ד

וכ"ז כתבתי אף גם לפי תשובת רומע"ל. אמנם לפי מה שכ' לי מזה בשם צורב אחד מלמד שהבעל אינו חרש גמור כ"א שומע גם בלשון עלגים דבר אך לא ככל אדם ויודע להשיב בלעג לשונו. ומעשה הקדושין כך היה. כל היום קודם החופה למדו את הבעל לומר בעצמו הרי את מקודשת. וכאשר שמע הרב דפה שאינו מדבר בלשון בני אדם. צוה הרב שיקח אביו מידי הבעל את הטבעת ואמר הרי את מקודשת לבני והבעל שמע והבין כל הענין כאשר הוא פקח עכ"ל א"כ לדבריו ה"ל קדושין גמורים דאורייתא שהרי הפר"ח בסי' קכ"א ס"ק י"ו וז"ל ומסתברא נמי דאף שאינו שומע כשמדברים עמו בקול רם זולת ע"י מין חצוצרות וכיוצא דלא מקרי חרש עכ"ל. גם החלוץ כתב שהוא בשנת הי"ב ולא קטן ממש. אך גם לפמ"ש הרב המופלג מוהר"ר אברהם הכהן נ"י ג"כ פשוט לפע"ד שצריכה חליצה בלי שום ספק:

קיצור. אם שומע כשמדברים עמו ע"י חצוצרות לא מיקרי חרש. וא"כ הכא אינו חרש כלל: