א

סימן קכא

זה דבר השאלה ע"פ גב"ע מב"ד הבאים עה"ח אנחנו ח"מ במותב תלתא כחדא הוינא בא אלינו מוה' יקותיאל ויצעק צעקה גדולה על הנעשה לו מנער שמו יעקב עריץ ופריץ בן בליעל ועז פנים אבי הנער וזקנו המירו דת מכבר והוא גם הוא נקל לו להמיר. וזה הנער קידש את בת ר' יקותיאל הנ"ל בחתיכת מאטעריי' של חצי משי והקדושין היה שלא מדעת ורצון בתו. וחקרנו אחר עדים ובא לפנינו זקן אחד ושמו ר' מנחם נחום והגיד לפנינו זאת. הייתי בחדר שבחצר ואשמע קול מדבר הרי את מקודשת לי בזה אט מיט דעם זיי"ד. ויצעק נכדי לאמר קידש יעקב את רבקה קול דברים אלו שמעתי ומאומה לא ראיתי. ולי בת ושמה ג"כ רבקה ויאחזני רעדה כי דמיתי שקידש את בתי כי מעולם לא שמעתי עסוקים באותו ענין עם מוה' יקותיאל הנ"ל או עם בתו וארוץ החוצה והנה אין איש כי נס הנער יעקב הנ"ל והמאטעריי' מונחת על השלחן שבחצר ואשת ר' יקותיאל לשמע אוזן דאבה נפשה בשמעה בבירור כי את בתה קידש הנער הנ"ל ולהיותה בהולה מאוד ותחל להכות את בתה ותאמר מה זאת עשית. ותען הבתולה ותאמר אמי אמי מדוע תכני מה עשיתי רע כי לא הבינה לשון הקדושין ולא הרגישה כלל לענין קדושין ולא ראתה שום עד בעולם. זה יוצא וזה בא נכדו של הזקן ר' נחום הנ"ל הבחור שמו אברהם ומכבר יצא עליו חשד בדבר ערוה שלא בעדים. ואמר לפנינו הח"מ הבתולות ישבו בחצר ועסוקות במלאכתן אמר אלי הנער יעקב זה בלט הכנס נא להחדר שבחצר ומאחורי הכותל תביט ותראה אשר אעשה להבתולות ונכנסתי להחדר ולא ידעתי מה בדעתו לעשות. ואביט מאחורי הכותל והנה הנער יעקב אוחז בידו חתיכת מאטעריי' ויגש אל הבתולות ויאמר אליהם המעטעריי' זאת יאות לכם על לתפור כיסים הנקרא קעסינקעס. וכאשר לקחה הבתולה רבקה בת ר' יקותיאל הנ"ל את המאטעריי' בידה ויצעק הנער יעקב הרי את מקודשת לי בזה אט מיט דעם זייד. וכשמעי ואזעק בקול גדול קידש יעקב את רבקה והיה כהרימי קולי וינס הנער יעקב החוצה:

הנה בהגב"ע לא נזכר אם כששמעה הבתולה מאמר הנער יעקב הרי את מקודשת לי. השליכה המאטעריי' מיד או לא. דאם מיד השליכתו פשוט שאין כאן שום חשש קדושין וכמ"ש בתשובת הרא"ש שבטור סי' מ"ב ובתשובת מהר"מ שבמיי' המובא בב"י שם דע"כ לא החמיר שם מהר"מ אלא משום שנתרצית תחלה להתקדש לו כו' ע"ש. משא"כ בנ"ד דנז' בהגב"ע שלא נשמע אפי' משידוכים כלל ביניהם. א"כ פשיטא דבהשליכה מיד דלא הוו קדושין כדאיתא בקדושין (ד"ח ע"ב) נטלתו וזרקתו כו' ע"ש. ואף גם בדינו של מהר"מ צ"ע לכאורה דהתם בברייתא הנ"ל איתא התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו כו' ופשט ל' זה מורה שאמר לה התקדשי קודם שנתן לה המנה ואח"כ נטלה ממנו המנה וזרקתו כו' ואמרינן דלא הוו קדושין. ול"ח לומר שכשנטלתו מיד נתקדשה ואח"כ כשזרקתו רצונה לחזור ולא מהני. והגם דלכאורה נ' שכ"ה דאם לא נתרצית תחלה למה נטלתו. ואעפ"כ ל"ח להא כיון דמיד השליכתו מוכחא מילתא דלא חזרה בה אלא דרצתה להראות לו במעשה איך שאינה חפיצה בו. א"כ בנדון דמהר"מ נמי נימא הכי. וצ"ל דשא"ה משום שנתרצתה בפי' ואמרה לו בא וקדשני כו' מיהו מש"ש וגם שוב כו' טעם זה אינו מספיק לפי' ברייתא הנ"ל. מיהו אפשר דמהר"מ מפרש הברייתא בשלא אמר לה התקדשי קודם שנטלתו אלא אח"כ ומ"ש נטלתו וזרקתו כו' פי' שנטלה המנה שכבר בידה וזרקתו כו' אבל הנטילה מידו היה קודם ששמעה ממנו התקדשי כו'. אבל אם אמר לה התקדשי לי במנה זו ואח"כ נטלה ממנו המנה וזרקתו י"ל דמקודשת מיד כשנטלה ממנו ושוב לא מהני הזריקה דדילמא מיהדר קא הדרה בה ולא מהני חזרתה אפילו תכ"ד דקיי"ל דבקדושין וגיטין ל"א דתכ"ד כד"ד כדאיתא בנדרים (דף פ"ז ע"א). אך בתשובת הריב"ש סימן ק"ע פי' דברייתא הנ"ל מיירי דאמר לה התקדשי לי בשעת נתינה והיא לקחה אותו בידה והשליכתו כו'. ולא ראיתי לא' מן המפרשים שעמד על חקירה זו בברייתא הנ"ל זולתי הגאון מוהר"פ ז"ל בס' המקנה שלו לשם ובקו"א סי' ל' סעיף זיין ד"ה נטלתו. ומ"ש דמעשה מוציא מידי מעשה הוא צע"ג דלא א"ש לפמ"ש הר"ן בטעם דבגיטין וקדושין לא הוי תכ"ד כדיבור ע"ש ועי' בספר מכתב מאליהו שער ז' סי' ג' דמדאורייתא הוא. וגם מש"ש בענין משיכה דלא מהני חזרה תכ"ד הוא נגד דעת הרב"י בח"מ סי' קצ"ח שדחה דעת העיטור. והעיקר כמש"ש הגאון המקנה בק"א ססי' ל' וז"ל וצ"ל דהכא שאני דמוכחא מלתא דלא קיבלה בתחלה לשם קדושין אלא לזריקה וצ"ע עכ"ל: