א

סימן קמ

בגמרא סוף נדרים ההוא גברא דהוה מהרזק בביתא כו' אמר רבא ואיתתא שריא כ' הר"ן והא דאצטריך להני טעמי כו' לצאת ידי שמים. וז"ל הרשב"א באשת כהן נמי נינהו וא"נ באשת ישראל ולמי שרוצה להחמיר על עצמו הא לאו הכי שריא כו' לכאורה משמע באשת כהן אף למי שאינו רוצה להחמיר על עצמו כו'. ועי' בפסקי מהרא"י סס"י רכ"ב ומ"ש משום דאשת כהן היא כו' נראה דאין כאן בית מיחוש כו' וכ' בתשו' אאזמ"ו הגאון ז"ל דס"ל דאין להחמיר באשת כהן יותר מבאשת ישראל. וכן משמע בתשו' מיימוני דשייכי להל' אישות ושם סי' ח' מעשה באדם אחד כהן שראה אשתו כו'. עכ"פ הרשב"א והר"ן ס"ל דמדינא אין כאן איסור רק לצי"ש. והתוס' פרק אע"פ (דף ס"ג סע"ב) משמע להו ואתתא שריא מטעם כו' ולולי זה הטעם יש כאן איסור מדינא ומוקי לה באומרת טמאה אני לך וז"ל דהוה מהרזק כו' אם כן לכאורה נראה דבאומרת טמאה אני לך איירי דאי לאו הכי אמאי הוות מיתסרא כו'. ואחר כך כתבו דבאומרת טמאה אני לך אין נראה כלל להתירה מטעם דאירכוסי הוה מירכס. כיון דשוייה נפשה חתיכה דאיסורא. וכתב בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב אע"ג דלמשנה אחרונה לא חיישינן למאי דשווייה נפשה חד"א. יש לומר דהיכא דאיכא רגלים לדבר בלאו הכי ואומרת נמי טמאה אני כה"ג אין להתיר משום דשוייה נפשה חד"א. וכתבו התוס' שם דלהשאלתות דמפרשים היכא דאיכא עדים בדבר מכוער תצא אף מן הבעל אתי שפיר דמיירי בלא אומרת טמאה אני לך. וזה לא כמ"ש הרא"ש פ"ב דיבמות ובעדים שראו דבר מכוער דוקא אבל אם הבעל לבדו ראה דבר מכוער כו'. דהא התם בנדרים רק הבעל ראה דבר המכוער וס"ל להתוספות דלהשאלתות ה"ל כעדים שראו דבר המכוער כו'. והתוס' ביבמות פ"ב (דף כ"ד סע"ב ודף כ"ה ע"א) כתבו דהני עובדי הנ"ל דהוה מהרזק כו' מיירי באומרת טמאה אני כי מתניתן דהתם דעלה קאי ואפ"ה שריא מהנהו טעמי כו' ואין לתמוה אמאי שריא כו'. ס"ל דאע"פ שיש גם כן רג"ל ואומרת טמאה אני לך מ"מ אי איכא טעמא להתירא כגון דאם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוה מירכס שריא כמ"ש החמ"ח סי' קט"ו ס"ק כ"א. והב"ש שם ס"ק כ"ג כ' דלהתוס' פרק אע"פ הנ"ל אין להתיר כה"ג. והיינו משום דרג"ל עדיפי מהטעם דאם איתא כו' ושויתה נפשה חד"א באומרת טא"ל. והנה בש"ע סי' קט"ו ודוקא שאין רגלים לדבר אבל אם יש רג"ל נאמנת. כתב אאזמו"ר הגאון נ"ע בתשו' הנ"ל והנה מקור האיסור ברג"ל נובע מהני עובדי דשלהי נדרים מההוא גברא דהוה מהרזק כו' כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב בשם התוס' דיבמות פ"ב הנ"ל והרא"ש שם. ושם מבואר דלא הוצרכו לפרשם באומרת טמאה אני אלא לשטת ר"ת שם פ"ב דיבמות דהא דאמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא מן הרוכל קאמר אם נשאת לו דאין לומר תצא מן הבעל כו' אבל לפרש"י דמפקינן מבעל בעידי כיעור אתי שפיר בלא"ה. וכן כתבו בהדיא התוס' פרק אע"פ דלשטת השאלתות דמפקינן מן הבעל בעידי כיעור אתי שפיר כנ"ל. ור"ל דא"כ לשטת רש"י אין ראיה מכאן לאסור בטא"ל אפילו אם יש רג"ל אא"כ בעידי כיעור דנאסרת על ידי זה מצד עצמן. אבל לא שאר רג"ל. וכן מצאתי בספר בני אהובה פכ"ד מה"א אחר שהאריך בדין רג"ל ושהעיקר כהתוס' דיבמות סיים וז"ל ובאמת דהך דינא דברג"ל נאמנת אין לו שורש רק מהנך עובדי דסוף נדרים כו' ובאמת הרשב"א והר"ן כתבו דהנך עובדי מיירי בלי הודאתה רק דלולי הנך סברות היה ראוי לבעל נפש לחוש לעצמו ואם כן אין כאן ראיה דברגלים לדבר נאמנת עכ"ל רק אח"כ כתב להביא ראיה מהירושלמי פ"ק דסוטה על משנה ג' ואלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך. ומקשה שם מתניתן לא כמשנה הראשונה דתנינן בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טמאה אני לך כו'. ומתרץ א"ר אבין ואפילו תימא כמשנה האחרונה מ"מ יש רגלים לדבר. וכתב בקה"ע כלומר שאני הכא דאיירי לאחר קינוי וסתירה ואיכא רגלים לדבר הלכך אסורה מלאכול בתרומה. אך באמת זה אינו ראי' כלל דשאני התם שהם רגלים לדבר דאסורה מחמתן לבד עד שתשתה. להכי כשאומרת גם כן טא"ל לא מהני השתיה. וכמו שברג"ל הנ"ל גם ע"א דטומאה נאמן. וכמ"ש בגמרא פ"ק דכתובות (ד"ט סע"א) ובפרש"י שם. אם כן משם משמע להפך דסתירה בלא קינוי לא חשוב רג"ל. אלא הבנ"א פי' דשם מיירי שמחל לה הקינוי. ולשטת מהרא"י בפסקיו סימן רכ"ב דס"ל דאומרת טא"ל ואיכא גם כן ע"א דטומאה חמור יותר מטא"ל עם רג"ל. ע"ש במ"ש והוי כהודאה אחר הלואה שמצטרפין כו' ור"ל דאז האיסור מדינא ולא משום שויתה אנפשה חד"א לבד. אם כן לפ"ז הרמב"ם פכ"ד מה"א ותשובות להרמב"ן ורי"ו דמתירים בטא"ל עם עד אחד עד שיהיו שני עדים לפמ"ש אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשוב' הנ"ל בדבריהם. וכן מצאתי בספר גאון צבי בתשובה סי' א'. אם כן כש"כ שיתירו באומרת טא"ל עם סתם רג"ל שאינן כהנך דירושלמי פ"ק דסוטה הנ"ל. וכ"מ קצת מתשוב' מיימוני דשייכי להל' אישות שהבאתי לעיל. דשם היה רג"ל טובא ואף על פי כן ס"ל להתיר משום דא"כ כל הנותנת עיניה באחר תוכל למצוא לה דרך ליפטר מבעלה כדרך הזה. אם כן מוכח דגם בהצטרף לזה אמירתה טא"ל גם כן לא מהני. דהא אם כן תוכל למצוא לה דרך כו'. ומ"מ ראייתו אינה מוכרח כלל דאנן לא חיישינן רק שבשביל ענ"ב תאמר דבור טא"ל ולא שתעשה עבור זה מעשה דברי כיעור כו' כהנך דהתם. ובספר בית מאיר סי' קט"ו ס"ו וסי' וא"ו סי"ג הביא ראיה מהגמ"ר דיבמות סי' ק"א בשם הסמ"ג מ"ע מ"ח בשם הירושלמי אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ופי' אמתלא היינו רג"ל והביאו הד"מ סי' קט"ו אות י' וכ"ה גם כן בקיצור פסקי המרדכי שבסוף כרך חולין הלכות איסורי ביאה סי' ק"א והוכיח מזה ג"כ דהאיסור בטא"ל עם רג"ל הוא מדינא ולא משום דשווייה נפשה חד"א וחלק על מהרא"י. אבל באמת ליתא זה לא בירושלמי ולא בסמ"ג שם. ומ"מ למעשה חלילה לנו לזוז מפסקי מהרא"י והרמ"א להחמיר בטא"ל עם רג"ל. אבל מ"מ אין להחמיר רק ברגלים לדבר חזקים וכמ"ש הבני אהובה. ובתשוב' א' כתבתי מזה: