א

סימן קלט

בענין מ"ש בתשו' מהר"מ אלשקר סי' ל"ה איזו קולא בענין שער באשה כו' שהביא המ"א סימן ע"ה סק"ד. הנה בשו"ת מים רבים חאה"ע סי' למ"ד הביא בשם הכנה"ג באה"ע סי' כ"א בהגהת הטור אות ז' לאחר שהביא תשו' מהרמא"ל הנ"ל כ' שמעולם לא ראה מנהג זה ואין מוציאין שום שערות להתנאות בהן. ואפילו על המנהג שראה מקצת נשים שלוקחים משי שחור ומשימים בפדחתם כדי להתייפות משום שבני אדם הרואים טועים בהם וחושבים שהם שערות שלהם. כתב רע עלי המעשה. ולכן בעל תשו' מים רבים צווח ככרוכיא על מנהג שראה במקצת מקומות כעין ההיתר דמהר"מ אלשקר. דודאי לא מיירי המים רבים בפרועת ראש ממש דזה דאורייתא היא כמ"ש בגמרא כתובות (דף ע"ב סע"א) אע"כ מיירי בכעין המנהג שהביא מהרמא"ל. וע"ז כ' הוא ז"ל אצעק חמס וריב כו':

ובאמת יש לתמוה על מהרמא"ל שיסוד דבריו להתיר במקום שנהגו כן בנה על דקדוק חלוש מלשון חידושי הרשב"א פ"ג דברכות (דף כ"ד ע"א) מה שבאמת יש לומר שאינה ראיה כלל. ואיך אשתמיטתיה לשעה ההיא תלמוד ערוך בשבת פרק במה אשה (דף ס' ע"א) דס"ל לרש"י בהדיא דשיער באשה ערוה אף שיער היוצא חוץ לצמתה ע"ש בפרש"י ד"ה הואיל ואשה אוגרת בה שערה. ובד"ה ותהוי כבירית. ולכן מותרת לצאת במחט זו בשבת דודאי לא שלפא המחט ומחויא משום דשיער באשה ערוה. יעו"ש. וגם מהתוספות ד"ה הואיל. והרא"ש שם סי' ז' מבואר כן. דאף שהתוספות שם ד"ה ותהוי כבירית כתבו לפרש טעם אחר להא דלא חיישינן דילמא שלפא ומחויא. דהיינו משום שהמחט אינו תכשיט. ולא סמכו על טעם דרש"י הנ"ל. כבר פי' הט"ז סי' ש"ג סס"ק ח' דאם אוגרת בהמחט גופא שערותיה כפרש"י שאם תסיר המחט יתגלו מיד קצת שערותיה לחוץ מודים התוספות ג"כ דאפילו אם המחט עשויה כעין תכשיט לא חיישינן דילמא שלפא ומחויא מטעם שפירש רש"י אלא לפי שהם פירשו שתוחבת המחט בתוך השבכה ואוגרת בה השבכה כדי שלא יצאו שערותיה חוץ לקישוריה. וא"כ אף אם תסיר המחט לא יצאו שערותיה מיד לכן בכה"ג ס"ל דאיכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו דחיישינן כה"ג גבי בירית לשיטתם שהוא ג"כ מה"ט שאם היתה שולפת בירית לא היו שוקיה מתגלות מיד אלא לאחר שיפלו בתי שוקיה כמ"ש הרא"ש שם סי' ז'. ובכה"ג דוקא הוצרכו לטעם דהמחט אינה תכשיט. וכן ביאר דבריהם בספר תוספת שבת סי' ש"ג ס"ק ט"ז. ועוד הכריח התו"ש שם דהרא"ש חולק על התוספת בזה וס"ל דאפילו בכה"ג לא חיישינן דילמא שלפא ומחויא מהטעם דפרש"י דשיער באשה ערוה ולכן אפילו המחט עשויה כעין תכשיט שרי. וכן פי' הקרבן נתנאל פרק במה אשה סי' ז' ס"ק יו"ד דברי הרא"ש ושכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"א. וכ"כ החמד משה סימן ש"ג סק"א בפי' דברי הרא"ש והטור וכן פסק הלבוש סימן ש"ג סעיף ט' וכן כתב האליה רבא שם ס"ק י"ג דאף שהמחט הוא תכשיט מותר לכתחלה בין שדוחק המחט לשערות תחת צעיפה (היינו כפרש"י באוגרת בה שערה) בין שתוחב המחט על הצעיף שלא תפול (היינו כפי' התוס') דמשום גילוי שער לא משלפא ומחויא כו' וכן מבואר בהרא"ש ורמזים ורבינו ירוחם וראב"ן סימן שמ"ט כו' עכ"ל וע"ש דס"ל שי"ל דבגלוי שער צנועה האשה יותר אף מבגלוי שוקה. וכ"כ בביאורי הגר"א סי' ש"ג ס"ק כ"ב בביאור ד' הרא"ש כנ"ל ושכ"פ הטוש"ע יעו"ש. נמצא מבואר דהכל סוברים כפרש"י דגם במקצת שערה היוצא חוץ לצמתה אמרינן שער באשה ערוה. וזה ממש כדברי המורה שהביא מהרמא"ל שאסר המנהג ההוא משום דשיער באשה ערוה. ואין לדחות ולומר דהמשנה והגמ' דשבת מיירי במקום שנהגו כן שלא לגלות שערות כלל. דזהו דוחק גדול דאם במנהגא תליא לא שייך לומר שיער באשה ערוה. ועוד דא"כ כדפריך הש"ס ותהוי כבירית טהורה ותשתרי. יתרץ דכיון שבמקום שנהגו לגלות אסור לילך במחט זו גזרינן במקום שלא נהגו אטו מקום שנהגו. א"ו לא שייך בזה מנהג להקל ח"ו דכיון דשער באשה ערוה כמו שוק באשה ערוה ולהאליה רבא חמור משוק הנאמר שאם ינהגו לגלות שוקן בימי הקיץ זמן החום יהיה מותר שהרי נהגו כן ישתקע הדבר ולא יאמר דכיון שהוא ערוה לא מהני מנהג. ומנהג כזה הוא אותיות גהינם כמ"ש כה"ג בשל"ה. ותדע דא"כ מדוע צווח ישעיה הנביא סי' ג' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה כו' הרי נהגו כן. וכך י"ל כאן. ועיין עוד בגמרא פרק במה אשה (דף נ"ז סע"ב) כמה מיני לבושים לובשת בכדי שלא יגלו שערותיה האחד כפה של צמר ועליה שבכה שמכסה השערות יותר ומתפשטת למטה מהשבכה ואח"כ יש עוד אסטמא והוא הנקרא כליא פרוחי לכלוא ולמנוע שלא יצאו שערות קטנים חוץ לקישוריה ע"ש בפרש"י ד"ה כליא פרוחי. וד"ה כליא. ובערוך ערך סבכה איתא דכשיוצאת לשוק משימות עוד סודר בראשיהם הביאו הר"ש פכ"ד דכלים משנה ט"ז: