א

סימן קלב

באיש דלא מיתדר ליה עם אשתו אף ששהה עמה זה קרוב לכ"ה שנה וטוען דהיא אשה רעה ובלתי אפשר לו לדור עמה גם לא זכה להבנות ממנה שמתו הבנים והיא כמעט אינה ראויה לילד עוד וכבר נפרד ממנה ששה שנים:

בהג"א פרק אף על פי בסוגיא דמורדת כתב דרגמ"ה פסק גם כן כדינא דמתיבתא בטוענת מאיס עלי שכופין את הבעל להוציא וכדעת הרמב"ן במלחמות וריא"ז בש"ג שם והרמב"ם ורשב"ם ס"ל דמדין הגמרא כן הוא וכמו שהאריך בזה בשו"ת שבסוף ספר סדר אליהו סימן י"ג דף נ"ח ע"ד וכתבתי במ"א דצ"ל שהטעם משום שסמכו על הא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כ"כ הטעם בתשובת הרא"ש. דלא כמ"ש בפסקי מהרא"י ובתשובת הרדב"ז טעם אחר שאינו עולה לפ"ד כל הפוסקים דס"ל דגט המעושה שלא כדין אף בב"ד של ישראל הגט פסול מדאורייתא. ועפ"ז נ' דרגמ"ה שתיקן שלא לגרש אשה בע"כ ושלא לישא אחרת עליה הא כיון דודאי לא ייפה כח האשה מכח האיש כמ"ש בתשוב' הרא"ש. אם כן בטוען מאיס עלי ונותן אמתלא אמיתית נ' דג"כ יכול לגרשה בע"כ מאחר דאפילו האיש כופין כה"ג אף שאינו מדאורייתא מ"מ תיקנו כן א"כ ודאי גם באשה יש לנהוג כן. דלא יהא חמור כח חר"ג מהפקעת קדושין. וכיון דרגמ"ה עצמו ס"ל לנהוג כתקנת המתיבתא אפילו באיש. כמ"כ באשה מסתמא לא החמיר יותר בתקנתו. אלא שי"ל שמ"מ צריך היתר מאה רבנים. אף ששם גבי אשה לא הצריכו מאה רבנים. אפשר משום דאם כן לא תתקיים התקנה כלל אבל עכ"פ ע"י מאה רבנים נראה ודאי דיכולים להתיר וז"ש בהתקנה שהובאה בסוף תשובת מהר"מ ב"ב בכלבו סי' קי"ז עד שיראו טעם מבורר. דלא קאי על דבר מצוה ממש דאין זה בלשון טעם מבורר ועוד דבמקום מצוה ממש ס"ל לרוב הפוסקים דלא תיקן רגמ"ה כלל וכמ"ש הגאון מוהרצ"ה חתנו של ושב הכהן א"ו קאי אכה"ג דאין לך טעם מבורר מזה כיון דאפילו באשה התקינו שיכופו האיש. ואף דאנן קיי"ל דאין כופין האיש היינו משום שלא רצו לסמוך על הפקעת קדושין אבל להתיר חר"ג טעם מבורר הוא דל"ד כלל להפקעת קדושין שהוא איסור א"א וממזרות משא"כ חר"ג כתב הריב"א בתשוב' מהר"ם סימן תתס"ו דגריעי טובא מחייבי לאוין ור"ל דקילא טובא מחייבי לאוין יעו"ש. מכ"ש דרגמ"ה גופא ס"ל דאפילו באיש כופין א"כ ודאי לא נתכוין להחמיר באשה יותר. וכן נראה לי ראיה לזה ממ"ש בתשובת מהר"מ סימן תתרי"ח ורוב רבני אושטרייך שהתירו לרבי ברוך לגרש את אשתו בעל כרחה מפני עיגונו אף כי היא היתה חפיצה להיות עמו עכ"ל. וכיון דהיא היתה חפיצה להיות עמו ע"כ צ"ל שהמניעה היה ממנו שטען דמאיסה עליו או שהיא אשה רעה בדעותיה. וכיון שעכ"פ היה מעוגן מחמת זה ולא נתחבר עמה התירו לו לגרשה בע"כ. משום שזהו טעם מבורר כיון במתיבתא תקנו אף להפקיע קדושין מה"ט שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה מכש"כ באיש. שהרי אשה בכל דהוא ניחא לה דטב למיתב טן דו כו' ס"פ ט"ו דיבמות (דף קי"ח סע"ב). וכמ"ש סברא זו במרדכי בשם רבינו יואל לענין נכפה דאף על גב דבאשה הוי מום י"ל דבאיש אינו מום משום דאשה בכל דהוא ניחא לה והובא בתשובת מהרמ"ל סי' א' וכ"פ שם מהרמ"ל דגבי אשה נכפית כופין אותה לקבל גט אף שבאיש י"ל שאין כופין א"כ הכא גבי מאיס עלי שגם באיש תקנו שיכופו מכ"ש דגבי אשה י"ל שלא תיקן הגאון שלא יכופו ועכ"פ מהני היתר מאה רבנים. ושוב מצאתי בכנה"ג סימן א' בהגהת הב"י סעי' ל"ג המורד על אשתו ואומר מאיסה עלי כתבתי בתשובה שחרגמ"ה מונעו מלישא אשה אחרת עליה והרביתי ראיות לזה עכ"ל. ונראה שדבריו אלה הם למה שהסכימו הפוסקים דאין כופין האיש ואין בזה די השב למ"ש שרגמ"ה פסק כהתקנה ע"כ סברא שלא כיון לתקן שבאשה כה"ג יהיה חמור מהאיש ושלא יועיל היתר מאה רבנים כו'. וכ"ש הכא שמעוגן והוא נפרד ממנה זה ערך ששה שנים ואעפ"כ אינו מתחבר עמה בשום אופן וידוע שהוא איש כשר וחרד לדבר ה'. א"כ אנן סהדי דבאמת מאיסה עליו או שאינו אפשר לדור עם נחש בכפיפה דאל"כ לא היה סובל ששה שנים. ועדיף זה מהא שהתירו לרבי ברוך. דלא נזכר שהיה מעוגן כ"כ זמן רב. והנה בספר בני אהובה פי"ד מהל' אישות הט"ו הביא מ"ש הרמ"א סימן ע"ז סעיף א' בהגה"ה ובחמ"ח סק"ג בשם תשוב' מוהרא"מ ושהחמ"ח וב"ש השיגו עליו. ופי' הוא דמוהרא"ם מיירי בטוען מאיס עלי שאילו ידעינן שהאמת כדבריו היה בידו לגרשה רק דאין אנו מאמינים לו א"כ לענין הוצאות מזונות יש לו לומר אני יודע דהאמת הוא כדברי כו'. ולמד זאת מהרמב"ם דס"ל דאם היא טוענת מאיס עלי כופין אותו לגרש שלא יהיו בנות ישראל כשבויות ואע"פ דלא קיי"ל כרמב"ם היינו לגבי אשה בספק איסור דאורייתא דשמא עיניה נתנה באחר דגט מעושה פסול שלא כדין וגם לעשות מעשה לגרש לא פסקינן כוותיה. אבל בענין חרם דר"ג וגם רק בענין ממון כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו דאינו עובר חרדר"ג ופטור ממזונות דהא לדינא דרמב"ם אף לגרשה בע"כ מותר ולית כאן חרם דר"ג עכ"ל. אם כן זה ראיה למ"ש שמאחר דרגמ"ה עצמו ס"ל כפסק הרמב"ם גבי טוענת מאיס עלי דכופין אותו לגרשה אלא לא מטעמיה דלהרמב"ם זהו מדינא דגמ' ולרגמ"ה היינו מתקנת רבני סבוראי. אם כן מסתמא לגבי אשה היה ג"כ כוונת תקנתו שלא לאסור עליו בכה"ג והניח דבר זה לחכמי הדור ע"פ מאה רבנים שאם יראו טעם מבורר שבאמת מאיסה עליו יתירו לו. וכ"מ מלשון תשוב' הרשב"א שהביא מהרי"ק סוף שורש ק"א שכתב וז"ל שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי כו' שתולין מעשיהם בדברים בטילים כו' עכ"ל. משא"כ אם מאיסה עליו באמת מה יעשה. וכמ"ש מהרי"ק שרש ק"ז שהרי אם יהיו בנים ממנה הם בני שנואה וגרושת הלב. וכ"ש באשתו שניה דכתב בש"ע סי' קי"ט אבל שניה אם שנאה ישלחנה. וכ"ש אם היא רעה בדעותיה דמצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון. י"ל כל זה נכלל במ"ש בהתקנה עד שיראו טעם מבורר כו'. וז"ל ספר החינוך פ' תצא סי' תקע"ט משרשי המצוה לפי שהאשה נבראת לעזר לאדם והיא לו כאחד מכלי חמדתו כו' ואחר שכן היה מרצונו ב"ה שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה שיוציאנו מביתו כו' ואחר שהיא לו מורת רוח ונפשו קצה בה אין הכרח עליו להיות אתה עכ"פ כאשר יעשו קצת מן העכומ"ז שיכרתו ברית עם האשה ברית חזקה עד שאול תחתית כו' עכ"ל והאריך. וא"כ איך אפשר שרגמ"ה יתקן בהחלט הפך מכוונת המצוה. א"ו הענין שמסר הדבר לחכמי הדור שיוכלו להתיר החרם אם רואין שבאמת מאיסה עליו ונפשו קץ בה כו'. וכ"נ מתשוב' ריב"א שבתשוב' מהר"מ סס"י תתס"ו שכתב ועוד דלא דמי כלל לשאר איסורין דהא מישרי שרי ליה בהתרת החרם עכ"ל ואיך פסיקא ליה שיוכלו להתיר החרם בשביל מצות יבום כיון דאפשר לחלוץ ואע"ג דמצות יבום קודמת מ"מ דילמא הב"ד ס"ל כרש"י ור"ת דמצות חליצה קודמת ולא יתירו לו. ועוד כיון שיש לו אשה הרי י"א דבכה"ג לכ"ע מצות חליצה קודמת כמ"ש הב"י סימן קס"ה בשם תשובת הריב"ש סימן ש"ב. אלא נראה דס"ל להריב"א כיון אף למ"ד מצות חליצה קודמת עכ"פ יבום מצוה היא ע"כ יכולים להתיר החרם מאחר שאינו רוצה לחלוץ כ"א לייבם. וא"כ גם בשעת נפילה הרי אני קורא יבמה יבא עליה דהא אפשר להתיר החרם. ומזה נשמע דס"ל שרגמ"ה מסר הדבר לחכמי הדור שיוכלו להתיר בענין שנראה להם שהכרח הוא. ואף שיש כמה פוסקים דפליגי וס"ל שאין מתירין החרם לייבם היינו דכיון דס"ל מצות חליצה קודמת אין הכרח להתיר הח'. אבל בנד"ז שזה טוען דמאיסה עליו ונפשו קץ בה וכשיש ראיות שאמת הדבר יוכלו להתיר במכ"ש מדין תקנת רבנן סבוראי הנ"ל. ובהגמ"ר דיבמות פרק החולץ סי' ק"ז וז"ל ואשר הצריך רבינו גרשום מאה אנשים אינו רק להוציא בעל כרחה בגט (מש"ש בלא גט הוא ט"ס) ע"י הוראת שעה ע"פ גדולים עכ"ל מלשון הוראת שעה משמע דאינו במקום שהגרושין הם הכרח גמור מדינא כמו בשהה עמו עשר נשים ולא ילדה וכה"ג דאם כן אין זה הוראת שעה. כי אדרבה זהו חוק לדורות שבכה"ג יש להתיר חר"ג. ואין שייך לקרותו הוראת שעה ועיין מענין הוראת שעה במשנה פ"ז דפרה משנה ו' ז'. דהיינו שמחמת שעת הדחק התירו מה שמדינא הוא פסול. ודומה למ"ש בגמרא פ"י דיבמות (ד"צ ע"ב) לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. משא"כ בענין שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין השעה גורם. כ"א דין זה פסוק כן בכל זמן. ע"כ נראה דמיירי אף שאין טענה מוחלטת גלויה לכל כעין שהה עמה ע"ש ולא ילדה. אלא רק שהיא אשה רעה וטוען מאיס עלי ע"ז שייך לקרותו הוראת שעה. ובהגמ"ר דכתובות סימן רצ"א בשאלת הר"ר חזקיה נ' דכללות חר"ג הוא מדרבנן כמש"ש. ה"נ שדוכים דחרם דרבנן פקעי הזיקה לענין חרם דרבנן היינו חר"ג ע"ש. וכ"מ דעת רמ"א בד"מ סימן א' דכתב לילך בספיקו להקל וזה דלא כמשמע במהרי"ק ש' ק"ז שהחמיר בפשיטות בספיקו דחר"ג. גם בתשובת הר"ר אביגדור במרדכי שם שלא גזר הגאון אלא משום קטטה ולא משום דררא דאורייתא כלל כו' ולגבי גזירת גאון דלית ביה דררא דאוריית' כלל כו' עכ"ל. ואם החרם הוא מדאורייתא ממש אף שגזר משום קטטה עכ"פ הוי איסור דאורייתא ממש אלא משמע דס"ל דהוי דרבנן. ועיין עוד במרדכי דיבמות סימן נ"ה יש חרם כו' הלכך יתן כתובה כו'. ושם סימן נ"ז ומורי הרא"ם היה נוהג להתיר חר"ג לישא ב' נשים ליבם כו' שבמקום מצוה לא נגזרה גזירה כו' ושאר רבותי לא נהגו כן עכ"ל ועיין בפירוש סדר חליצה סעיף מ"ו ובזה"ז אע"ג דליכא חדר"ג שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי כו':

אך ממהרי"ק שרש ק"ז מבואר דלא ס"ל מ"ש שבמאיסה עליו יוכלו להתיר חר"ג. דהא התם שהיה לה מום עד שכתב שיש לו צערא דגופא להיות לו אשה שהוא קץ בה ואינה מתקבלת בעיניו ובפרט שיש טעם גדול בדבר. ואעפ"כ כיון דידע בהמום שהרי שהה עמה כמה ימים וי"ל דמחל. רק שאח"כ א"י לסבול. העלה דאין בידינו להקל מספק להתיר לו לגרש בע"כ דספק איסורא לחומרא וכ"ש איסור כי האי דחמיר רק שא"א לחייבו בשאר וכסות ג"כ מספק כו'. והשתא מה בכך דידע ומחל בתחלה מ"מ לא גרוע מאשה שאין בה מום דאם היו יודעים דאח"כ מאיסה עליו באמת היה הדין נותן להתיר חר"ג כמ"ש גם כן בשם הבני אהובה. אם כן הכא דעל כל פנים ודאי מאיסה עליו מצד המום אין להחמיר עליו. וגם כיון מה שידע הוא ג"כ אחר הנשואין כו'. וע"ש שרש ק"ה החמיר בזה יותר. וצ"ל דס"ל כיון דקיי"ל דעכשיו אין כופין האיש לגרש כשטוענת מאיס עלי. א"כ ה"ה האשה אין כופין בטענה זו. דר"ג השוה האשה לאיש. ולא ירד לחלק למ"ש דכיון דרגמ"ה אית ליה גם באיש כדינא דמתיבתא שכופין מסתמא לא החמיר באשה יותר. אבל לפמ"ש שיש לומר כן א"כ אין דבריו מוכרחים וגם מ"ש דספק איסורא לחומרא זהו נגד הרמ"א בד"מ והגמ"ר דכתובות הנ"ל. גם לבד זה אין להשוות האשה לאיש. וכמ"ש בתשובת מהרמ"ל סס"י א' ובב"ש סימן קי"ז ס"ק כ"ב ובספר מים עמוקים בתשוב' מהראנ"ח סימן ל"ב באשה שאחר הארוסין נסמית בב' עיניה העלה דיכול לגרשה בעל כרחה ובנסמית בעין אחד נסתפק בדבר והניח בצ"ע. ובאמת באיש אפילו בב' עיניו חולק הש"ך בספר גבורת אנשים סעיף מ"ד.מיהו י"ל מהראנ"ח נמשך אחר דברי הרא"ש בפסקיו דכופין כו' ועי' בתשובת מיימוני דשייכי לספר נשים סימן ל"ג. והנה בש"ע סס"י א' אבל ביבמה לא גזר כו' וע"ש בב"ש והכנה"ג אות מ"ב שכ"כ הרא"ם סימן י"ד ומהר"מ גלאנטי בסי' ס"ז ובתשובת מהר"מ אלשקר סס"י צ"ה או נדנוד עבירה או איזה סבה המחייבת הגרושין כו' א"נ במקום מצוה מגרש ומגרש עכ"ל. והנה הרי יש ב' דיעות במשניות וגמרא אם מצות יבום קודמת. או מצות חליצה קודמת. מה גם כשהוא נשוי ס"ל להריב"ש דלכ"ע מצות חליצה קודמת ואעפי"כ לא החרים ביבמה. מזה יש ראיה דכמ"כ יכולים להתיר הח' בשביל שלא להכריחו להיות כל ימיו עם אשה המאוסה ושנואה לו. נגד כוונת התורה במצוה לגרש. ואפשר שזהו שכ' מהר"ם אלשקר או איזו סבה המחייבת הגרושין. והנה בכנה"ג סימן א' סעיף י"ח רשות ב"ד לא מהני אלא ע"פ הדין כו'. ובסעיף י"ט כ' אפילו שהתה עשר שנים ולא ילדה לא מהני רשות ב"ד לדעת המרדכי ז"ל דתקנת רגמ"ה חלה אף בשהתה ע"ש ולא ילדה תומת ישרים סי' פ"ד אמר המאסף ואני מגמגם בזה ועיין בספר פני משה סי' נ"ה עכ"ל. כוונתו לומר דאף שלהמרדכי נכלל בגזירת רגמ"ה גם כששהתה ע"ש ולא ילדה מ"מ היתר ב"ד מהני בכה"ג. והמרדכי אינו מחמיר אלא נגד האומרים דא"צ בכה"ג היתר ב"ד כלל. ועיין תשוב' הב"ח סי' צ"ג כשיגיע איזה ענין שבין איש לאשתו כו' ע"ש. ועפ"ז לא רחוק הדבר לומר דכמ"כ מהני רשות ב"ד גם לענין טענת מאיסה עליו כשנתברר שבאמת כן הוא. ועכ"פ להאומרים דבמקום מצוה לא גזר רגמ"ה כלל וא"צ היתר ב"ד א"כ באיזה ענין צריך היתר ב"ד ומהני היתר ב"ד י"ל בכה"ג וכמש"ל אות א':

ומיהו צ"ע דהא מבואר בגמרא סוף גיטין (דף צ' ע"ב) ע"פ כי שנא שלח דבזווג ראשון שנאוי המשלח. והיינו אף כששונא אותה. א"כ לכאורה אף במאיסה עליו אין כאן מקום להתיר חר"ג מאחר דשנאוי המשלח. ולפ"ז פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה. זהו בזווג שני כ"כ הב"ש בשם הרמב"ם והטור. ובג"פ סימן קי"ט סק"ו כתב דלרש"י והר"ן פלוגתא דב"ש וב"ה זהו בזווג ראשון. וא"כ מ"ש ר' יוחנן דשנאוי המשלח זהו כשמגרשה בלא דבר רק שמצא אחרת נאה הימנה ומשום דלית הלכתא כרע"ק אלא כב"ה. והבית מאיר כתב דלהרמב"ם והטור ג"כ פי' פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה מיירי בזווג ראשון. רק מ"מ מפסוק כי שנא שלח דשנאוי המשלח יש להחמיר דהיינו מדברי קבלה. ויש להקשות א"כ מ"ש מבאשה דכשאומרת מאיס עלי לא כייפינן לה אע"ג דאתתא בכל דהו ניחא לה. ואפ"ל דמ"מ כמו באשה אין כופין אותו לגרש. ה"נ לא יגרשנה בעל כרחה כ"א מדעתה וכ"מ בפנ"י. א"נ אפשר לחלק בין שנאה ובין מאיס. דמאיס הוי יותר משנאה ע"ד מ"ש במדרש סוף איכה אם מאיסה היא לית סבר כו'. והפסוק כי שנא שלח דשנאוי המשלח י"ל דלא מיירי בכה"ג דמאיסה עליו. וצ"ע מפסוק ואשת נעורים כי תמאס בישעיה נ"ד ו' דהפי' שאף אם תמאס לא יתמיד המיאוס כי ישוב ונחם לפי שהיא אשת נעורים. וכדאיתא בסנהדרין (דף כ"ב סע"א) לכל יש תמורה חוץ מאשת נעורים שנאמר ואשת נעורים כי תמאס. ומ"מ י"ל הכל לפי הענין כי הלה עומד וצווח שהיא רעה בדעותיה ועוד שכל הבנים שהיו לו עמה מתו אם כן לא הצליח זווגם. ועוד אפ"ל דמ"ש ששנאוי המשלח י"ל היינו בזמן שלא היה חר"ג והיה יכול לישא אחרת שתהא אהובה לו. אבל שיהיה מוכרח לדור כל ימיו עמה לבדה י"ל אין מחייבין אותו א"כ עכשיו דאיכא חר"ג י"ל דאין שנאוי המשלח כשמאיסה עליו. גם הת"י במלאכי סי' ב' מפרש כי שנא שלח כרב יהודה דאם שנאת שלח ומשמע דמיירי אף בזיווג ראשון. מכ"ז אפ"ל דבענין זה שצווח ועומד שהיא אשה רעה שעשתה לו דברים הרבה לרוע עד שכוחו כשל לסבול ומעוגן ממנה ששה שנים אין נקרא שנאוי המשלח. ומ"מ כ"ז נראה להלכה אבל לא למעשה משום דלא חזינן שנעשה מעשה כזה להתיר חר"ג בטענת מאיס עלי. ועי' במהרי"ק סוף שרש ס"ג שאם יתירו במורדת יבואו כו' כך י"ל על נדון זה. אבל מ"מ בנד"ז יש עוד טעם גדול שהרי לא זכה להבנות ממנה שהיו להם בנים ומתו כולם. ולא נשאר לו שום זרע. והיא כבר באה בשנים עד שכמעט אינה ראויה עוד לילד שהיא בת מ"ו או מ"ז שנים. א"כ בכה"ג שאין לו תקוה עוד לקיים מצות פו"ר על ידה. הרי גבי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה פסק הב"ש דכופין לגרש. אף שבתשו' שב"י סי' א' לא פסק כן. דבריו תמוהים דבנה פסקו על סברא של פוסק א' נגד כל הפוסקים והטוש"ע. וכבר האריך בזה הגאון מוהרצ"ה חתנו של ושה"כ והעלה בפשיטות דכופין האשה להתגרש בעל כרחה. וכ"ד הבית מאיר סס"י קנ"ד שחלק על השב"י הנ"ל. גם שם בחקירה השלישית העלה דרוב הפוסקים ס"ל שבמקום מצוה לא תיקן רגמ"ה כלל ומצות פו"ר גדולה מכל המצות דלא כמהר"י מינץ. וכ"ש הכא דג"כ מעוגן וחשש הרהור כו'. ותשו' רש"ל סי' ס"ה היא סברא של יחידאה שהחמיר בחר"ג יותר מבדין כפיית האיש שהוא איסור אשת איש. שנשאל ברואה מ"ת ג"פ עד שהוחזקה לו באיסור עולמית. ולא התיר לגרש בעל כרחה. והרי באשה שטוענת על בעלה שאינו יכול לשמש עמה והוא מודה מבואר בתוספות ס"פ הבע"י (דף ס"ה ע"ב) דצריך ליתן גט וכתובה כיון דאינו יכול כלל לקיים עונה. ומבואר בטור סי' קנ"ד דכופין אותו להוציא ושכ"כ הרא"ש בתשו' וכ"כ הב"י שם בשם כל הפוסקים ולא נחלקו אלא לענין אם נאמנת ע"ז כשהוא אינו מודה שזהו ענין השמים ביני לבינך שבמשנה סוף נדרים לפירוש הירושלמי דלמשנה אחרונה אינה נאמנת. אבל כשהוא מודה לכ"ע כופין אותו וכמ"ש בש"ע סי' קנ"ד ס"ז וכופין כו'. ובסעיף ג' וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש שכופין אותו. והוא ממ"ש התוס' בכתובות ס"ג סע"א ובהרא"ש שם סי' ל"ב דהא אמרינן פ"ד דכתובות (דף מ"ח ע"א) אפילו האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש מונע ממנה תשמיש עכ"ל ועיין בש"ע סס"י ע"ו סעיף י"ג ואף דלשון יוציא אינו מוסכם לכ"ע דכופין בשוטים מ"מ גבי מונע תשמיש לגמרי משמע לכ"ע כופין בשוטים וה"ה באינו יכול כנ"ל. וא"כ איך באשה כשאסורה לו עולמית לא יכופו אותה לקבל הגט. הלא לענין מורדת מתשמיש החמירו יותר על האשה מהאיש המורד משום דצערו גדול יותר. וגם האיסור דכפיית האיש גדול יותר מחר"ג כנ"ל. א"כ כיון דכופין האיש כה"ג כ"ש האשה. ע"כ דבריו תמוהים בזה במח"כ. ומלבד זה הרי רגמ"ה עצמו התיר להתיר הח' ע"פ מאה רבנים כשיש טעם מבורר בדבר ואין לך טעם מבורר כזה ואיך החליט רש"ל לאסור לגמרי. ולא כ' רק שיתאמצו לעשות לה רצון כו'. א"כ בהצטרף הני תרי טעמי דקיום מצות פו"ר וטענת מאיס עלי שיש לה הוכחה שהוא אמת כהנ"ל שמעוגן ששה שנים נראה להתיר לו על פי מאה רבנים לישא אחרת רק שישליש כתובתה ותוספת ביד נאמן: