סימן לה

ע"ד אשת חרש שהודית שזינתה ברצון וגם הבועל הודה ע"ז. גם אשת הבועל מעידה ע"ז וממנה נתוודעו הדברים. יבאר דאף דלא הוי אלא נשואין דרבנן מ"מ נאסרת ע"י זנות. ראיה מיבמות (דף י"א ע"א וע"ב) במחזיר גרושתו משנשאת ומכש"כ א"א שזינתה. וכיון שכן מאחר דבירושלמי פ' חרש ה"א איתא דחרש אסור להחזיר גרושתו אפילו רק נתארסה מלאו דלא יוכל כו' א"כ מכש"כ בזינתה. וגם בסוטה דרבנן אסרו שם באשת חרש. ועוד ראיה ממשניות ביבמות שם ק"י וקי"א דאף באיסור לאו ואף בנשואי דרבנן החמירו. ובמל"מ פי"א מה"א הביא מחלוקת בזה. ובב"מ ובס' עצי ארזים הסכימו להחמיר. ואף לד' הרשב"א ב' הראב"ד גבי אשת קטן (הובא לעיל סי' ל"ד) י"ל דל"ד דרבנן לא תיקנו לו כלל נשואין. והא דיבמות שם לרב עי' תוס' וחה"ר שם. ועוד יש לחלק בין עיקר עניני אישות דאמרינן כל דתיקון כו'. ובין שאר ענינים המסתעפים וראיה ממ"ש הר"ן והריטב"א רפ"ג דסוכה גבי פסולי לולב ביום שני. ול"ד לשומרת יבם שזינתה דהתם ליכא רק זיקה. ולא מצד היבם. ול"ד ג"כ להא דבע"כ וקדל"פ א"נ בשיש לה בנים. דהתם ליכא איסור ברור משא"כ ודאי דבריהם. וראיה משבת (כ"ג ע"א). (ואע"ג דאינו חרש ממעי אמו אעפ"כ מצי לגרש) ואע"ג דליכא עדים כשרים מ"מ רג"ל איכא לכן יש לדבר על לבם שיסכימו להתגרש. שוב מפלפל שיש ראיה מהש"ס (נדה נ"ב א') לכאורה להתיר בנשואי דרבנן שלא תאסר אם זינתה. ודחה דאדרבה משם ראיה לאסור באשת חרש שזינתה: