א

סימן קכז

ב"ב (דף קכ"ט סע"ב) תכ"ד כד"ד. קדושין (דף י"ג א'). רצתה דאמרה הן. ובקדושין (נ"ב סע"א) דאחילתיה וקבלתו לשם קדושין. ור"ל שבעודו בידו זכה בו כי מחלתו. וצ"ע בח"מ סימן רמ"א אם מחילה מהני בדבר שהוא בעין. וכשקבלתו אחר המחילה קבלה דבר שלו ממש. וא"כ לאחר שנתנו בידה אף תכ"ד לא שייך לומר כן דאף דתכ"ד כד"ד מ"מ איך יזכה בו המקדש. והיא לא תוכל לזכות לו את שלה כדתנן פ' חלון וחכ"א לא זכו לו מעותיו. אבל עוי"ל דפי' רצתה דאמרה הן אין הענין שהיא מזכה לו החפץ. דהא לפעמים אמרה הן בשעה שכבר הוא גם בידה כגון ששניהן אדוקים בו ואיך מהני ליה הזכייה מיהו י"ל כיון שהיא מזכה לו מרצונה ודעת אחרת מקנה אותו מהני אף כה"ג וצ"ע גבי קנין סודר בח"מ סימן קצ"ה. אך י"ל שזהו ע"ד נתנה היא באדם חשוב מקודשת בההיא הנאה דמקבל מינה הנאה זו חשוב כנתינה. כמ"כ הכא כיון דאמרה הן א"כ יש לה הנאה מזה שמקדשה. א"כ הנאה זו חשוב כנתינה אף שהחפץ שלה. וא"כ לפ"ז אף תכ"ד אמרה הן יש לומר דמהני דתכ"ד משוי זה נתינה. אך עוי"ל כיון אחר הנתינה אמר הרי את מקודשת לי ד' תיבות. א"כ תשובתה הן זהו אחר כדי דבור מהנתינה וזה תלוי בדיעות אם יש לומר כיון שהתחיל תכ"ד חשוב תשובה שלה גם כן תכ"ד עי' שבועות (דף ל"ב). מלשון הש"ע כ"ח ב' ונתנו בידה ואמרה הן והוא לשון הטור משמע כל שבשעת נתינה אמר התקדשי לי בו אע"פ שתשובתה הן היה אחר שהוא בידה מקודשת מוכח קצת כפירוש הב'. אך ק' דא"כ בכל נתינה אפילו באדם שאינו חשוב כיון דשדיך נימא אף בנתנה היא מקודשת. ובה"ג ס"ל דספיקא הויא וי"ל דמ"מ לא דמי נתנה היא להכא דנתן הוא רק שהחפץ שלה. רי"ו נכ"ב ח"א קמ"ד ג' ואם אמרה אין כשאמ"ל אם אתן כו' משמע שצריך שתשיב אין קודם הנתינה. עי' בהרא"ש פ"ק דקדושין ס"כ כתב גבי גזל דידה בשדיך זהו משום אומדנא דאנן סהדי כו' ע"ש. עי' מענין תכ"ד בחוס"י ב"ב שם בשם הב"י אה"ע קל"ד בסוף הסימן. עי' בעה"ת שכ"ח ח"ד סימן א' הובא ב"י ח"מ רס"י קכ"ו לר"ת בכל הקנינים חוזר בעסוקי' בא"ע והוא נחלק ע"ז עכ"פ תכ"ד ודאי חוזר. ועי' חי' הרמב"ן פי"נ קי"ד ב' סד"ה והלכתא. והוי יודע כו' אלא בתכ"ד. ובנ"י שם ד"ה קנין. ומיהו בקנין שטר וכסף. צ"ע למה לא נקט משיכה: