עשאו שליח לכתוב את הגט וליתן. ודאי שצריך להביא עדים ע"ז כיון שאין הגט בע"ח יוצא מתח"י וכמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ג דין ל"ב. והובא בש"ע סי' קמ"א סעי' י"ב. (אף שמדברי הטור רסי' ק"מ בשם העיטור מבואר שאם כתבו השליח ונתנו לה בפני ע"מ כשר ותנשא בו לכתחלה ולא נזכר שם שצריך השליח להביא עדים על שליחותו. אך כיון שהאחרונים לא הזכירו דעתו כלל אפשר דס"ל דמיירי נמי ביש עדים על שליחותו. וה"ק הולך גט זה לאשתי בפני עדים פי' שאמר לו כן בפני עדים). אמנם אם הבעל מודה שעשאו שליח הגם שבמגיד משנה שם מבואר דמ"מ הוי ספק מגורשת אך בס' לב שלם על הרמב"ם דין הנ"ל כתב בשם ס' מחנה אפרים וס' בני דוד דהוי גט כשר. וז"ל המחנה אפרים כ' הה"מ ואפילו יודה הבעל כו' נ"ב זה אינו דאם יודה הבעל הוי גט כשר. אבל כשאינו מודה הוא דהוי ספק. שמא אין הבעל שלחו עכ"ל. והנה ראייתו של המ"מ הוא מהדין שבסי' קמ"א סנ"ו בעדות השליח והודאת הבעל דהוי ס' מגורשת. אך טעם של החולקים עליו נ"ל משום דהא בגמ' שם (דף ס"ד ע"א) מבואר הקושיא וליהמניה לבעל ומתרצי' מי קאמר גירשתי. ופרש"י שליח להולכה הוא דעבד וא"כ אין הבעל יודע מגמר הגירושין. אבל בנ"ד שיש ע"מ והספק הוא רק אם עשאו הבעל שליח ודאי דמהימנינן לבעל. ולכאורה הי' נראה לומר דהמ"מ ס"ל כהרי"ו שבב"ש סי' קמ"א ס"ק פ"ד דאפילו אם הבעל אומר נתתי ליד ש"ק אינו נאמן למאי דקיי"ל רסי' קנ"ב דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן. א"כ ה"ה הכא גם שיש ע"מ. אך באמת ל"ד דהתם ה"ט משום דכל המגרש יש לו קול ולפיכך א"נ משא"כ בנדון של המ"מ שבאמת יש ע"מ ויש קול אלא שהספק אם צוה הבעל לכתוב ושם לא שייך קול ונאמן הבעל. (הג"ה. ואף גם בדינו של רי"ו ראיתי במכמ"א שער ששי סס"י יו"ד כ' דמשמעות הב"י נראה דלא ס"ל כן וכן פסק הלבוש סי' קמ"א סנ"ו אלא שהוא תמה ע"ז. ומצאתי בחידושי הריטב"א בפרק התקבל שם ס"ל דבש"ק הבעל נאמן משום דאומר גירשתי. וכ"מ פשט הסוגיא שם. ובחה"ר הקשה ע"ז מסוגיא דפי"נ. ויש לתרץ דהכא האיכא קלא שידוע בעדים מהתחלת הגרושין והרי הטעם דמ"ד בעל שאמר גירשתי אינו נאמן פרשב"ם ותוספות משום דאם איתא דגירשה ה"ל קלא והרי הכא באמת יש קלא ועדים בהתחלת הגרושין כו'. עכ"ה). ועיין פ"ב דגיטין (דף י"ט ע"ב) בתו' ד"ה צריכי. ויש לומר דנהי כו' שע"פ מש"כ יש קצת ראיה לתירוץ זה. מיהו בספר תורת גיטין סי' תקמ"א סעי' י"ב כתב שהרשב"א בפ"ג דקדושין (דף ס"ד) כתב טעם בהא דבעל שאמר גירשתי את אשתי הוי ספק מגורשת והוא משום דאין מה לי לשקר מוציא מידי חזקה. ודבריו תמוהים דהרשב"א לא כ"כ רק לר' נתן ולאוקימתא דאביי דמפיק לה מאוקימתא קמייתא ואוקמא בדלא מוחזק לן באחי ולא בבני לר' נתן אינו נאמן להתיר ולומר יש לי בנים דאשה זו בחזקת איסור לשוק עומדת ולא אתי מה לו לשקר ומרע ליה לחזקה עכ"ל. הרי שכ' שזהו לר"נ דוקא. משא"כ לרבי דהלכתא כוותי' כתב הרשב"א תחלה וז"ל ולרבי כ"ש שהיה נאמן להתיר אם אמר בשעת מיתתו לבד יש לי בנים או אין לי אחים כו'. ועוד דהא למסקנא שם דחה הרשב"א אוקימתא דאביי מהלכה ומה"ט נמי משום דבפי"נ אמרי' שנאמן באומר יש לי בנים אע"ג דמוחזק לן באחי וס"ל להרשב"א דאפילו לר"נ דינא הכי וה"ט לפי שאינו עוקר חזקתו לגמרי פי' שאין הטענה מכחשת החזקה שיכול להיות ששניהם אמת ולאפוקי כשאומר אין לי אחי' שסותר החזקה. ואף גם בזה הרבה חולקים כמבואר בטור וב"י סי' קנ"ז ובמוחזק שאין לו בנים ואמר יש לי בנים ס"ל להמ"מ דגם לדעה ראשונה נאמן ואע"ג דמיגו במקום חזקה אי אמרי' היא בעי' דלא אפשיטא בב"ב (דף ה') וע' תוספות פ"ב דכתובות (דף י"ט א') ד"ה חזקה מ"מ מיגו זו עדיפא מתוך שבידו ממש לגרשה. וכ"ש בנ"ד שאין הטענה שאומר מכחשת להחזקה כי אמת שהיא אשתו אלא שצוה לכתוב לה גט. וע' מל"מ רפ"ג מה' יבום שבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן אי לאו דקלא אית ליה וכ"ד כל הפוסקים שלא כדברי הת"ג וטעם המ"מ שמחמיר בהודאת הבעל שצוה לסופר ע' ב"ש סי' קמ"א ס"ק י"ז וזה לא שייך בנ"ד דהכא אין ריעותא כלל. אלא מיהת אי קשיא הא קשיא לדעת י"א שבש"ע סי' קנ"ו סעי' ו' שכשיש עדים שיש לו אחים אינו נאמן לומר יש לי בנים והא התם אינו סותר החזקה וא"כ אמאי אינו נאמן הרי בידו לגרשה. וע' ב"ש שם סקי"א שכ' ולא מצינו מי חולק ע"ז. אמנם באמת לא היה לפניו חי' הרשב"א לקדושין שמבואר שם בהדיא שאפילו ידוע בעדים שיש לו אחים נאמן וכ"כ הרב"י בש"ע דעה הראשונה שהיא העיקרית אצלו כנודע. ועוד הא מבואר בראנ"ח הובא באה"ט שם דבאומר זה בני לכ"ע נאמן ונ"ד באומר זהו הסופר שמניתיו לכתוב הגט להא דמיא ולכ"ע נאמן. ובר מן דין הכא עדיפא דהתם המיגו הוא מענין לענין שמתירה באמרו יש לי בנים מתוך שבידו לגרשה והכא המיגו הוא בענין א' שאומר שזהו הסופר שמינה לגרשה ונאמן מתוך שבידו למנותו עתה. וכ"ש בנ"ד שהכל קודם גמר המעשה. ובשעה שהגירושין נגמרים יש ב' עידי מסירה. והאמנה שהאמינו לו היה תחלה ודו"ק:

והנה בנידון דידן שהבעל כתב להע"ח שהם יחתמו על הגט שיכתוב דער סופר משה בן ישראל פון מיינט וועגין צבי כו' אם נפרש לשון פון מיינט וועגין כאלו הודה שעשאו שליח על כתיבת הגט שאז כותב עבורו ר"ל בשליחותו. י"ל דא"צ עדים על שליחותו. ול"ד למ"ש בסי' ק"כ ס"ה שאין למנות סופר ע"י הכתב דהכא המינוי היה מפה אל פה רק שמודיע זאת ע"י הכתב ובודאי דע"י הכתב חשיבה ידיעה דדוקא בעדות אמרינן ולא מפי כתבם אבל לא בבעל דבר עצמו כמ"ש הבעל המאור ביבמות ס"פ ד' אחין ופשוט הוא. אך יש לומר שלשון פון מיינט וועגין אינו מורה על שליחות כל כך. ומה גם כי המ"מ חולק גם על זה. ולכן נראה שיש לקיים שליחותו מצד השטר כח שיש לו מן הבעל שמינהו סופר ושליח בפני ג' כנוסח המוסגר פה. שיש ג' חתומים ע"ז ולסמוך על תשו' הרשב"ץ שבב"י סי' קמ"א ובב"ש שם ס"ק ל"ח דמיקל במקום עיגון אפי' א"י לקיים החתימות ואפי' בש"ק שצריך הרשאה מעיקר הדין וה"ה נמי בנ"ד. אך הט"ז סס"י קמ"ב חולק עליו אפילו כשיש קיום ב"ד ס"ל דאין להקל כשא"י לקיים החתימות. ועוד ראיתי בספר תורת גיטין (מבעהמ"ח ס' חוות דעת) בסי' קמ"א סכ"ז עמ"ש בש"ע על שטר ש"ק יחתמו שני עדים כו' כתב הוא וז"ל קשה לי דמה"ת יועיל שטר על עדות שליחות הקבלה הא קיי"ל דמפיהם ולא מפי כתבם רק בשטר שנכתב מדעת המתחייב ובצוויו מטעם שכתב הרמב"ן דשם הוו כשלוחים של המתחייב והוי כאלו המתחייב בעצמו כתבו משא"כ בכאן כו' ואף שבסי' מ"ב ס"ה מבואר דמהני שטר בקדושין מ"מ בעינן שיוכתב מדעת שני הצדדין והכא לא נכתב רק מדעת האשה ועי"ז מוציאין אותה מבעלה בשטר שנכתב שלא מדעתו ודאי אינו נראה עכ"ל. וכ"כ עוד בסי' קמ"ב ס"ג. (והגם שאפשר לחלק בין ש"ק שהאשה ממנה ובין סופר וש"ה שהבעל ממנה שהוא המתחייב כי הגירושין תלויים ברצונו ולכן כותבין ע"פ דעתו בלא דעת האשה ול"ד לקדושין דבעי' דעת שניהם משום שהקדושין תלוים ברצון שניהם. אך מ"מ אין זה מספיק כי לפ"ז צריך שיוכתב בשטר עכ"פ שנכתב מדעת הבעל דאם לא צוה הוא אין לו דין שטר לשטה זו הגם שעשאו שליח בע"פ מ"מ כתב זה לא המתחייב כתבו ואין לומר דסמכי' אב"ד שמסתמא לא כתבו אם לא שצוה אותם כדאיתא בגמ' פ"ג דסנהדרין (דף כ"ט) שיילוהו לספרי דאביי וידעי כו' דהא מבואר בתשובת הרשב"א שבב"י ח"מ סי' ל"ט מחודש כ"א דלא סמכינן ע"ז האידנא וכ"כ בהג"א שם וכ"כ רי"ו). אמנם הנה הת"ג עצמו בסי' קמ"ב ס"ג כ' שהב"ש לא סבירא לי' כן. כי הנה הת"ג יישב דעת הש"ע סי' קמ"א סכ"ז הנ"ל דמהני שטר על ש"ק וז"ל כיון דבשעת נתינת הבעל לש"ק א"צ עדים דהא כשתבא להנשא צריכה שתביא עדים ואין חיוב זה רק משום הלכתחלה שכתב הרמ"א סימן קמ"א סעי' ח' בהג"ה ע"ש מש"ה אין להקפיד כ"כ לכן נראה דבשעה שתבוא להנשא לא מהני שתביא שטר שליחות עד שיאמרו בפיהם בפני ב"ד בפנינו אמרה עכ"ל בסי' קמ"א סכ"ז. ובסי' קמ"ב ס"ג כ' שמהב"ש סי' קמ"ב סק"ז מוכח דמהני שטר שליחות קבלה כשהוא מקוים. א"כ הא דקמן שחולק עליו וגם הרשב"ץ שבב"י ודאי חולק ע"ז. והנה הגם שיש ליישב פשוט דכאן לא בעינן דעת הבעל ול"ד לקדושין שהקדושין הוא התקשרות הבעל והאשה מש"ה בעינן דעת שניהם. משא"כ בשטר ש"ק שעדיין היא אינה עושה דבר לבעל כלל כי הרי הדבר תלוי ברצונו אם ליתן הגט או לא. וא"כ הוא רק שט"כ מהאשה לשלוחה מש"ה בעי' דעת האשה לבד. אך מ"מ לפ"ז היה צ"ל נכתב בשטר שאמרה להם כתבו וחתמו כו' ולא נזכר זה כלל בנוסח ההרשאה שבטוש"ע סי' קמ"א ולא בנוסח הר"פ והר"פ הפליג להחמיר בקיום שטר ש"ק וע"כ היינו משום דס"ל דבזה לבד תוכל להנשא כשהוא מקוים וכמ"ש הב"ש (דאילו הי' לחומרא בעלמא רק לכתחלה כמ"ש הת"ג לא היה לו להחמיר בו כ"כ) ואעפ"כ לא נזכר בו שתאמר כתבו כו' אלמא דס"ל דגם בלא"ה סגי:

והענין כי מה שהחליט הת"ג דאין חשוב שטר רק שנכתב מדעת המתחייב כו' אין זה דברי הכל כי זהו רק דעת הרז"ה בס' המאור פרק ד' אחין והרמב"ן בס' המצות שרש ב'. אבל דעת הרי"ף פרק ד' אחין דכשהשטר יוצא מת"י העדים הוא דאמרי' מפיהם ולא מפי כתבם. אבל כשיוצא מתחת יד אחר נקרא שטר וכמו שנחקרה עדותם בב"ד וכ"ד הראב"ד בס' הזכות והריב"ש סי' ר"י המבואר בח"מ בב"י סי' פ"א ומדבריהם נראה דאע"פ שלא נכתב בציווי המתחייב רק שהעדים מעצמן מסרו ליד השני נקרא שטר לענין דלא הוי מפי כתבם וכדמוכח מל' הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק צ"ג (דעדות שבשטר הוא דאורייתא וטעמא דכשר הוא משום דכיון שכתבוהו ומסרוהו ליד הלוה לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם וכמ"ש הרי"ף פד"א או מטעם כיון שכתבוהו בציווי הלוה לא שייך מפי כתבם אלא מפי כתבו הוא וכמ"ש הרז"ה והרמב"ן עכ"ל הרי) שהם ב' שיטות. דשיטת הרי"ף לחוד ושיטת הרז"ה והרמב"ן לחוד. וכ"כ בכנה"ג בח"מ סי' כ"ח אות נ"ו דלהרי"ף בעי' שיהי' ראוי למוסרו לדעת הבעלים ע"ש שחילק בין שטת הרי"ף לשטת הרז"ה. רק בס' תשו' מ"ע סי' קכ"א דעתו שאין חולקי' כלל ע"ש ואין דבריו מוכרחים. גם מלשון הרמב"ם פי"א מהל' מלוה דין א' אין כותבין עדותן ונותנים למלוה שלא יחזירו למלוה ע"פ עדות בשטר עד שיאמר להן הלוה כתבו כו' משמע הא משום ולא מפי כתבם לית לן בה אפי' לא נכתב מדעת המתחייב והיינו כשיטת הרי"ף כיון שיוצא מתח"י אחר. וכן משמע עוד פ"ז מה' טוען דין ג' אע"פ שלא קנו מידו ולא אמר להם כתבו ותנו הרי אלו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שנית עכ"ל. הרי דאע"פ שלא נכתב בציווי המתחייב לא חשיב מפ"כ וכל שאין לחוש שמא יתבענו פ"ב כותבים ונותנים ולא בעי' דעת המתחייב. וכן משמע ממ"ש בחה"ר ובר"ן פ"ק דקדושין (ד"ט ע"ב) דאס"ד לא ניתנו ליכתב ר"ל שאין גובין ממשעבדי אמאי צריך דעת דמאי איכפת להו ומדלא קאמר דצריך דעת כדי שיהי' זה עדות ולא יהיה פסול מחמת ולא מפ"כ ש"מ דלית לן בה. ולשטה זו א"ש טובא הא דמודעא ומחאה בפני ב' ואצ"ל כתובו שהקשו התוס' בב"ב (דף מ') ובכתובות (דף כ'). (וגם פשטא דסוגיא הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו לא משמע כלל שציווי זה יהיה בשביל שיהיה לו דין שטר וזולת זה לא היה לו דין שטר רק משום שלא יחזירו ממלוה ע"פ למלוה בשטר כמ"ש הרמב"ם והרשב"ם פחז"ה (ד"מ). והנה הקושיא שדחקו להרמב"ן לומר דבעי' דוקא מדעת המתחייב מבואר בחידושיו פרק ד' אחין הוא מהירוש' מצאו כתוב בשטר מת פ' אין משיאין את אשתו כו' ואפשר לומר דההיא נמי דוקא במצאו שטר בשוק או ברשות אחר אבל כתבו עדים ונתנו לאשה משיאין אותה ולא מיחוור אלא איכא למימר כיון דאין זה עושה מעשה שטר ולא כתבו של א' מבעלי דבר הוא שהרי אינן עושין ביניהן שום מעשה להזמינן עליו עדים עכ"ל. ומל' זה היה אפ"ל דלאו דוקא שיאמר להם כתבו אלא כשעושין מעשה ומזמינים עדים כבנ"ד סגי. וע' ב"ש סי' י"ז ס"ק כ"ז דירוש' זו מיירי בכותב לזכרון א"כ לק"מ על הרי"ף מזה). ועפ"ז יבא על נכון פסק רמ"א בח"מ סי' ל"ט ס"ג מיהו י"א כו' וכ"כ בסי' מ"ו ס"י והש"ך השיג עליו דכל היכא שלא נכתב מדעת המתחייב הוי מפי כתבם. ולפמ"ש א"ש לשטת הר"ף וסייעתו. ובלא"ה התומים שם סי' ל"ט השיג על הש"ך וביאר דעת ועוד אומר ר"י שבתוס' כתובו' (ד"כ ב') דכל שנכתב בנוסח שטר לא הוי מפ"כ. ואם כן נ"ד שנכתב בנוסח שטר הרשאה שבטוש"ע לא הוי מפ"כ וע' פנ"י בכתובות שם שפי' דברי ר"י באופן שהם כמעט ד' הרי"ף ובהכי א"ש מ"ש התומים דתוס' דב"ב קשיא להו מ"ש נוסח שטר כו' דלפי' הפנ"י היינו כל שלא נכתב לזכרון להיות תח"י העדים. ופשיטא שלפ"ד ר"ת שבתוס' ורא"ש פד"א בנ"ד ש"ד אלא שהתומים כ' דר"ת לא שייך רק בממון (ולא משמע כן בתוס' ורא"ש שם) וע' הג"א פ"ב דכתובות דדיני נפשות לבד לא אמר ר"ת וגיטין דמי לד"מ לענין דו"ח גם אפשר לחלק בין גיטין לקדושין כמ"ש בתומים סי' כ"ח ס"ק ט"ז לפ"ד הרמב"ם דבגיטין היה תקנה כו'. ומ"ש התומים דלא שייך רק בממון ר"ל לאפוקי קדושין:

העולה מזה שלפ"ד הרי"ף והראב"ד והריב"ש י"ל דשט"כ זה לא חשיב מפ"כ וכן הוא לפ"ד ועוד אומר ר"י שבתוס' כתובות (ד"כ) והביאו רמ"א להלכה בח"מ סי' מ"ו וכ"ש לפ"ד ר"ת שבטוש"ע ח"מ סי' כ"ח. רק לפ"ד הרמב"ן יש להחמיר לכאו' ומש"ה א"ש דעת הב"ש בסי' קמ"ב סק"ז דלא חש לה לסברת הת"ג. אמנם לפי שבא"ע סי' מ"ב הביא הב"ש דעת הרשב"א דס"ל כהרמב"ן. ומשמע דס"ל כוותי'. ע"כ י"ל שגם לשיטת הרמב"ן והרשב"א יש להקל עפמ"ש בחידושי הר"ן פ"ג דסנהדרין דכ"ט הודה בקרקעות ולא קנו מידו מאי אמימר אמר אין כותבין ומר זוטרא אמר כותבין וכ' הר"ן דטעמא דאמימר דס"ל כיון דקיי"ל בכל שטר בעינן צוואת המקנה וכדכתיבנא בגיטין פמ"ש והכא שהודה זה שזה הקרקע של פ' לא עשאו שליח שיעשה שטר אלא שהודה על מה שעבר שהקרקע הוא של פ' מש"ה אין כותבין שטר שאין להם לעדים לכתוב שטר מדעת עצמן אלא מצוואת המקנה וכדכתיבנא ומר זוטרא ס"ל כו' בהודאה דקרקע כיון שאין שם שום הקפדה בדבר ואין שום נזק למי שעושה ההודאה אם העדים יכתבו שטר מזה או לאו אנן אמדינן ליה לדעתא דמודה זה דליכתבו שטרא ניחא ליה ומן הסתם כותבין כאילו היה מדעת המקנה וצוה לעשות שטר והלכתא כוותיה עכ"ל. ומלשון הר"ן בעינן צואת המקנה כו' נראה שעומד בשטת הרז"ה והרמב"ן דאם לא נכתב מצואת המקנה הוי מפ"כ שלכן אפי' בדבר שאין שום נזק לו בעינן ציוויו כדי שלא יהי' מפי כתבם אלא מפי כתבו וה"ט דאמימר אלא דמ"מ קיי"ל דכותבין לפי שכשאין שום הקפדה אמדינן לי' לדעתא דמודה וכאילו צוה כו'. וא"כ ה"נ בנ"ד בשטר ש"ק על הגט או שטר מינוי הסופר וש"ה שאין שום נזק לבעל אם העדים יכתבו שטר מזה או לאו אמרי' דדמי כאילו צוה ויש לו דין שטר ולא הוי מפ"כ. (ובזה יש ליישב קושיית התומים סי' פ"א סעי' כ"ט ס"ק ל"ח למה במוחל חובו אצ"ל כתובו הא ה"ל מפ"כ ונכנס בדחוקי' ושדין זה במחלוקת שנוי' ולדבריו יהי' על הש"ך קושיא גדולה שהרי הוא עומד בשטת הרז"ה והרמב"ן כמ"ש כמה פעמים בסי' ל"ט מ"ו ובדין זה דסי' פ"א סכ"ט הוא מפרשו כאילו אין שום חולק ע"ז. ולפמ"ש בשם הר"ן א"ש דכיון שאין שום הקפדה ונזק למי שעושה המחילה אמדינן לי' לדעתא דניחא ליה שיכתבו וה"ל כנכתב בשליחותו). ועוד אפשר יש צד להקל בנ"ד גם לדעת הרמב"ן וסיעתו מטעם אחר והוא כיון שהיו ג' והיו ב"ד וגם נכתב בלשון בפנינו ב"ד ח"מ כו' ובב"ד מבואר בתומים סי' נ"ו סקי"ז דאצ"ל כתובו. ואף שבנ"ד הן הן העדים והן הן הדיינים מ"מ אם נכתב ביום י"ל שהן דיינים כי לא תהא שמיעה גדולה מראיה ואפילו בדאורייתא אמרינן הכי כמ"ש בטוש"ע ח"מ סי' ז' סעי' ה'. וא"כ כבר נתקבלה עדותן בפני ב"ד. והכתב זה יש לדמותו לכתב ששלחו ב"ד להודיע שקיבלו עדות על דבר זה ובב"ד אפילו מפ"כ ש"ד דדוקא בעדות כתי' ע"פ שנים עדים כו' והוא פשוט ומבואר ביש"ש פרק ג' דיבמות סי' י"ג וכ"כ ריא"ז ר"פ מי שאחזו. וכן הוא לענין קיום שטרות דמהני כתב ב"ד אפילו לדעת הרא"ש שבש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק י"ז דס"ל דגם עדות על קיום שטרות בעי' מפיהם ולא מפ"כ ואם דיינים מכירים ח"י העדים א"צ להעיד בפניהם וכותבים הקיום ולא הוי מפ"כ כיון דעד נעשה דיין וכבר נתקבלה העדות. אלא דהתם בדרבנן אפילו עד המעיד נעשה דיין. ובנ"ד אם היה המעשה ביום אפילו בדאורייתא אמרינן הכי. ומלשון השטר היום יום ה' נראה שהי' ביום דאל"כ היו כותבים אור ליום כו' אלא שמ"מ אין ראי' כ"כ מזה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וכיון דבלא העדאת העדים ה"ל ס' כמש"ל בשם הרמב"ם פ"ג מה"ג דין ל"ב. א"כ ה"ל ס"ס ואפשר שיצאנו בזה מאיסור דאורייתא ובדרבנן יש לסמוך ע"ד החולקים על הרמב"ן. מיהו בלאה"נ יש לסמוך ע"ד הר"ן כנ"ל. ועוד כיון שבנ"ד הבעל חתם למטה על מינוי העדים ולעיל מיני' נכתב מינוי הסופר ע"פ העדים א"כ נראה ודאי שהסכים הבעל על כתב מינוי הסופר ולזיופא ודאי דלא חשדינן לעדי'. שיכתבו אח"כ מלמעלה מינוי הסופר. וכיון שיש לדמות שט"כ זה לנכתב בציווי הבעל א"כ ודאי דגם לדעת הרמב"ן אין לו דין מפ"כ. ואפילו לדעת הת"ג דמחמיר בשטר ש"ק שנכתב ע"פ ציווי האשה לבד מ"מ שאני האיש שהגרושין תלוים בו לבד. גם לפ"ד הרמב"ם דס"ל דכל שטר הוא רק דרבנן ובדיני ממונות הוא שהקילו חכמים. וא"כ יש להחמיר לכאורה ולומר דדיני גיטין דמי למכות וקנסות דלא סמכי' על עידי שליחות שבשטר מ"מ אין להחמיר דודאי לא יהיה זה חמור מהגט עצמו דסמכי' על ע"ח. ואף לפמ"ש התומים סי' כ"ח ס"ק ט"ז דודאי גט הוא מדאורייתא להרמב"ם ומחלק בין גמר הגירושין עצמם דנעשים ע"י ע"ח מדאורייתא אבל הראי' ע"ז שנתגרשה האשה לא סמכינן על ע"ח מדאורייתא מ"מ הא מסיק שם דרבנן תקנו עכ"פ שגם לראי' סומכי' על ע"ח וה"ה בהרשאה. ועוד דלמסקנתו שם הרמב"ם ס"ל כשא"פ. רק לדעת ר' אביגדור שבהגמ"ר סוף קדושין יש להחמיר אם לא נחלק בין ראי' דקדושין לגיטין מיהו הב"ש שם סי' מ"ב ס"ק ט"ו דחאו מהלכה (וע' ריא"ז פ' מי שאחזו דמחמיר ג"כ שאפשר לומר דמיירי נמי דנכתב שלא מדעת הבעל מיהו הל' לא משמע כן דאל"כ מה חילוק בין זה לשטרי הודאות כו' וע' עוד מ"ש ריא"ז בש"ג פ' החולץ גבי נתגיירתי ביני לבין עצמי דשם סומכין על עדות שבשטר ואפשר כוונתו שם דוקא מדאמרי' בגמ' כגון דאמרי' עדים כו'). ומ"מ נראה שאין להחמיר בזה במקום עיגון עכ"פ ובפרט שיש צד להקל מחמת ח"י הבעל כנ"ל: