ה

ועתה יש לעיין אם יש עוד טעם משום חששא דאין אעבב"ז הנזכר בגיטין ס"פ הזורק (דף פ"א ע"ב). והנה מדברי התוס' שם שכתבו וב"ה סברי דלעולם אא"ע בב"ז. משמע אף שלא קדמו קדושין ביניהם ולאו דוקא בהמגרש את אשתו אמרו כן אלא אפילו בפנויה כמו שדקדק כן מדבריהם בתה"ד סי' ר"ט. ויותר דקדק כן מדברי התוספות דיבמות ר"פ בית שמאי שכ' אבל הכא כו' ובעלמא כו' ע"ש. והביא עוד שכן פסק ר"ב במרדכי בקדושין פרק האומר סי' תקל"ג. אבל הרמב"ם פ"י מה"ג כתב שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגרשה בלבד כו' וכ"כ הרא"ש פרק הזורק שם. וכ"כ בחידושי הרשב"א שם ובהריטב"א וכ"כ בחידושי הר"ן שם בשם הרמב"ן. והתה"ד שם כ' דקשה לסמוך ע"ד הרמב"ם והרא"ש נגד האוסרים ואפ"ל שכתב כן מפני שלא ראה שהרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א גם כן עומדים בשטת הרמב"ם והרא"ש. די"ל שאין להחמיר כ"כ לחוש למיעוט הפוסקים כיון שיש מ"ד בגמרא פרק מי שאחזו (דף ע"ד ב') דאפילו באשתו שגרשה לא אמרינן דלשם קדושין בועל וס"ל שלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. ועוד דא"כ פלגש דהיא בלא כתובה ובלא קדושין היכי משכחת לה. נימא חזקה אא"ע בב"ז. ואפ"ל בפלגש אף התוספות מודים כיון דמעיקרא התנה עמה כן שתהיה מיוחדת לו על אופן זה לא חיישינן לומר דילמא אימליך אח"כ ובעל לשם קדושין אלא מעמידין הדבר על חזקתו דומיא בממנה סופר ועדים לכתוב וליתן גט לאשתו דאין חוששין שמא נמלך וביטל דבורו. אמת הכנה"ג סס"י קמ"ט בהגהת הטור הביא תשו' בנימין זאב סי' קי"א דאף בפלגש י"ל אא"ע בב"ז לדעת התוס' ודעימיה. וכנה"ג שנחלק עליו י"ל באופן הנ"ל:

אכן י"ל כ"ז במקומות שהיו נוהגים קצת היתר בפלגש ע"פ דעת הרמב"ן בתשו' סי' רפ"ה ודעימיה. אבל במדינות אלו שאנו חוששים כהמחמירים ואומרים דגם מדינא אסור פלגש בלא קדושין וכתובה להדיוט כמו שהאריך בזה בתשו' הריב"ש סי' שצ"ה ובספר עצמות יוסף תחלת מס' קדושין ובשאר פוסקים. ומעולם לא נשמע כלל דבר זה. א"כ ודאי זה שיחד לו פלגש הנ"ל היה סבור שזהו איסור כזנות ממש ולא ידע דעת הרמב"ן שיסמוך עליו. א"כ י"ל דבודאי לא עשה בב"ז כ"כ פעמים רבות. ומה שכתב מעלתו משום כשיש לו אשה אין לחוש שיקדש זו דא"כ פוגע בחרם ר"ג כמ"ש בתה"ד סס"י ר"ט. הנה יש לחלק דהתה"ד לא כתב כן רק על סתם ב"ז. אבל בנ"ד שאת"ל שלא קידשה ה"ל ג"כ פלגש אצלו. ובפלגש שייך ג"כ חר"ג כמ"ש היש"ש פ"ב דיבמות סס"י י"א. וא"כ כיון שאף אם לא יקדשה עבר על זה אמאי לא נימא שאין אע"ב ב"ז. ובכנה"ג סימן א' אות משמע בפלגש ליכא חר"ג ולא ראה דברי היש"ש. וההיתר השני שכתבו מצד מ"ש בתה"ד שם דדוקא בסתם בני אדם כו'. ע"ז איני יכול לידע. ולכן בהצטרף חשש זה אל חשש הראשון דעצם פלגש אפילו לא קידשה י"ל שצריכה גט אין בידי להתירה לעלמא בלי גט ונכון להתאמץ לדבר על לבו שיתן גט. וא"צ לפרסום כלל כ"א יאמר דבור לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ושיהיו עדי מסירה. והסופר עצמו יהיה שליח להולכה וסגי בהכי. גם א"צ כלל פרסום עשרה כ"א די בשלשה אנשים הנ"ל עם מעלתו. ואז תנשא בהיתר גמור. ואם אי אפשר לפעול אזי אני איני אומר בזה לא איסור ולא היתר. ואיסור איני יכול לומר נגד תשו' הרא"ש ותשו' הר"ן ומהרמ"פ. והפוסקים המקילים בחשש השני ג"כ. והיתר איני יכול לומר מחמת הירושלמי דגבי רצפה בת איה והמדרש רבה פרשה נח ר"פ ל"ב ור"פ ל"ח. מה גם שנוסף ע"ז החשש השני לדעת כמה פוסקים:

אחר כך ראיתי בספר פרשת דרכים להמל"מ דרוש ראשון (דף ב' ע"א) מ"ש ברבות ויחי פצ"ח א"ל יעקב איני לא מרחקך ולא מקרבך כו' עד שיבא משה כו'. דיעקב נסתפק לפי שבלהה היתה פלגש ובישראל אין דינה כא"א כלל אכן בבני נח דלית בהו קדושין אלא בבעילה תליא מילתא דפשיטא היא דחייב על פלגש אביו משום אשת איש ומשום אשת אב. והנה יעקב נסתפק אם יצאו מכלל בני נח לגמרי כו' ע"ש. ויש לתמוה עליו דאם פשיטא ליה דבן נח חייב על פלגש חבירו והוא כדעת הר' חסדאי בתשו' הריב"ש סי' שצ"ז. א"כ הרי י"ל מי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) בסמוך ממש לענין בן נח שייחד שפחה לעבדו דהיינו כענין פלגש כמו שפי' הר' חסדאי בתשו' הנ"ל. וכן איתא שם עוד (דף נ"ט סע"א) ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. ופריך והרי יפ"ת (שאסורה להם כדאמר לעיל דף נ"ז ע"א) ומשני התם משום דלא בני כיבוש נינהו וע"ש בפרש"י ובחי' הר"ן דף נ"ז ע"א סד"ה כותי בכותי. והן אמת דרש"י (דף נ"ז ע"א) פי' הא דבן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג עליה. דהיינו משום גזל ואע"פ שאין זו בעולת בעל כו' הרי הר"ן שם נחלק ע"ז וכ"ד הרמב"ם פ"ט מהמ"ל דין ח' שנהרג משום אשת חבירו. ואף לפרש"י היינו דוקא בעבדו ושפחתו ס"ל דלא שייך אישות. אבל בן נח שייחד לו פלגש י"ל שיודה שחבירו נהרג עליה וכדעת המל"מ. וא"כ נימא מי איכא מידי דלבן נח אסור ולישראל שרי וכן מסקנא ג"כ בחולין פרק השוחט (דף ל"ג ע"א) גבי אחד נכרי ואחד ישראל מותרין בו. וכ' התוספות משמע דטעמא משום דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. וכ"כ בחה"ר שם וז"ל וכן הלכה ותמיהני על הרמב"ם ז"ל שפסק בספר שופטים דלישראל שרי ולב"נ אסור כו' עכ"ל. וכ"כ עוד רש"י פ"ט דחולין (דף קכ"א ע"ב) ד"ה אחד נכרי. וכמו שהביא הש"ך בי"ד סי' כ"ז סק"ב. ועיין מזה ג"כ בהריב"ש סי' שצ"ח שהעיר מזה וכו' וז"ל ולדבריך שאין במיוחדת שום איסור והיא אשת איש גמורה עכ"ל. עוד כ' הרי גם זו מקודשת אלא שאין בה מיתה עכ"ל. הרי הר' חסדאי סובר שאסורה לעלמא כמו אשת איש רק שאין בה מיתה. א"כ י"ל שצריכה ודאי גט להתירה לעלמא:

גם מ"ש עוד המל"מ בדרוש הנ"ל (דף ד' סע"ד) בשם מהר"ש יפה שתירץ המדרש רבה פ' נח ר"פ ל"ב בענין אחיתופל שהתיר ג"ע דאולי ס"ל כר"י דס"ל דלא יגלה כנף אביו היינו אנוסת אביו. הן דברי תימה לאוקמי המדרש בשני מקומות שיהיה לנגד רבנן ומה קשה לו הלא הירושלמי גבי רצפה בת איה ג"כ סובר כן כהמדרש כדלעיל. גם מ"ש המל"מ דתנאי דס"פ במה בהמה פליגי בפלוגתא דר"י וחכמים הם ג"כ דברים בטלים במח"כ. עיין עוד במל"מ בדרוש י"ב (דף כ"ז ע"ד) מה שהקשה על התוספות דגיטין פ"ק (דף ו' ע"ב):

ואחר כותבי כל הנ"ל מצאתי סתירה לפסק דלעיל מהא דגרסינן בנדה פרק בא סימן (דף נ"ב ע"א) ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות שאע"פ שבנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה. ופרש"י דלאו נשואין הוי לענין זנות נמי לא מיתסרא עליה דפנויה בעלמא היא כו' עכ"ל. וכתבו התוספות שם דר' ישמעאל בקדושי קטנה נמי אייירי שהרי בתו שבאת למאן היו קדושי קטנות כו' ושמואל לא סבר כר' ישמעאל אלא בקדושי טעות אבל בקדושי קטנות לא סבר כוותיה. וכ"כ עוד התוספות רפ"ק דיבמות בד"ה ואי אתה יכול לומר בחמותו. והנה מאי דשמואל לא ס"ל כר' ישמעאל בקדושי קטנות זהו מפני שהיו קדושין דרבנן ולא תיקנו מיאון כ"א עד י"ב שנה ולא יותר. וכמבואר מדברי התוספות שהכריחו דשמואל לא ס"ל כרי"ש מסוגיא פ"ט דב"ב (דף קנ"ו ע"א) גבי ולמיאונין כו'. וכ"כ בהדיא הרמב"ן בחידושיו בנדה שם וז"ל ומיהו דרבנן הוא מפני שנראית כגדולה שנתקדשה או מפני שלא מיחתה בקדושי דרבנן שעה אחת שוב אינה יכולה למחות מדבריהם עכ"ל. ובחי' הר"ן בנדה שם כ' ואינו נראה שיהיה קדושי קטנות בכלל כו' כ"ע מודו שכשהוא בועל לאחר גדלות לשם קדושין הוא בועל כו' עכ"ל ודבריו צ"ע איך כ"ע מודו הרי שמואל בכתובות (דף ע"ג ע"א) בהדיא לא ס"ל כן ע"ש בפרש"י בד"ה צריכה גט. ובחידושי הריטב"א ביבמות פרק ב"ש (דף ק"ט ע"ב) נראה ס"ל ג"כ כדברי הר"ן. והוא מדברי הרשב"א בחידושיו שם. אך הרשב"א שם כ' הטעם משום דלא תקינו רבנן מיאון אלא בקטנות כו'. ומכי גדלה תקינו לה רבנן נשואין גמורין ואינה ממאנת עכ"ל. והשתא מדברי כולם מוכרח שאע"פ שהיא מיוחדת לו לאשה ממש בלי שום תנאי שנשאה קטנה ע"י אמה ואחיה והגדילה ונשואה לו ברצון וילדה לו בן אפ"ה כיון שע"ד קדושין הראשונים בועל היא פנויה גמורה מדאורייתא. והחולקים ע"ז הוא רק משום שלא תקינו רבנן מיאון רק עד שהגדילה כנ"ל וכיון שא"י למאן נשארו הקדושין שקדשו אמה ואחיה דה"ל קדושין רבנן וא"כ פלגש שאינו מכוין לשם קדושין כלל לא חמור מקדושי קטנות לר' ישמעאל דממאנת והולכת לה וא"צ שום גט. והכא אפילו מיאון אין צריכה כיון שלא היו אפילו קדושי דרבנן כלל. וכמ"ש המפרשים שם גבי קדושי טעות שא"צ שום גט. ומה שכתבנו לעיל לאסור מפני שמיוחדת לו לאשה. הלא מכאן מבואר סתירת דבר זה. שהרי קטנה שהגדילה היא מיוחדת לו לאשה גמורה ולא לפלגש לבד ועכ"ז כיון שע"ד קדושין הראשונים בועל אין כאן שום קדושין וה"ל פנויה גמורה מדאורייתא וע"י המיאון לרי"ש עוקרת גם הקדושין דרבנן. וכ"ש הכא דאין שום קדושין שיהיו צריכה עקירה א"כ ממאנת והולכת לה. וע"ד מ"ש הרמב"ן וז"ל שאם לא רצתה בבעל הולכת לה ולא שתהא צריכה גט מיאון עכ"ל. וא"כ לפ"ז הירושלמי דגבי רצפה בת איה שמדמה זה לאשת חמיו צ"ל דס"ל דפלגשים הוא בקדושין רק המחלוקת בירושלמי פרק אע"פ הוא לענין כתובה לבד. וכאשר כתבתי מהסוגיא דנדה כן משמע גם כן מהסוגיא דכתובות פרק המדיר (דף ע"ג ע"א) דס"ל לר' אמי דדוקא המקדש בפחות משוה פרוטה ובעל צריכה הימנו גט דבהא הוא דלא טעי אבל המקדש במלוה ובעל א"צ הימנו גט דע"ד קדושין הראשונים הוא בועל. אלמא כיון דהקדושין אינן כלום אע"פ שמ"מ דר עמה כדרך איש ואשתו א"צ שום גט כלל. ומשמע ודאי אף שדר עמה שנים רבות הדין כן. ואע"ג דלא קיי"ל כרבי אמי זהו משום דמספקא לן שמא ידע דקדושי מלוה אינן כלום ובועל לשם קדושין. משא"כ היכא דלא בעל לשם קדושין אף שמיוחדת לו אינו כלום ועיין בתשו' מיימוני דשייכי להלכות אישות סימן י"ט גבי ואפילו בא עליה לאחר שנתברר דליכא שוה פרוטה אי ליכא עדי יחוד אין חוששין לקדושיו כו' מוכח ג"כ כנ"ל וע"ש בתשו' סי' י"ח:

מה שהשבתי ע"ז לשם מעשה:

הנה גם בענין פלגש יש מקום עיון. כי הנה לפ"ד הרמב"ם בספר שופטים שמספר שמונה עשרה נשים שהותרו לדוד פ"ב דסנהדרין (דף כ"א ע"א) הם בין הנשים ופלגשים. א"כ הא דאיתא שם בגמרא (דף כ"ב ע"א) כמה קשים גרושין כו' ולא התירו לו לגרש. על כרחנו קאי גם על פלגש דאל"כ יגרש פלגש אחת וישא אבישג לאשה. אלא ע"כ קאי גם על פלגשים. א"כ מוכח דלא דמיא כלל לאנוסה ומפותה. ופשט לשון גרושין כו' לגרש. משמע שצריכה גט. והכ"מ שם חיזק שכדעת הרמב"ם הוא העיקר הרי דאע"ג שפלגש היא בלא קדושין ובלא כתובה צריכה גט. ואין לתמוה ע"ז אף שהוא נגד תשו' הרא"ש כלל ל"ב סי' א' ותשו' הר"ן סי' ס"ח. שהרי עכ"ז נראה שכן דעת הרב רבי חסדאי בתשו' הריב"ש סי' שצ"ח. שכתב שם ולדבריך שאין במיוחדת שום איסור והיא אשת איש גמורה כו' הרי גם זו מקודשת אלא שאין בה מיתה עכ"ל וטעמו של החכם הנ"ל הוא משום דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב ודף נ"ט סע"א) דליכא מידעם דלישראל שרי ולב"נ אסור עכ"ל. וכן איתא בש"ע י"ד סי' כ"ז בש"ך שם סק"ב והוא מהגמ' חולין (דף ל"ג ע"א). והנה גבי ב"נ שייחד לו פלגש משמע להר' חסדאי הנ"ל דנחשבת כאשת איש. וכן דעת המל"מ בספר פרשת דרכים דרוש א' וז"ל אכן בב"נ דלית בהו קדושין מילתא דפשיטא היא דחייב על פלגש אביו משום אשת איש ומשום אשת אב עכ"ל. ואם כן הרי י"ל בפשיטות דליכא מידעם כו'. וז"ש בהריב"ש שם שאדם אסור בפלגש חבירו אף בלא קדושין ושירשנו דבר זה מבני נח כו' עכ"ל. ואף שהריב"ש שם חולק ע"ז היינו דס"ל שאף לב"נ אין פלגש חבירו אסורה. והנה המל"מ כ' בפשיטות להפך. והנה אף שגדולי הפוסקים לא ס"ל כן היינו הרא"ש והר"ן כנ"ל עכ"ז יש קושיא עליהם מהירושלמי שהביא הרא"ש עצמו פ"ב דיבמות סי' א' אשת חמיו אסורה מפני מראית העין וא"ת תורה הרי דוד נשא את רצפה בת איה והקשה הכנה"ג הלא רצפה פלגש שאול היתה כמבואר בפסוק בשמואל ב' סי' ג' א"כ מהו הראיה מפלגש חמיו לאשת חמיו. לעולם אימא לך אשת חמיו אסורה ד"ת ופלגש שאני דאפילו פלגש אביו או אחי אביו שריא להרא"ש. א"ו ס"ל להירושלמי דפלגש אביו הרי היא כאשת אביו וכן תירץ הכנה"ג שם לחד תירוצא הובא בק"נ ביבמות שם סק"ד ועל תירוצו הראשון הקשה הק"נ שם. אך אף שיש פוסקים ס"ל כתירוצו הראשון מ"מ יש ג"כ רבים דס"ל בהירושלמי כסברת הק"נ שם. והנה במדרש רבה פ' נח ר"פ ל"ב ור"פ ל"ח משמע גם כן בהדיא כהירושלמי הנ"ל דפלגש דומה לאשת איש. ואמרו על אחיתופל שהתיר גילוי עריות. והמל"מ בדרוש הנ"ל נדחק מאד במדרש הזה. אבל באמת דבריו פשוטים דס"ל כמ"ש הירושלמי גבי רצפה בת איה. ועיין ברבות פ' ויקרא ספ"א שהיה לו אשה ופלגש כו' מוכח קצת דפלגש היא בלא קדושין ואפ"ה כתבו מ"ש בפ' נח ריש פ' ל"ב כנ"ל:

ונוסף ע"ז החשש דאין אע"ב ב"ז כמ"ש בתה"ד סימן ר"ט. ובכנה"ג סי' קמ"ט בהגהת הטור אות כ' הביא דלדברי ספר בנימין זאב סי' קי"א נראה דגם בפלגש יש לחוש לזה והוא נחלק עליו. ומה שצידד מעל' משום דא"כ עבר אחר"ג אין זה עולה לפמ"ש היש"ש פרק שני דיבמות סס"י י"א דבפלגש בלא"ה שייך חשש זה כשנשוי אשה. ולזאת היה ראוי שיתן גט. ואין צריך לפרסומא כ"א יבקשו ממנו רק דבור שיצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום ויעשה את הסופר לשליח הולכה ויכתבו ויתנו שלא במעמדו כלל. וליכא שום בזיון ואז תנשא בהיתר גמור. ואם בלתי אפשר זה. א"א לי לומר בזה היתר וגם לא איסור ברור. ומ"מ מהסוגיא דנדה פרק בא סימן (דף נ"ב) משמע דא"צ גט: