ב

וראייתו דמהרמא"ל מהרשב"א ברכות כ"ד ובב"י סי' ע"ה אינה שום ראייה כלל. והוא דהנה במ"ש שם בגמרא טפח באשה ערוה. ואסיקנא אלא באשתו ולק"ש. יש ב' שטות האחד כפשטא דגמרא דדוקא באשתו הוצרכו לזה לומר טפח באשה ערוה אבל באשה אחרת שאינה אשתו לא שייך זה דאפילו פחות מטפח וכמ"ש בהגמי"י פ"ג מהל' ק"ש דין י"ו בשם בה"ג. הב' משמעות הטור והב"י בש"ע שכתבו אפילו היא אשתו משמע דה"ה גם באינה אשתו כמ"ש הב"ח רס"י ע"ה. ועי' מזה בש"ע רס"י ע"ה. והקשה הב"ח עצמו על פירושו דבאינה אשתו הרי אפילו המסתכל באצבע קטנה של אשה שהוא מקום מגולה שבה ופחות מטפח הוא כאלו מסתכל במקום התורף. ואם כן למה אמרו דוקא טפח וממקום המכוסה כמו שוק וכה"ג. ונדחקו בזה. ועיקר התירוץ בזה צריך לומר דס"ל דגבי ערוה לענין קריאת שמע לא סגי במה שאינו מסתכל ואפילו מעצים עיניו מראות לא מהני אלא עד שיחזיר את פניו ודלא כהש"ע סס"י ע"ה ס"ו אלא כמ"ש בב"י בשם הרוקח וכ"כ המ"א שם סק"ט שכן פסק הב"ח דדוקא החזרת פנים מהני דהוי מחנהו קדוש אבל עצימת עינים לא מהני. ולכן אתי שפיר דהא דהמסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף זהו כשמסתכל. אבל כשעוצם עיניו סגי אף לק"ש. אבל טפח המגולה ממקום שדרכו להיות מכוסה הוי ערוה ולכן לא מהני אף שעוצם עיניו עד שיחזיר את פניו. וכן משמע התירוץ בעטרת זקנים רס"י ע"ה במ"ש ולא מהני העלמת עין יעו"ש. אבל לשטה הראשונה דבאשתו דוקא מיירי. י"ל הטעם כפשוטו דבאשה אחרת שאינה אשתו לא שייך דין זה דממנ"פ איך מיירי אם במסתכל בה הרי בלא"ה אפי' אצבע קטנה ה"ל כמקום התורף ואם בעוצם עיניו מראות אף אם טפח מגולה בה ממקום המכוסה מותר לקרות ק"ש משום דס"ל כמ"ש השו"ע סס"י ע"ה בדין היתה ערוה כנגדו דסגי בעוצם עיניו מראות דבראיה תלי רחמנא והא לא חזי לה. ע"כ אי אפשר לצייר דין זה כ"א באשתו דוקא שהרי מותר לו להסתכל בה אף בימי נדותה עיין בהרמב"ם פרק כ"א מהא"ב דין ד' ובש"ע י"ד סי' קצ"ה ס"ז. אך לענין ק"ש אמרו דטפח המגולה בה ממקום שדרכו להיות מכוסה חשיב ערוה גם לגבי בעלה לענין ק"ש. ואף שאינה נדה וטהורה היא. והיינו דוקא ברואה ומסתכל בה אבל במעצים עיניו מראות שרי. וכן הרמב"ם כתב רק לפיכך לא יסתכל וכן הר"ר יונה. ועיין בבאר היטב סי' ע"ה סק"ג שהקשה על שטה דאשתו לאו דוקא. וכבר קדמו בקושיא זו גם כן הלח"מ פ"ג מהל' ק"ש דין י"ו והעלה דדוקא באשתו מיירי. והנה הרשב"א ודאי מפרש גם כן דלא מיירי אלא באשתו דוקא כמבואר מלשונו ואוקימנא באשתו ובק"ש כו' ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום כו' עד אלא הכא משום דמיטריד וברואה עכ"ל ור"ל דמיירי באשתו דוקא וברואה בה לכן בטפח ממקום המכוסה אסור לק"ש משום דמיטריד. ובאשה אחרת כיון דאסור להסתכל אפילו באצבע קטנה א"כ ממילא אסור להסתכל כלל וא"כ כשאינו מסתכל מותר לקרות ק"ש אפילו בטפח כיון שעוצם עיניו יעו"ש דודאי כ"ה כוונתו. גם בלא"ה הכריח הב"י סס"י ע"ה מדברי הרשב"א דבעוצם עיניו שרי לק"ש. אף שהמ"א סס"י ע"ה דחה ראייתו מ"מ הרי כאן כתב בהדיא דמיירי ברואה דוקא אלמא באינו רואה לא שייך דין זה. ואפ"ל אף לשטת המ"א משום דאינו ערוה ממש ע"ד לבו רואה את הערוה דר"ל ערוה ממש. אלא מה שכל גוף האשה ערוה כמ"ש הרמב"ם זהו משום הרהור לכן סגי כשעוצם עיניו מראות. וכיון דהרשב"א מיירי רק באשתו לבד ולק"ש. ולכן אינו אסור אלא בטפח ממקום המכוסה דוקא או בשערה. שמחמת זה מיטריד ומהרהר. ע"ז שפיר אמר דרך אפשר יעו"ש דשערה שחוץ לצמתה חשיב לגבי בעלה לענין ק"ש כמו פניה וידיה שרגיל בהן ומותר לקרות ק"ש כנגדן אף ברואה בה. דה"נ לגבי בעלה שערה שחוץ לצמתה אינו נקרא מקום המכוסה דרגיל בהן. משום דבביתה לגבי בעלה שרי לה לגלות שערה שחוץ לצמתה. דכל האיסורים בשיער באשה ערוה כנזכר בגמרא דשבת ד"ס הנ"ל זהו לגבי אחריני לא כן עם בעלה. וממשמעות הגמרא כתובות (ע"ב ב') ובהרמב"ם פכ"ד מה"א דין י"ב י"ג בביתה עם בעלה סגי כששערה מכוסה במטפחת אע"פ שאין עליה רדיד. אף שממנהג צניעות אמרה קמחית ביומא רפ"ה (דף מ"ז ע"א) שלא ראו קורות ביתה שערות ראשה והרבה נוהגים כן ע"ש. מ"מ משורש הדין לגבי בעלה לבד אין איסור ביציאת שערה חוץ לצמתה כיון עיקר שער הראש הוא מכוסה. על כן לגבי בעלה דוקא חשיב שערה שחוץ לצמתה כמו פניה וידיה ושרי לקרות ק"ש אף ברואה דלא מיטריד כלל. אבל לגבי איש אחר שאינו בעלה הא לא מיירי מזה הרשב"א כלל ובודאי לגביה חשיב זה שער באשה ערוה כדמוכח הסוגיא דשבת (דף ס' ע"א) הנ"ל. אלא דלהרשב"א ליכא נפקותא כלל לענין קריאת שמע דממנ"פ בשאותו האיש מעצים עיניו שרי אפילו טפח ממקום המכוסה מגולה. ובשאינו מעצים עיניו אפילו אצבע קטנה אסור. אלא דלשטה דס"ל דבמטפחת המגולה אסור אפילו במעצים עיניו עד שיחזיר את פניו. ואם היו אומרים דבשערה שחוץ לצמתה אין צריך איש אחר גם כן להחזיר את פניו היה זה ראיה לדינו של מהר"ם אלשקר. דלגבי אחר ג"כ אינו חשיב כשער המכוסה שבאשה. אבל במחכ"ת הרמה אנה מצא דין זה הרי שא"פ לא דברו מדין שערה שחוץ לצמתה זולתי הרשב"א והוא בהדיא פירש דמיירי רק לבעלה. ובאיש אחר שאינו בעלה פי' בהדיא דאסור להסתכל כלל וזה סגי ליה לק"ש אפילו נגד טפח באשה ממקום המכוסה. ולפ"ד שא"פ י"ל בפשיטות דשערה שחוץ לצמתה לגבי איש אחר חשוב כטפח באשה ממקום המכוסה. ואם שם לא סגי במעצים עיניו עד שיחזיר את פניו ה"ה בזה. וכן משמע בהרא"ש ובמרדכי שהמרדכי שם סי' פ' כ' אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן דליכא הרהור עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם סס"י ל"ז. ולא הזכירו כלל ההיתר דשערה שחוץ לצמתה בנשואה. והיינו משום דהם ס"ל דה"ה לגבי אחריני שאינה אשתו שייך דין זה וכמו שנקטו להתיר בבתולות ואם כן ע"כ הם עומדים בשטה השנייה דנפקותא לענין שצריך להחזיר את פניו. וע"ז כתבו דשער בתולה אינה ערוה אבל ודאי אסור להסתכל בה ובשערה כמ"ש ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה. וכן הביא הב"י באה"ע סי' כ"א בשם הר"ר יונה ללמוד מפסוק זה איסור ההסתכלות אפי' בפנויה. וא"כ מה שהתירו המרדכי והרא"ש בשער בתולות בק"ש היינו רק לומר שאין לזה דין ערוה אלא כמו פניה וידיה שהם מקומות המגולים שבאשה. ופשיטא דאעפ"כ אסור ההסתכלות בהם אפילו בלא ק"ש וכש"כ בשעת ק"ש. אלא דהמכוון שאין צריך להחזיר פניו וכנ"ל וסגי בעצימת עיניו ושעכ"פ אין לזה דין ק"ש נגד ערוה כנ"ל. ואם כן קשה אמאי לא נקטו היתר שערה שחוץ לצמתה בנשואה דהוו רבותא טפי משער הבתולות. אלא ודאי דבאמת לשטתם זה חשוב שער באשה ערוה. משום דרק בעלה לבד רגיל בשערה שחוץ לצמתה כמש"ל. אבל לאיש אחר זהו בכלל שער באשה ערוה וכל אשה זהירה שלא יתגלה שערה כלל בפני כל איש שבעולם חוץ מבעלה. ולכן זהו ממש כדין טפח באשה ממקום המכוסה. וכיון דהם מפרשים דה"ה לגבי אחריני לא מצאו רק להתיר שער הבתולות לבד ולא בנשואה כלל וכלל לא אף שערה שמחוץ לצמתה. ורק הרשב"א לבד חידש דין זה משום דס"ל דבק"ש נגד טפח ושער האיסור רק במסתכל ורואה ולא במעצים עיניו כנ"ל. ולכן ס"ל דדין זה לא אפשר למצוא רק לענין אשתו לבד דוקא ולק"ש דבאיש אחר הרי אסור להסתכל בלאו הכי אפילו באצבע קטנה שהוא מקום המגולה ופחות מטפח. וכיון דמיירי רק באשתו לבד והאיסור רק במקומות המכוסים שאינו רגיל בהן דאז מיטריד ע"כ כתב דשערה שחוץ לצמתה לגבי בעלה אין לו דין מקום המכוסה דהוא רגיל בה ולא מיטריד. והיינו בעלה דוקא. משא"כ לגבי שאר איש שאינו בעלה יודה הרשב"א דחשיב שער באשה ערוה כמו טפח משוקה. וכש"כ דשאר פוסקים שלא הזכירו דין זה ודאי ס"ל כן. ואם כן ממילא בטלה לגמרי ראייתו של מהרמא"ל ונקטינן דשיער באשה ערוה לגמרי אף שערה שחוץ לצמתה. וכמו שאומר הכתוב שה"ש רסי' ד' מבעד לצמתך שערך. ופרש"י מבעד הוא לשון מבפנים. צמתך לשון דבר המצמצם השער שלא יפריח לצאת וזו היא השבכה והקישורים עכ"ל:

ומה שהביא עוד ראיה מפירש הערוך בענין בת צדעא והובא גם כן בב"י סימן תק"ס שכתבו הר"ן סוף תענית בשם בעל העיטור. הלא יש עוד פירושים אחרים בענין צדעא ובת צדעא דהרשב"ם במקומו ס"פ חז"ה (ד"ס ע"ב) פי' להסיר שיער דק וכן פרש"י בשבת פרק המוציא יין (ד"פ ע"ב) וצדעא פי' להשכיב שער הצדעים ולעולם י"ל שהיה מכוסה וגם לפרש"י בנזיר (ד"ג ע"א) שמקפל השער כדי להעמיד על גבן כפה שבראשה. אם כן המכוון אינו כלל לגלות השער ח"ו כ"א להפך שלא יפול השער שבאזן למטה יעו"ש. וכיון שעל הכפה יש עוד שבכה ותחתיה אסטמא כנ"ל ודאי י"ל שזה השער היה מכוסה. גם בערוך עצמו ערך אנדיפי פי' באופן אחר ענין בת צדעא וז"ל לסוף הפדחת סדין שלא יהיה שערות שיהא מצחן גדול עכ"ל. אם כן זהו אדרבה להפך להסיר השיער וכפי' רשב"ם. ואם כן איך יסמוך על פירוש אחד נגד כמה פירושים. ועוד דגם לפי פירוש זה י"ל שהיתה מראה הבת צדעא רק בביתה עם בעלה לבד וכמש"ל בענין שערה שחוץ לצמתה לפי' הרשב"א. אבל חלילה לא בפני שאר אדם. כש"כ שבאמת אסרו בת צדעא כמבואר בגמרא ס"פ חז"ה. ובהרי"ף סוף תענית. והנה בתה"ד סימן רס"א כתב אפילו לענין נט"י דקיי"ל ספק שבטהרת ידים טהור עכ"ז מאי דאשכחנא בהדיא בפסקי הגאונים לאיסור ולא אשכחנא בפסקי גאון אחר בהדיא היתר אלא דדייקינן מיניה בהוכחה דהכי סבר קשה לסתור בזה דברים המפורשים להדיא עכ"ל הביאו הב"י בא"ח רסי' קנ"ט ולא חלק עליו אלא היכא שבדברי הגאונים האחרים מוכרח לפרש כן דאז ס"ל דה"ל כמפורש בהדיא. וא"כ הכא לדברי שניהם כיון הסוגיא דגמרא בשבת (דף ס' ע"א) וכל הפוסקים שם מוכח דשיער באשה ערוה אף בשערה שחוץ לצמתה. א"כ אף אם היה הוכחה שאינה מוכרחת כ"כ להפך ממקום אחר לא דחינן הסוגיא המפורשת לאיסור וכ"ש שבאמת אין שום ראיה כלל להפך איך נדחה דברים המפורשים לאיסור. לכך אף שלענין שלא לגלח שער ראשה אין איסור רק שלא יצאו חוץ לצמתה (זולתי שקשה מאד לענין טבילה צריכה להזהר מאד שלא יצא קצת שער ראשה חוץ ח"ו. שאז לא עלתה לה טבילה כלל). אבל לגלות קצת שערן זהו איסור גמור: