ב

וכתב בשט"מ דס"ל להתוס' דנדרים ומומין חדא נינהו כו'. ואין לך מום גדול מאשה נדרנית. דבעון נדרים בנים מתים כו'. הלכך קושיית התוספות קאי נמי אנדרים. ובחידושי ריב"ש כתב דיש מי שמחלק ואומר דהכא בסתם מומין כגון כל המומין הפוסלים בכהנים. וההיא דארוסה בת ישראל [הוא] משום סמפון דמומין גדולים כגון בעל פוליפוס ודכותיה כו'. והר"י מטראני תירץ כתירוצו של ריב"ש שכ' וז"ל ודאי בשאר המומין כגון הני דתנינן שכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים אי אתני עלייהו הוא דלא הוו קדושין אבל מסתמא הוו קדושין אבל במומין המכוערים כגון ריח הפה וריח החוטם ומכות שבגופה אפילו מסתמא הוה מקח טעות ועלייהו קאמרי דחיישינן משום סמפון עכ"ל. ויש להקשות דאם כדברי הריב"ש א"כ מום מכוער לא שכיח כלל ומדוע יגזרו באיסור תרומה לחוש למיעוט כזה דלא שכיח. והרי סמכינן על חזקה באיסור תרומה פ"ג דגיטין בת ישראל הנשואה לכהן כו' ופרק ט"ו דיבמות (דף קי"ח ע"א) היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה כו' ורוב כזה שהמיעוט לא שכיח כלל עדיף מחזקה. ועי' בהרמב"ם פט"ו מהל' מכירה דין ה' ודין ו' אלא הדבר השלם כו'. ונראה שמדברי התוספות אלו יש ראיה גדולה להדין שכתב הב"ש סס"י קי"ז ס"ק כ"ד אבל אם היה בה מומין והוא לא ידע כו'. דכיון דלהתוספות מבואר שהקדושין בטלים לגמרי מדאורייתא מחמת זה. א"כ אף דצריכה גט מדרבנן או אפילו מדאורייתא מספק ודאי דעכ"פ כופין אותה לקבל הגט דפשיטא דרגמ"ה לא תיקן בכה"ג שהתורה הקפידה שאין הקדושין כלום כו'. אך זהו בקדושין לבד. אבל בנשואין הא ס"ל לרב דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וצריכה גט. וכ' הרא"ש בהמדיר סי' י"א דהוי נשואין גמורים ואם קידשה אחר י"ל דא"צ גט. וא"כ אין ראיה מהתוספות להב"ש דמיירי בנשואין:

קיצור. הריב"ש תירץ דסמפון לא הוי רק במומין גדולים ולא בסתם מומין הפוסלים בנשים ונראה יותר כהתוס' ומזה ראיה גדולה לדינו של הב"ש סס"י קי"ז ס"ק כ"ד דאם היו בה מומין והוא לא ידע דכופין אותה לקבל גט. מיהו י"ל שאינו ראיה: