א

סימן קכו

מה שהקשה עמ"ש הר"ן פב"ת דנדרים (דף פ"ז א') בענין תכ"ד כדבור דמי דהרמב"ן פי"נ כ' בשם ר"ת דתקנתא הוא דתקון רבנן. וקשה לו ע"ז מהא דפרק אלו נערות (דף ל"ג ע"א) דאמרינן ונתרי בהו תכ"ד. והנה התוס' בנדרים שם כתבו ג"כ דיעה זו דר"ת בשם רבינו אליעזר שפירש דמדרבנן הוא כדי שישיב אדם וישאל בהפסק מחבירו ולא יפסיד וקשה דהא גבי דינין דאורייתא הוא כגון גבי מנחת חטין מן השעורין וגבי שבועת העדות אמרינן ליה וצ"ל דהוי דאורייתא עכ"ל גם התוס' פרק מרובה דף ע"ג ע"ב ד"ה כי לית ליה הביאו סברת ר"ת תיקנו חכמים כו' והביאו לו ראיה מנזיר רפ"ד (ד"כ סע"ב) גם הרמב"ן פי"נ דף קכ"ט כ' שמשם היא ראיתו ומ"מ התוס' פרק מרובה שם לא נ"ל סברתו והקשו עליו מדין קריעה. וצ"ל אמאי לא הקשו מהסוגיא דשם גופא דמבואר שם דלענין פיסול העדות אמרינן ג"כ תכ"ד כד"ד. שכשהוזמו על הטביחה נפסלו גם על הגניבה אם היתה העדות דטביחה תכ"ד לעדות דגניבה. ואיך ניחא להו כאן לר"ת יותר מהא דקריעה. וצ"ל שזה ניחא להו משום שי"ל יותר שבתכ"ד אין משתנה האדם וכיון שהוחזקו שקרנים על הטביחה מחזקינן להו שקרנים ג"כ על עדות הגניבה אף שהיה קודם עדות הטביחה כיון שהיה תכ"ד לא אמרינן שתכ"ד נעשו שקרנים ומתחלה תכ"ד לא היו שקרנים. לכן זהו ניחא להו שמשם אין קושיא על ר"ת דסברא הוא. וא"כ לפ"ז ג"כ לק"מ הא דאמרינן ונתרי בהו תכ"ד. דלענין עדות סברא הוא דתכ"ד כד"ד. כן צ"ל לפ"ד התוספות דבב"ק הנ"ל. והנה פ"ק דמכות (דף ו' ע"א) מבואר דלענין עדות אמרינן תכ"ד כד"ד לענין שיחשבו מאה עדים כשנים דאמרינן מה שנים כו' ע"ש. ולשטת רש"י הוא ג"כ לענין מה שנים אם נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ואיך לא הקשו משם לר"ת איך מחמת תקנתא דרבנן יבטלו העדות ונפיק מיניה קולא שאם העידו על קדושין ומבטלים עדותן מחמת שנמצא א' מהן קא"פ מתירין אשת איש לעלמא ע"ש בתוס' דף ו' סע"א. ואין לתרץ דס"ל לר"ת כדאמרינן לענין שבועות העדות דאף אם אין פסול לעדות רק מדרבנן ומדאורייתא כשר כמו משחק בקוביא עכ"ז לא חלה עליו שבועות העדות מדאורייתא גם כן בפרק שבועות העדות דף ל"א ע"א. דזה אינו חדא דהוא פלוגתא בגמ' שם ועוד דגם למאן דס"ל שם כן זהו כדפירש"י שם ורב אחא ס"ל הואיל וסוף סוף אי מסהיד לא מקבלינן מיניה לא קרינן ביה והוא עד עכ"ל ור"ל דהכתיב אם לא יגיד וכיון דהגדתו לא מהני לא קרינן ביה ונשא עונו כו'. והיינו דוקא לענין שבועות העדות לא חלה שבועה ע"ז כיון דלא מהני הגדתו. אבל הכא ודאי לא סמכינן ע"ז וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י אה"ע סי' מ"ב המקדש בפסולי עדות דרבנן כיון מדאורייתא הם כשרים ה"ז מקודשת לחומרא. וכ"ש וק"ו לענין שיפסלו מאה עדים מחמת שנמצא א' מהן קא"פ שהגיד תכ"ד זה ודאי א"א לומר אא"כ נאמר דתכ"ד כד"ד מדאורייתא. והנה תוכן קושייתו של רו"מ הוא דאם תכ"ד לאו כד"ד מדאורייתא א"כ עדים זוממין לאו בני התראה נינהו מדאורייתא א"כ אף שמדרבנן תכ"ד כד"ד מנלן להצריכן התראה. ע"ז י"ל דהנה בשט"מ בכתובות שם הקשה בשם הראב"ד דלמה לי התראה תכ"ד אפילו אתרו בהם לאחר כמה יכולים לחזור בהם תכ"ד של התראה דהא לא נגמר חיוב עדותן עד דמתרין בהן. ותירץ דהיינו טעמא משום דלאחר כ"ד יכולים לומר אשתליין מה שהעדנו עכ"ל. וכ"כ שם בשם הרא"ה. וא"כ לדבריהם פשיטא דלק"מ. ובספר הפלאה שם ד"ה דלאו בני התראה נינהו הקשה גם כן כקושיית הראב"ד והרא"ה עמ"ש בגמ' ואי אתרו ביה בתר הכי מאי דהוה הוה. אמאי הא קיי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות א"כ אי נימא דבעי התראה אם כן כל זמן דלא התרו בהן עדים לא נגמר העדות דא"א לקיים בהו כאשר זמם וכיון שאין העדות נגמר ממילא דיכולים לחזור בהן דלא חשיבא הגדה עדיין ושפיר יועיל התראה. ותירץ כיון דר"א מיירי בעדות ממון דהא קאי אפלוגתא דר"מ ורבנן ובממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ועיין ש"ך ח"מ סס"י ל"ג א"כ כיון שהעידו כבר נגמר העדות ומאי דהוה הוה עכ"ל. לכן גם לדבריו י"ל מ"מ כיון דתכ"ד כד"ד אף שהוא מדרבנן שפיר תקינו רבנן התראה תכ"ד כיון דעכ"פ עדים זוממין בני התראה נינהו מדאורייתא בדיני נפשות אף לאחר כדי דבור. לכן גם בד"מ תקינו התראה תכ"ד. ועי' שו"ת הרשב"א בת"א סימן קל"ה. והנה הרשב"ם פרק י"נ (דף קכ"ט ע"ב) שכתב דהא דגבי קדושין תכ"ד לאו כדיבור דמי זהו חומרא דרבנן משום לעז ממזרות. ע"כ ס"ל דהא דתכ"ד כדבור דמי בכל מילי הוא מדאורייתא ודלא כר"ת. ומתוך ד' השט"מ לב"ב פי"נ (דף קכ"ט) הבנתי דטעם האומרים דתכ"ד כד"ד הוא מדרבנן זהו מפני שבגיטין וקדושין אמרינן דתכ"ד לאו כדבור דמי וס"ל דשם העמידו אדאורייתא דהפסק הוא ולא כדפרשב"ם שזהו רק חומרא דרבנן. ואם כן ממילא מובן דהא דבשאר מילי תכ"ד כד"ד הוא מדרבנן. אך באמת אינו כן דגם לפ"ד כל הפוסקים דלא ס"ל כרשב"ם אלא דבגיטין וקדושין תכ"ד לאו כד"ד הוא מדאורייתא וכדמשמע בהרמב"ם פ"ז מה"א הכ"ב וכדלקמן. עכ"ז הא דבכל מילי תכ"ד כד"ד הוא גם כן מדאורייתא ממש כדמוכח הסוגיא דב"ק פרק מרובה (דף ע"ג) ודשבועות העדות ופ"ק דמכות כנ"ל וכמ"ש התוס' בנדרים שם. וטעם החילוק ביניהם הוא כמ"ש הר"ן בנדרים שם דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפילו תכ"ד לא מהני עכ"ל. (ראיה מגלוייא דעתא בגיטא לאו מילתא היא משא"כ במתנה. וכן בקנין כ"ז שעסוקים באותו ענין יכול לחזור בו) וכ"כ הריב"ש בתשוב' סימן רס"ו. והר"ן בתשוב' סס"י מ"ג הובאה ב"י סס"י קל"ד ועיין בש"ע אה"ע סימן ל"ח סל"ד בחמ"ח ובב"ש שם ובסי' מ"ט ס"ב ועי' בעצי ארזים סימן ל"ח ס"ק ס"ט מה שהביא ראיה להרשב"ם. ועי' חידושי הרשב"א קדושין (דף נ"ט ע"ב) ד"ה אי חזרה הוי שהקשה קושיא זו ותירץ בשני אופנים והתירוץ הראשון י"ל דהא הכא הכל דבור אחד ממש אלא שזהו כעין חזרה. ואפ"ל דוקא תכ"ד לאו כד"ד בקדושין וגרושין כיון שהפסיק אף מעט אבל כשאומר דיבור אחד בלי שום הפסק י"ל אף בקדושין וגרושין מהני חזרה שהרי זהו דבור ושוברו עמו דוגמת מנחה מן השעורים במנחות פי"ב (דף ק"ג ע"א) דמקשה אמאי נדר ופתחו עמו הוא. ופרש"י שמתחרט. וכ"מ לכאורה ממ"ש בברייתא פ"ק דקדושין (דף ח' ע"ב) נטלתו וזרקתו לים. וקשה הרי נטלתו. ומה שזרקה לים ה"ל חזרה תכ"ד ולא מהני. אלא משום שניכר שכמו דבור אחד הוא. ולא כמו תכ"ד. ועי' בספר המקנה סימן ל"ח סל"ד וסי' מ"ט ס"ב ועי' בקצה"ח סימן רנ"ה ססע"י ג' שכתב במסירה להדיוט יכול לחזור בו תכ"ד דלא כמ"ש ספר המקנה: