סימן מ

ע"ד האשה שכשהיתה חולה עד שנתייאשה מן החיים הודית שזינתה ברצון עם גוי א'. ואח"כ חזרה לבורי' אם מותרת לבעלה:

(א) ראי' להחו"י מב"ב קע"ו א' אין אדם משטה בשע"מ. ועדיף בנ"ד דהרי לא תתקיים כוונתה כשתמות:

(ב) ויש לחלק דהתם הרי מת מחולי זה והלב יודע כו' ועוי"ל דהתם פועל בטל לגמרי הוא:

(ג) קושיא ע"ז מסנהדרין כ"ט דל"ח לתחבולות בשעה שהוא דואג על נפשו:

(ד) ויש לחלק דשאני ממונא דהודאת בע"ד כו'. אבל בנ"ד הא למ"א לא מהימנא. ואפשר אף גם בלא טעם ענ"ב:

(ה) מ"מ קשה אנו"ב מן הירושלמי הובאה בבנ"א פכ"ד מה"א ה"כ ולפי גי' ופירושו שם דוקא משום שכיונה לחוב לבעלה. משא"כ בשעת מיתה דלא שייך ענ"ב נאמנת. אך מהש"ך בח"מ סי' מ"ז סק"ח משמע אף אי לא כיון אינו נאמן:

(ו) מיהו דינו דהש"ך צ"ע דרוב המפרשים כתבו הפך דבריו וכ"כ הט"ז להדיא:

(ז) מיהו הירושלמי אינה מוסכם שהרי לא הביאו אותו הרבה פוסקים:

(ח) מיהו כ"ז לטעם הר"ן. אבל מסוגיא דנדרים דצ"א דרוצה ללמוד גרשתני מטא"ל משמע דנאמנת מדאורייתא רק משום ענ"ב. א"כ בשעת חליה אפשר דנאמנת:

(ט) מ"מ לרב המנונא אפ"ל דמדינא אינה נאמנת:

(י) אבל לרבא הוא משום ענ"ב. ומ"מ מסיק להתירה: