א

סימן קכב

תשובה שניה על שאלה הנ"ל והנה עפ"י גב"ע זה נלע"ד שאין ממש בהקדושין. לפי שהיו רק בעד א' הבחור אברהם. וגם הוא עמד אחורי הכותל והבתולה אומרת שלא ראתה אותו. ושלא הרגישה ולא הבינה מענין קדושין כלל. וידוע דרוב הפוסקים ס"ל דהמקדש בעד א' אין חוששין לקידושיו אפילו שניהם מודים וכ"פ הרב"י בש"ע סי' מ"ב. ואף שרמ"א שם הביא דעת היש מחמירים וכ"ה בתשו' האחרונים. מ"מ בנ"ד שאומרת שלא הבינה לשון הקדושין דעת הב"ח בתשו' סימן צ"ז דלד"ה אין חוששין לקדושין. אלא שהחמ"ח וב"ש בסי' מ"ב השיגו עליו ובתשובת ח"צ סימן קט"ו החזיק ביד הב"ח. ומ"מ לדבריו נמי י"ל דבנ"ד אינה נאמנת במיגו דהיתה מכחשת העד. משום דנתפרסם ממעשה הקדושין ע"י אמה והבתולות שבחצר והזקן ר' נחום ולא היתה מעיזה כ"כ להכחיש אותם וליכא מיגו וכה"ג אי' בב"ב דל"ג ע"א ובתוס' שם ד"ה לקוחה. והובא בכנה"ג בדיני מיגו. אמנם באמת המעיין בתשו' הב"ח עצמו (ונ' שהחמ"ח וב"ש וח"ץ לא ראו תשו' ב"ח רק מ"ש בחיבורו) יראה דלאו משום מיגו אתי עלה אלא משום דס"ל דאף למ"ד המקדש בעד א' חוששין לקידושיו היינו דייקא בששניהם מודים. אבל כשאומרת שלא הבינה או שנתכוין לשחוק כו' אינה מודה לדברי העד קרינן בה ובכה"ג לכ"ע אין חוששין לקדושיו וכ"ד מהרי"ט בתשו' חאה"ע סי' מ"ג וכן פסק בתשו' ושב הכהן סי' נ"ב. רק שבפני יהושע בקדושין דס"ה ע"ב פי' דאיכא למימר דרב פפא דאמר חוששין לקדושין מיירי אפילו באין שניהם מודים. ולדבריו יש להחמיר בנ"ד וכ"ד מהרמ"פ בתשו' סי' ל"ב ועי' בח"ץ סי' קט"ו שכתב דמהרמ"פ לא חזר בו בסי' ל"ז. והגם שהרמ"א פסק בפשיטות דעד א' בהכחשת בעל דבר ג"כ אין חוששין מ"מ יש לחוש עכ"פ לדעת החמ"ח וב"ש וח"ץ דס"ל דהיינו דייקא כשמכחישתו ואומרת להד"מ. ולא כשאינה מודה לו בטענה שאין נאמנת עליו כגון בטענת השטאה. ומ"מ י"ל דטענת שלא הבינה עדיף מטענת השטאה משום די"א דבטענת שלא הבינה הוי ס"ק אפילו בשני עדים כמ"ש הב"ח רסי' כ"ז ועי' בחמ"ח שם בשם רי"ו ועב"ש שם. וכיון שאפי' לדעת החמ"ח וסיעתו י"ל דהוי רק ספק קדושי עד א'. א"כ אפשר דיש לסמוך על הב"ח וסיעתו דס"ל דאין כאן חשש קדושין כלל. ואף את"ל שאין להקל מה"ט לחוד כיון שי"א דאין נאמנת לומר כלל שלא הבינה ל' הרי את מקודשת כו'. ולפ"ז להחמ"ח וסיעתו הוי כמו ודאי קדושין בעד א' דאנו חוששין להחמיר להם מ"מ יש לצרף להקל מה שלא ראתה את העד דהא דעת הרשב"א והובא להלכה בש"ע סי' מ"ב ס"ג דאפי' בשני עדים אם אין המקדש או המתקדשת רואים אותם א"צ ממנו גט. ולכאורה לפ"ז לא היינו צריכים עוד טעמים אחרים לנ"ד אלא שבתשו' ב"י סי' ט' כתב דהיינו דייקא בשטוענת שרצתה לשחק בו (והיינו כדעת מהרמ"פ שהביא רמ"א ודברי מהרי"ט והחמ"ח וב"ש בזה כבר הניח הגאון בעל ס' המקנה בצ"ע וגם תשו' הב"י היא כנגדם) ואנן לא טענינן לה כו'. ולפ"ז בנ"ד שאינה טוענת כן רק שלא הבינה לשון הקדושין איכא לאסתפוקי להאומרים דאינה נאמנת כלל לומר שלא הבינה כנ"ל. אי נאמנת בנ"ד משום מיגו שהיתה יכולה לומר שרצתה לשחק בו. משום די"ל דכסבורה שטענה דשלא הבינה עדיפא ומתקבלת יותר מטענה שרצתה לשחק בו. ובכי האי גוונא לא אמרינן מיגו כמ"ש הכנה"ג בח"מ סי' פ"ב בדיני מיגו אות ע"ז וק"ץ ובתומים שם אות כ"ח הביא לו סמוכות מהרא"ש והטוש"ע עיי"ש ומיהו הש"ך בסי' ס"ו ס"ק נ"ו חולק עליהם. וצ"ע בתוס' בכתובות פ' הכותב פ"ה א' סבורה היתה שהיא טענה מעולה וגם לפמ"ש בכנה"ג שם אות קנ"ח בשם מהר"י טאייצק דמיגו שאם היה אומר טענה היה מתבייש ממנה לא אמרינן וכ"מ בר"ן פרק האשה שנתארמלה גבי האומר שטר אמנה כו'. וא"כ י"ל ה"נ דבטענה שרצתה לשחק בו היתה מתביישת מזה דבושה היא לבתולה לשחק עם נער בענין קדושין. וקושיית התומים שם אות ק"ז יש ליישב דבטענת נאנסתי לא פשעה היא במידי ואין כאן ביוש כ"כ. משא"כ היכא דהביוש הוא מצד מעשיה. (וגם מצד גוף הטענה דשלא הבינה י"ל דאינה נאמנת אפי' במיגו לדיעה הנ"ל כעין טענה דטעיתי עבח"מ סי' קכ"ו סי"ג מיהו זה יש לדחות). ועוד דבתשו' מהריב"ל ח"ג ססי' פ"ו הוכיח שהרא"ש חולק על דינו של הרשב"א וגם מתשו' הרשב"א עצמו סי' תש"פ הביא סתירה לדין הנ"ל ובאמת שיש בזה מקום עיון. ואעפ"כ בנ"ד שהקדושין היו רק בעד א' לבד יש לעשות מזה סניף להקל ויש לדקדק קצת כן מדפרש"י דס"ה סע"א ד"ה מהו. והא הימנוה כו' (וכבר עמד על דקדוק לשון זה בושב הכהן שם) דבעד א' כיון שאינו נאמן מהתורה רק לשבועה אינו חשוב לענין קדושין אלא היכא דאחשבוהו ג"כ המקדש והמתקדשת והאמינוהו עליהם ואין שייך לומר כן עכ"פ רק כשידעו ממנו. שאז י"ל דמה שמקדש אותה בפניו היינו שמאמינים אותו עליהם. משא"כ בנ"ד שלא ידעה מהעד כלל. ולכן אף את"ל כמ"ש מהריב"ל דהרא"ש ס"ל דאפי' כשעדים רואים מבחוץ והמקדש והמתקדשת אין יודעים מהם נמי הוי קדושין היינו דייקא בשני עדים שנאמנים מהתורה. משא"כ בעד א' כנ"ל. וכיון דהכי הוא דאף להחמ"ח וסיעתו אפשר להקל בנ"ד א"כ נראה דאין להחמיר כ"כ בקדושין דעד א' ויש לסמוך על הב"ח וסיעתו דלדבריהם יש להקל בפשיטות. מה גם כי החמ"ח וב"ש עצמן מקילים בשלא ראתה העדים בכל ענין. ואף שדבריהם צ"ע בזה מ"מ נ"ד עכ"פ בין למר בין למר שרי ואין לתפוס כל החומרות בקדושי עד אחד שרוב הפוסקים מקילים בזה לגמרי בלא"ה כנ"ל:

ועוד יש צד להקל בנ"ד מלשון העד וכאשר לקחה הבתולה את המאטעריי' בידה ויצעק הנער יעקב הרי את מקודשת לי בזה אט מיט דעם זייד. וא"כ אם צעקתו היה אחר שסילק ידו מן המאטעריי' וידה לבד היתה אוחזת המאטעריי'. אזי כיון שלא אמרה הן רק ששתקה ה"ל שתיקה דלאחר מתן מעות כמבואר למעיין בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ח. ולא מהני לפ"ד הרמב"ם ואע"ג שאמר לה תכ"ד לנתינה (עד"מ סי' כ"ח סק"ד וכ"נ במהריב"ל ח"ג סי' ך' ומתשו' מהרי"ט הנ"ל וכ"מ משאר פוסקים). ואף להרי"ף והרא"ש דפליגי עם הרמב"ם י"ל דמודו בנ"ד משום דנ"ד שנתן לה בסתם תחלה י"ל דדמי לפקדון דמודו ביה הרי"ף והרא"ש. ועי' במשנה למלך פ"ג מהל' אישות שהניח בצ"ע דברי מהרי"ט י"ל דהיינו לענין דלא עדיף מפקדון ומהני באמרה הן. והן אמת כי מהריב"ל בתשו' ח"ב סי' ז' דקדק מל' רי"ו להחמיר בזה ג"כ אפי' בשתיקה אבל בחלק א' סוף כלל ג' ובח"ג סי' ך' נטה להקל בשתיקה עכ"פ. ואע"פ שהגאון מוהר"מ אבי הש"ך בתשו' שבסוף ספר גבורת אנשים החמיר בזה לומר דבאומר תתקדש לי הרמב"ם נמי מודה. מ"מ הרי כתב בעצמו שלא היה אז לפניו תשו' מהרמ"פ ושהרוצה יעיין שם. וראיתי במהרמ"פ סי' כ"ד שהשיב על השאלה שבשו"ת שארית יוסף סי' כ"ח ששם אמר אתה מקודש לי כו' ואעפ"כ השיב בפשיטות דלהרמב"ם לא מהני. והנה אפי' את"ל דנ"ד ל"ד לפקדון מ"מ הרי כתב מהרמ"פ דהוי ספק ספיקא לדידן וא"כ הוא צד גדול להקל בנ"ד עכ"פ שהקדושין היו בעד א'. ועוד אפשר לעשות סניף להקל מחמת הקול שעל העד אלא שאין מהצורך כי די בצדדי היתר הנ"ל לבטל מעשה הקדושין בפשיטות ולהחזיקה בפנויה כמו שהיתה קודם הקדושין. אלא שבאחת אני תמה על מקבלי הגביית עדות שלא נזכר ששלחו אחר הנער יעקב המקדש לשאול ממנו נידון ענין הקדושין דהיינו אולי יאמר שיש לו זכות בזה שקידש בפני שני עדים וכן משמע בב"י סס"י מ"ב בשם רשב"ץ שצריך לשלוח אחר המקדש. והדעת נותנת לזה כדי להוציא הדבר לאמיתו. וכמ"ש בש"ע סי' מ"ו ויש לב"ד לחזור ולדקדק כו'. ואולם אם באמת שלחו אחריו ואמר ג"כ כנ"ל או שישלחו אחריו עתה ויאמר כנ"ל אזי לפע"ד קדושין אלו בטלים ומבוטלים לגמרי. ובתנאי אם יסכימו לזה שני' ממורי הוראה מפורסמים. כי אע"פ שלפע"ד דין זה פשוט מאד להקל אעפ"כ מחומר הנושא חלילה לי לתקוע עצמי לדבר הלכה. ולא הייתי משיב כלל בעניני קדושין רק לא יכולתי להשיבו ריקם:

והנה אף שגם אם יאמר המקדש שקידש בפני ב' עדים אלא שירחיק עדותו לומר שנסעו מזה למרחקים מאד. אין אנו צריכים לחוש לדבריו וכמ"ש הר"ן בתשו' סימן למ"ד ובש"ע סי' מ"ח ס"ה שזוהי ששנינו בפרק האומר דקדושין האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ואוקימנא בגמרא כגון דאמר לה קדשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. מ"מ אם הם במקום קרוב צריכים לשאול מהם. ומסתמא אם יהיה בזה שינויים יחזרו וישלחו השאלה למי שיוכשר בעיניהם. ולמה לנו להחליט הדין בזה עכשיו. אבל זאת עכ"פ שבאם שעפ"י המקדש יתגלה ג"כ שהמעשה היה כמו שכתוב בהגב"ע אין לחוש כלל לקדושין אלו. אם יסכימו לזה שני מורים מפורסמים כנ"ל. ד' אהו' הד"ש וטובתו מנחם מענדל באאמ"ו מוהר"ר שלום שכנא זללה"ה: