א

סימן קכ

נידון קדושין שקידש אחד בפני שני עדים קרובים זה לזה היינו אב ובנו וגם היא מיד ששמעה שאומר לשון קדושין השליכתם לפניו ונתנה עליו בקולה איש רע ובליעל כו' כמו שמבואר לקמן בסמוך:

הנה גם לדברי המקדש אין שום חשש קדושין משני טעמים. האחד מטעם שזרקה תומ"י וצווחה. והנה לדבריו ביקשה היא ממנו מקודם להלוות לה איזה מטבע כסף ונתן לה רבע כסף ואמר לה בשעת נתינה דוא זאלשט צוא מיר מקודש ווערין והיא תיכף כשמעה זה השליכה מידה בכעס לארץ ואמרה דוא פאדלעץ דעם אנדער מאל זאלשט דאש ניט טאן וועשט אבייזין סוף האבין. האב איך אויף גיהייבין דעם רבע כ' אונ בין אוועק גיגאנגען עכ"ל. והנה הגם ששמעתי ממע"ל שמה שביקשה להלוות היה זמן רב קודם. מ"מ כיון תיכף ששמעה לשון קדושין זרקה המטבע למאי ניחוש לה היינו הא דת"ר בקדושין (ח' ע"ב) התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו כו' אינה מקודשת. ומשמע התם דאפילו זרקתו בשתיקה אינה מקודשת כמש"ש סברה איבדקיה כו' ואילו אמרה בפי' איני רוצה לא שייך לומר כן וכ"מ בכל הפוסקים ובפרט בב"ש סי' ל' ס"ק י"ב בשם הב"ח ע"ש. והב"ח שבב"ש שהחמיר שם בזרקה בתוך חצירה היינו חצירה דוקא. משא"כ בנ"ד החצר של אביה (והקדושין ודאי אינם שייכים לאביה דמסתמא ודאי כבר בגרה) ומיהו בספר המקנה שם כתב דה"ה אם זרקתו למקום שיכולה לשומרו כיון דמתקדשת בכה"ג כמ"ש בסימן ל' ס"ה י"ל דה"נ מקודשת. וע"ש בסעיף ה' דאפילו בחצר שאינה של שניהם מקודשת כשיכולה לשומרו א"כ לכאורה אין הזריקה מצד עצמה מועלת בנ"ד דאולי היתה יכולה לשומרו. מיהו בתשו' מיי' דשייכי להל' אישות רסי' א' מבואר דעכ"פ בחצר שאינה של שניהם אין לחוש בזריקה יעו"ש (וסהמ"ק הביאו ותירוצו צ"ע דהא יכולה לשומרו מהני נמי בחצר שאינה של שניהם כנ"ל). וגם המעיין בב"ח סי' מ"ב ס"ב יראה דלא כ' דינו רק דהו"א לחוש כן ולא החליט זה כלל וכ"מ ממש"ש אח"כ והמעיין כו'. אך בנ"ד שאמרה בפי' דוא פאדלעץ כו' ודאי אין כאן חשש כלל. וזהו כנדון שנשאל הרא"ש בתשוב' הובאה בטור רסי' מ"ב שהשיב שאין כאן בית מיחוש כלל והב"ח שם הקשה מאי קמ"ל הטור דפשיטא ופשיטא הוא. וע"ז תירץ דאפילו האשה עומדת בחצירה כו'. ומה שיש מקום עיון בברייתא הנ"ל עמדו בזה האחרונים. דהנה פשטא דבריי' משמע שהציע דבריו ואמר לה התקדשי לי במנה ואח"כ נטלתו וזרקתו כו' וא"כ מאי מהני הזריקה הא קיי"ל דבקדושין לא אמרינן תכ"ד כד"ד א"כ אמאי לא נחוש כיון שנטלתה מדעתה שמא בתחלה נתרצית ואח"כ חזרה בה כו' ולמה פשיטא ליה להש"ס כיון דשדיתינהו קמי' לא הוו קדושין. וסהמ"ק תי' דהכא שאני דמוכחא מילתא דלא קיבלה בתחלה לשם קדושין אלא לזריקה וצ"ע עכ"ל ואע"פ שהניח בצ"ע נ"ל שתי' זה עיקר. וראיה לדבר בתוס' ב"ק דע"ג ב' ד"ה ונמלך דלמאי דהוי ס"ל דר' יוסי ס"ל תכ"ד לאו כד"ד עכ"ז לענין לפרש דבריו מהני תכ"ד והכא הוי כמפרש וגם מוכח כן דלזה נתכוונה ואף שבתוס' שם ד"ה תרי מבואר דלמסקנא דבתוך כד"ד גדול אין מועיל אפי' לפרש ובתכ"ד קטן דנאמן לפרש י"ל משום דיכול גם לחזור וא"כ בקדושין דתכ"ד קטן נמי לאו כד"ד י"ל דאינו נאמן גם לפרש דבריו וכ"מ בש"ע סי' ל"ז סט"ז בהג"ה והוא בב"י בשם המרדכי וא"כ הדרה קושיא לדוכתה אמאי לא נחוש שמא בתחלה כשנטלתה נתרצתה כו'. אמנם הב"ח רסי' ל"ח כתב דלהרמב"ם נאמן תכ"ד לפרש דבריו. ובאמת מוכרח הוא ברמב"ם פט"ו מהל' מעשה הקרבנות כמ"ש במ"א. מיהו א"כ ק' לפ"ד התוס' וש"ע סי' ל"ז סט"ז הנ"ל דאינו נאמן כלל לפרש. וכ"כ הט"ז שם ס"ק י"ט. לכן לכאורה י"ל כמ"ש הב"י רסי' ל"ח כיון דדברים אחדים הם בלי הפסק עדיף מתכ"ד ומהני אפילו בקדושין והיינו דמהני לומר שלכן נתכוין מתחלה ואין כאן חזרה כלל וגם לא פירוש כ"א שלזה נתכוין מתחלה. ובספר המקנה סי' ל"ח סעי' ב' הביא ראיה לזה מרי"ו שבב"ש סי' ל"א סקי"ג. והב"ח הקשה אהב"י דא"כ במגדף נמי נימא הכי. ולק"מ דהתם חזרה הוא ולא מהני מה שדברים אחדים מאחר שמ"מ חזרה הוא וחזרה לא מהני. אבל בקדושין כיון דדברים אחדים הם נראה לעין שכן היה כוונתו בתחלה ואין כאן חזרה אלא שלכן נתכוין מתחלה והשתא א"ש ברייתא דנטלתו וזרקתו כו' דעדיף מתכ"ד כי הנטילה והזריקה הם בלי הפסק א"כ נ' לכל שנטלתו ע"ד לזרוק והיינו כמ"ש סהמ"ק דמוכחא מילתא כו' כנ"ל לכן אין חוששין שמא הוה חזרה. ויש ראיה לזה והוא מה שהעיר המל"מ פט"ו מהל' מעשה הקרבנות מהסוגיא פ"ט דב"ב דקמ"ח ע"ב שכ"מ שחילק כל נכסיו אם כמחלק כו' אם כנמלך כו'. וכתב המגיד פ"ח מהל' זכייה דין כ"א בשם רש"י אם כמחלק שאינו שותק בין דבור לדבור אם כנמלך ראשונה אמר זו לפלוני וחשב כמעט ואמר זו לפלוני כו'. וכ"כ הנ"י שם אם כמחלק שאינו מפסיק בדבורו כו'. אם כנמלך כלומר דנראה מדבורו דבשעה שציוה לתת לראשון לא היה בדעתו לצוות עוד כלום אלא שנמלך כו'. וכ"כ הטור ח"מ סי' ר"ן סעיף י"ז אם לא הפסיק בין אחד לחבירו כו' ואם הפסיק בין אחד לחבירו כו' הרי מזה מבואר דשייך הבנה שאנו מבינין אם מתחלה נתכוין לכך לחלק לכולם או לא אלא נמלך. והיינו אם לא הפסיק בדבורו נראה שלכן נתכוין מתחלה. וא"כ ה"נ דכותה שכיון שנטלתו וזרקתו בלי שום הפסק כלל בין הנטילה לזריקה אנו סומכין לומר דלכך נתכוונה מתחלה. והנה המל"מ פט"ו מהל' מעה"ק שם מפרש סוגיא זו דאפילו תוך כדי דבור חשוב נמלך כל ששהה בין זה לזה. אמנם בהג"א בב"ב שם כתב וז"ל פי' אם שהה בין אחד לאחד יותר מכדי דבור רק שלא יהא נראה כממתין וחושב מה לעשות במותר קנו כולן עכ"ל. ולכאורה זה קאי ארישא דכה"ג הוי כמחלק אע"ג דשהה מאחר שאינו כממתין וחושב. וקצת משמע כן בפי' רשב"ם שלא התנה גבי אם כמחלק שאינו שותק ומפסיק בנתיים כו' כמו שהתנו המ"מ והנ"י והטור וצ"ע. והנה לא מיבעיא לפי' המל"מ זהו ראיה גמורה לכאן דאפי' לגבי תכ"ד יש חילוק אם נראה שלכן נתכוין מתחלה או לא. אך אפי' לפי' הג"א מא"ז מ"מ ג"כ מובן משם דיש הפרש בין שנראה שלכך נתכוין מתחלה או לא. ומינה ג"כ לנד"ז אפילו תכ"ד הגם שתכ"ד לאו כד"ד היינו בחזרה. אבל כל שנראה שלכן נתכוין מתחלה מהני ואפילו התוס' דב"ק י"ל דלא פליגי רק כשיש הפסק בינתיים רק דאע"פ שההפסק מועט תכ"ד דשאילת תלמיד לרב. אבל כל שהוא בלי הפסק כלל ונראה ממש שלכן נתכוין מתחלה גם הם מודים ע"ז. ועי' בתשובת ח"צ סי' קט"ו ג"כ כתב בישוב הברייתא הנ"ל דנטלתו וזרקתו וז"ל היינו בזרקתן תוך כדי דבור ואף דאמרינן בב"ב פי"נ תכ"ד כדבור דמי בר מקדושין היינו לאחר שכבר נגמרו הקדושין בודאי כגון שאמרה הן או שאמרה לו בוא וקדשני ונתן לה קדושיה אינה יכולה לחזור אפילו תכ"ד אבל בלא אמרה ולא מידי אלא הוא אמר ונתן לה קדושיה והיא נטלתן וזרקתן לים או בפניו מעולם לא נתרצית בקדושין כלל כיון שזרקתן ודוקא שזרקתן תיכף תכ"ד עכ"ל. ודבריו קרובים לדברי הט"ז סי' ל"ז ס"ק י"ט שחילק ג"כ בין אם סיים דבורו תחלה אלא שלאח"כ בא לפרש דבזה לא מהני אפילו תכ"ד וכ"ש אם בא לסתור דבריו הראשונים דלא מהני. ובין אם בדבורו הראשון אין כאן סיום עדיין ע"כ מהני אם הסיום הוא תוך כדי דבור ע"ש. ועי' בב"ש סי' ל"ז סעי' כ"א ס"ק מ"ד. ולכאורה יש נפקותא בין פי' הח"צ ובין מ"ש לעיל דלהח"צ משמע אף שהיה הפסק מועט בין הנטילה לזריקה רק שהיה ההפסק מועט מאד עד שהזריקה היה תוך כדי דבור לנטילה מהני. אמנם לפמ"ש בשם הב"י סי' ל"ח ורבינו ירוחם שבב"ש סי' ל"א ס"ק י"ג י"ל דלא מהני אא"כ לא היה שום הפסק כלל בין הנטילה להזריקה שאז נראה בעליל שנטלתו רק כדי לזרוק. ובתשובת אבי הש"ך בסוף ספר גבורות אנשים משמע ס"ל כשתוך כ"ד לנטילה זרקתו סגי ועיין בתשובת מהר"ם לובלין ססי' קל"ט ג"כ מענין זה. וצ"ע. ולשון הרא"ש בתשו' כלל ל"ה סי' יו"ד וזרקתן לאלתר מידה כו' ולשון הריב"ש סי' ק"ע ומיד ששמע האב דבורו נער בגדיו כו'. וכן לשון התשב"ץ ח"א סי' כ"ג וכששמע ראובן הדבר הזה מיד השליך הטבעת. ובנדון דידן כיון שתיכף ששמעה שמזכיר לשון קדושין זרקה הרבע כסף מידה משמע שהיה בלי שום הפסק בינתיים ודאי אין לחוש כלל. ואפילו אמר תחלה דבריו ונטלתו וזרקתו מיד אין כאן חשש כנ"ל. מכ"ש שגם הוא אומר שלא אמר דבריו רק בשעת נתינה והיא תיכף השליכה כו'. דא"כ בכה"ג י"ל שאין שייך כלל הקושיא הנ"ל שבקדושין לא אמרינן תכ"ד כדבור דמי שזה אינו שייך אא"כ נטלתו אחר ששמעה לשון קדושין. משא"כ כשלא אמר לה רק בשעת נתינה א"כ הוצרכה לגמור הקבלה כדי לזרוק ולהראות שאינה חפיצה בשום אופן בהקדושין. ובהריב"ש סי' ק"ע סד"ה עוד יש טעם אחר משמע קצת שמפרש הברייתא דנטלתו וזרקתו בכה"ג שהרי כ' ועוד שאפילו אמר לה בשעת נתינה כו' והיא לקחה אותה בידה והשליכתו לפניו לארץ כו' דגרסינן בפ"ק ת"ר כו' עכ"ל. ויש להסתפק בדשדיך תחלה ואח"כ אמר התקדשי כו' ונטלתו וזרקתו כו' אי חיישינן לקדושין או לא ואין להוכיח להחמיר ממ"ש בתשובת מיימוני לאסור משום דשמעו העדים דאיהי אמרה לו מעיקרא פלוני בוא וקדשני. דלא דמי כלל דזה עדיף טובא משדיך. וע"ש שגם הוא אמר בשעת קדושין פלונית ביקשה ממני לקדשה וכן אעשה ושתקה. דכל זה עדיף טובא משדיך. אלא דשם אוסר מהר"מ אפילו לא נטלתו כלל רק שזרקו לתוך חיקה כו' ותומ"י נענעה בגדיה. מיהו כאן א"צ לחקירה זו אף ששמעתי שהמקדש אומר שהיה כעין שדיך מ"מ הרי שמעתי ג"כ שהיא מכחשת בזה וא"כ כיון דליכא עדים דשדיך אין כאן בית מיחוש וכדמשמע מתשובת מיי' הנ"ל דשמעו העדים כו' כ"ש שקרוב שגם המקדש אינו אומר שהיתה מרוצה ממש להתקדש לו ושדיך לא נקרא אא"כ נתרצית כו' מיהו אף אם אומר שנתרצית אין כאן בית מיחוש אם אין עדים ע"ז. זאת היא טענה א' מספקת שאין ממש בהקדושין אף גם לדבריו שאומר שאמר לה בשעת נתינה התקדשי כו'. הטענה השנית הוא שהרי קדש בפני אב ובנו שהם פסולי עדות דאורייתא וזימנם להעיד שהרי אמר להם איך דארף אייך כו' וגם עכ"פ העידו בב"ד וקיי"ל שאם נמצא בין העדים קרוב או פסול עדותן בטלה. ופי' בטילה היינו שאינן אפילו כעד א' כשר ואינו זוקק אפילו לשבועה כמ"ש בחידושי הריטב"א פ"ק דמכות בשם הגאונים וכ"כ בתשובת הרשב"א שהביא הב"י בח"מ ססי' ל"ו סעי' ה' אין משביעין כו' דודאי בטלה לגמרי כו'. ומ"ש התוס' פ"ק דמכות שם שבדיני ממונות אפי' בשנים שנמצא א' מהן קרוב או פסול השני אינו בטל לגמרי דמחייב שבועה פי' הריטב"א שם דהיינו לר' יוסי אבל לרע"ק ורבי דגמרי דיני ממונות מד"נ מה התם בד"נ עדות היחיד בטלה לגמרי אף בדיני ממונות בטילה לגמרי ואינו קם אפילו לשבועה עכ"ל. וכ"כ בכנה"ג בהגהת הטור בח"מ סי' ל"ו אות א' ובתשובת מהר"מ פאדווה סי' ל"ז שלכן אפילו למ"ד המקדש בעד א' חוששין לקדושיו אין לחוש בכה"ג. ומ"ש הב"ש סימן מ"ב סק"ח שלשטת הרא"ש שבטור ח"מ סי' ל"ו אע"ג דנתכוונו לשם עדות והעידו כבר כו' אבל כאן בעת הקדושין עדיין לא נתבטלו עדותן א"כ הקדושין היו קדושין כשרים עכ"ל. לפע"ד אינו מובן דהא כתב הסמ"ע סי' ל"ו ס"ק ז' וסי' מ"ה ס"ק ל"ד דשוב אין תיקון אפילו יחזרו ויעידו הכשרים לבדן בב"ד אחר. והט"ז שם רסי' ל"ו הביא ראיה לזה מהמשנה פ"ק דמכות. וא"כ הרי אין כאן שום עדות על הקדושין. וגם פיסולן התחיל בשעת הראיה מעת שנתכוונו להעיד ונגמר כשהעידו בב"ד א"כ איך היו כשרים בשעת הקדושין. ואם משום דאז בשעת הקדושין עדיין לא נגמר פיסולן עד שהעידו בב"ד מ"מ לאחר שהעידו בב"ד אפשר לומר שהעדות פסולה משעת ראיה. וכ"מ בתוס' פ"ק דמכות (ד"ו) סד"ה אמר רבא במ"ש ואם כן עדותן התחיל מראייה שלהם וכו' ע"ש הרי אע"ג דבב"ד אינן מעידים בבת אחת עכ"ז אזלינן בתר שעת ראיית העדות שראו בבת אחת. ועיין מזה ג"כ בב"י בח"מ סי' ל"ו ססעי' א' דאפי' לפ"ד הרא"ש הדין כן וכן התוס' במכות שם ד"ה שמואל אומר קיימי בשטת הרא"ש ע"ש גבי לכן נראה לר"י כו' ואפילו אירע לאחר כדי דבור וכמו דהתם אזלינן בתר שעת ראייה להחשיבם כת עדות אחת כך י"ל דכשהעידו בב"ד חשבינן להו עדות פסולה משעת ראייה כיון דאז ג"כ נתכוונו להעיד. ועוד ראיה נגד דעת הב"ש מגוף דברי התוס' הנ"ל ד"ה שמואל אומר שכתבו קשה האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים כו' ותירצו לכן נראה לר"י דגם לר' יוסי לא אמרו דעדותן בטילה אלא דוקא באותן שמעידים בב"ד אבל בשביל ראייה לחודא לא עכ"ל. מבואר דלא מצאו טעם לקיים הגיטין רק משום שלא יבואו הקרובים להעיד בב"ד וכ"כ עוד בפרק יש נוחלין (דף קי"ג ע"א) סד"ה אבל בלילה אלא כשהעידו אח"כ בב"ד דאלת"ה אין לך גט כו' או קדושין כו' עד שיעידו בב"ד עכ"ל ע"ש משמע דעכ"פ אילו באו הקרובים והעידו בב"ד היו הקדושין בטלים. וזה הפך דברי הב"ש שכתב דלהרא"ש וכ"ד התוס' אע"ג דהעידו בב"ד הוי קדושין כשרים כיון שבשעת הקדושין עדיין לא נתבטלו עדותן. ומהתוס' הנ"ל מורה בהדיא להפך א"ו צ"ל דאע"ג שהתוס' והרא"ש ס"ל דאין העדות פסולה ע"י צירוף קרוב או פסול עד דאיכא תרתי לריעותא שנתכוונו להעיד ושהעידו בב"ד מ"מ עכ"פ בדאיכא הנך תר"ל בטלה עדותן מעיקרא. ומש"ה לא מצאו טעם לקיים הקדושין והגיטין רק משום שהקרובים לא יבואו להעיד בב"ד. שוב מצאתי בספר שער משפט על ש"ע ח"מ בסי' ל"ו סק"ד שהאריך ג"כ להוכיח דגם לשטת התוס' והרא"ש הצירוף הוא משעת ראיה אלא שהקפידה התורה שהקרוב יהא מקיים הדבר בב"ד. ולכן אפילו העיד הפסול בב"ד שלא בפני העדים הכשרים כלל בטלה כל העדות הכשרים ג"כ שראו יחד עם הפסול כו' דאלת"ה א"כ כשיעידו הכשרים שנית בב"ד לבדם בלי הפסולין יתכשר עדותן כו' דה"ל תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש. אלא דמ"מ ס"ל שטעם פיסולן דה"ל תחלתו בכשרות וסופו בפסלות. ודבריו אלה אינן מתקבלים דמאחר דעיקר הוא מה שנצטרפו יחד בשעת ראיה א"כ איך יקרא זה תחלתו בכשרות. הא אדרבה אפי' להתוס' ורא"ש זהו עיקר הפיסול וכמש"ש בעצמו דלא משוינן פלוגתא רחוקה בין התוס' והרא"ש להרמב"ם וכיון דלדעת הרמב"ם וסיעתו בכיון להעיד לחוד תליא הפיסול אף שלא העיד כלל בב"ד נתבטל כל העדות א"כ נהי דלשטת הרא"ש תרתי בעינן כיון לראות כדי להעיד ובא לב"ד והעיד מ"מ עכ"פ הא דכיון לראות גורם מחצה הפיסול עכ"פ או יותר שהרי העלה בעצמו דלא איכפת לן אף שבשעת עדותו לא נצטרף כלל עם העדים הכשרים א"כ עכצ"ל דהעיקר מעשה הפיסול הוא מה שכיון להעיד בשעת ראייה שאז נצטרפו יחד. ונהי דעכ"ז אם לא העיד בב"ד לא נפסלו הכשרים ע"י הראי' לבדה עכ"ז אחר שהעיד בב"ד ונגמרו ב' תנאי הפיסול אז עכצ"ל דעי"ז נחשב ג"כ תחלתו בפיסול. ואדרבה קרוב לומר שזהו עיקר מעשה הפיסול גם להתוס' והרא"ש אלא דתולה ג"כ בתנאי שיעיד ג"כ בב"ד. ואם לא נתקיים התנאי ב' בהפיסול שלא העיד בב"ד אז גם מעשה הפיסול מה שכיון לראות כדי להעיד אין בו כדי לפסול. אבל כל שנתקיים התנאי והעיד בב"ד אז י"ל שנתקיים מעשה הפיסול מעיקרא משעה שכיון לראות כדי להעיד כו' מאחר דזהו לבד המצרפן להיות נחשב כת עדות אחת. ותו דאפילו להב"ש דלהרא"ש ה"ל מקדש בעד א' מ"מ כיון דלהרבה פוסקים בח"מ סי' ל"ו הו"ל גרע מעד א' כנ"ל וכ"פ הש"ך שם סק"ח א"כ אין לחוש כלל לקדושין דהא רוב הפוסקים ס"ל דהמקדש בעד א' אין חוששין לקדושין ונהי דאנן חוששין להחמיר לדעת הסמ"ג די להחמיר במקדש בעד א' משא"כ בנ"ד שלפ"ד הרבה פוסקים לא חשיב כלל אפי' מקדש בעד א'. כ"ש שגם לדעת הרא"ש י"ל באמת ג"כ כן. וכן מצאתי בספר עצי ארזים סי' מ"ב ס"ק י"א שהשיג על דברי הב"ש הנ"ל בפי' דעת הרא"ש. ולכאורה יש לעיין דתנן פ"ט דסנהדרין (דף פ"א ע"ב) ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה וכתב הר"ן שם שזהו הלמ"מ ומוקי לה בגמרא בעדות מיוחדת כו'. ויש לעיין איך הוא אם היו ג' עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול דלכאורה מאחר דעדות אמת הוא רק דגזה"כ הוא דמה שנים כו' א"כ י"ל דג"כ הוי בכלל דין הנ"ל ועי' רש"י שם סד"ה בעדות מיוחדת אבל ע"פ עד אחד כו' משמע הא כנדון הנ"ל שיש שני עדים כשרים אף שנצטרף עמהם עוד עד ג' פסול מכניסין אותו לכיפה. וא"כ כיון דבד"נ סמכינן ע"ז איך המקדש אשה בעדות כזה לא יחושו לקדושין. ולכאורה מזה ראיה לרבני שפירא שבהגהת סמ"ק בסי' קפ"ב שפי' מהרמ"פ בתשו' סימן ל"ז דס"ל כו' ע"ש. אך יש להשיב דאף את"ל דשם מכניסין אותו לכיפה עי"ז אין ללמוד מזה לקדושין להאומרים דאפילו לשבועה אין מחייבין עי"ז ועכצ"ל הטעם שם גבי כיפה כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות רוצח ה"ט שהוא משום גודל הרעה דשפיכות דמים שאני ע"ש באריכות. ועוד י"ל דגם שם לא מכניסין אותו לכיפה עי"ז דהא בגמרא שם אוקמה רק בעדות מיוחדת או דאתכחש בבדיקות דעדות זה כשירה בדיני ממונות כדאיתא פ"ק דמכות (דף ו' ע"ב) ובסנהדרין (ד"ל סע"ב). וכיון דבד"מ כשרה לכן מכניסין אותו לכיפה משום גודל העון דשפיכות דמים משא"כ גבי נמצא אחד מהן קא"פ דפסולה אפילו בד"מ י"ל דאין מכניסין לכיפה ע"י עדות זה אמנם לר' יוסי דס"ל דבד"מ תתקיים העדות בשאר י"ל ודאי דמכניסין אותו לכיפה ע"י שני עדות כשרים הגם שהשלישי קרוב או פסול והא דלא אוקמוה כן בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) י"ל דלא רצו להעמיד המשנה בפלוגתא דרבי ור' יוסי. וכל זה הוא אפילו לדברי המקדש עצמו וכ"ש לדברי העדים אב ובנו שהמקדש תלה הקדושין בהם ה"ה ר' מרדכי ובנו ר' יצחק כמבואר בגב"ע שאמר שקרא אותם כו'. והנה הם אומרים שמתחלה נתן לה מטבע כסף הנ"ל ואחר הנתינה תיכף אמר לה דוא זאלשט צוא מיר מקודש ווערין ותיכף כששמעה זרקה בכעס ואמרה דוא פאדלעץ דו אחברעש קיסלער וכו' כנז' לעיל בדברי המקדש. ולדבריהם שאמירתו היה אחר הנתינה. הנה א"כ אפי' לא היתה זורקת המטבע ולא היתה אומרת מאומה קיי"ל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ואפילו תכ"ד למתן מעות לאו כלום הוא כמ"ש בד"מ סימן כ"ח והארכתי בזה בתשובה אחת. אך שיש לחוש לחומרא משום שלא נתן לה בתורת פקדון רק בסתם ויש דיעות בזה באחרונים מ"מ בקדושי עד אחד אין להחמיר בזה. וכ"ש דבנ"ד זרקה תומ"י הקדושין. ודין זה דומה ממש לתשובת ריב"ש סי' ק"ע שכתב שם שאין ממש בהקדושין. ואמנם ענין ההיתר דזרקתו היינו דוקא בזרקה תכ"ד לסוף דברי המקדש כמ"ש בתשו' אבי הש"ך סוף ספר גבורת אנשים. וההיתר דשתיקה לאחר מ"מ היינו עכ"פ כשאמירתו היה אחר סילוק ידו מהמטבע. אך בנ"ד שאמר המקדש והעדים תיכף כששמעה זרקה משמע דהיינו תכ"ד ומצינו בהריב"ש סי' ק"ע שהתיר מטעם שניער בגדיו תיכף כו' משמע דסמך דתיכף היינו תכ"ד. ויש להסתפק מאימתי מונין התכ"ד אם מתיבת מקודשת שאמר המקדש או מגמר דבריו דהיינו תיבת ווערין. דלכאורה גם אם לא אמר תיבת ווערין היה מספיק הלשון על קדושין. א"כ אף שליפוי הלשון ולביאור הענין צריך היה לומר תיבת ווערין. י"ל דמונין התכ"ד ממקודשת. ונראה דמונין מגמר דבריו ממש. דכיון שתיבת ווערין צריך היה לומר ליפוי הלשון וביאור הענין הכל דיבור א' הוא. והכי משמע בשבועות (דף ל"ב ע"א) תכ"ד של חבירו. ופרש"י כשגמר זה כו' והתם נמי תיבות ל"ך עדו"ת אינן מעכבין דכשאמר שבועה שאין אנו יודעין הוי כפירה ומה שסיים לך עדות היינו ביאור הענין ואעפ"כ משמע דמונין התכ"ד אחר לך עדות. ועי' מכות (ד"ו ע"א) ועי' רמב"ם ספ"ב מהל' שבועות. דגם להראב"ד שם הדין דנ"ד אמת כיון דמישך שייכי אהדדי הדיבורים והכל גמר דיבור א'. ועוד ראי' ממ"ש התוס' בכתובות (דף ל"ג ע"א) ד"ה ונתרי בהו תכ"ד. דכ"ז שעסוקי' באותו דבר חשיב הכל תכ"ד. וא"כ כ"ש בנ"ד. ובענין שתיקה דלאחר מ"מ כתב מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ח ונראה שאפשר לתרץ דבריו ולומר שהאמירה היתה בין נתינתו לנטילתה שעדיין היו שניהם אדוקים בו כו' לא מקרי שתיקה דלאחר מ"מ כו' ובכך אין דברי העדים מכחישים זא"ז כו' יעו"ש. א"כ אף אנו נאמר כדי לתרץ דברי המקדש (שאמר לפני הב"ד שאמר לה בשעת נתינה) עם העדים (שאמרו בב"ד שאחר הנתינה אמר לה) שהאמירה היה בין נתינתו לנטילתה כו' מיהו ז"א כיון דבגב"ע מבואר שהעדים אמרו ותיכף אחר הנתינה בבירור דוקא אמר זאלשט כו'. א"כ אין לבדות חששות מלבינו כדי לתרץ דברי המקדש. מה גם ששמעתי ממעל' שדברי המקדש שנז' בשעת נתינה לא נכתב בדקדוק שגם הוא אמר אחר נתינה. וא"כ ה"ל שתיקה לאחר מ"מ. וכ"ש שאין כאן שתיקה אלא זריקה וצווחה רבה. ואף שהעדים הם קרובים ואין להאמינם. מ"מ [מאחר] שתלה הקדושין בהם. א"כ מפיהם אנו חיים ולכן מאחר שלדבריהם אין שום ממש בהקדושין למאי נחוש לה. ועי' בטור אה"ע סי' מ"ו בשם הרמ"ה כגון אותם שתלה בהם הקדושין כו'. ומה"ט אין לחוש שמא היו עוד עדים אחרים שהרי המקדש תלה רק באלו גם לא היה שום קול שהיו עדות אחרים. גם אין לחוש משום די"א דלא מבטלינן קלא. דבנ"ד לא היה קלא שהקול צ"ל שנתקדשה בפני שנים עכ"פ ובנ"ד היה הקול שנתקדשה בפני אב ובנו. גם הוא קול ושוברו עמו כמ"ש בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' י' הובא בב"י ססי' מ"ו ודומה למ"ש הריב"ש ססי' ק"ע ועי' במ"ב סי' י"ו ופ"ח. מכל הלין נראה פשוט שאין שום חשש כלל בקדושין אלו והיא פנויה גמורה ומותרת לכל אדם: