ב

ועוד מטעם אחר דאף אם היינו אומרים דאין שליחות לחרש עכ"ז יש להכריח בנדון זה דהוי קדושין גמורים כמו שאגיד בס"ד. דהנה זה שהחרש הלך תחת החופה עם אשתו ועמד לקדש את אשתו בפני קיבוץ אנשים כנהוג במזמוטי חתן וכלה עדיף טובא יותר מדין רמיזה דחרש. וכ"ש וק"ו מדין קפיצה דהנה בתשו' הרשב"א הובא ב"י באה"ע רסי' צ"ו כתב לענין שבועת אלמנה שנשתתקה. ולא שנלך אחר רמיזותיו אלא הרכנת הראש דהרכנת הראש כדבור כו' ע"ש. הרי ס"ל דהרכנת הראש עדיף מרמיזה. ואע"ג דרמיזה פרש"י ג"כ בידו ובראשו מ"מ עכ"פ באצבעותיו הוי רמיזה וכמ"ש הטור והסמ"ע ססי' רל"ה סעיף י"ז וכאן ס"ל להרשב"א דלא סמכינן על רמיזה כ"א על הרכנת הראש דעדיף מרמיזה וה"ל כדבור. והנה בגמרא פ"ק דחולין (דף י"ג ע"א) מסקינן דמעשה דחש"ו עדיף טובא גם מדבור. דחש"ו יש להן מעשה ואפי' מדאורייתא ואין להם מחשבה (דהיינו דבור) אפילו מדרבנן. מחשבה ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו וכ' התוס' שם דרש"י פי' דמעשה עם הדבור חשיב מעשה. ומחשבה גרידא היינו דבור בלא מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו מעשה בלא דבור ואין לשון הש"ס משמע כדבריו דיש להן מעשה משמע מעשה גרידא אע"פ שלא אמרו כלום כו' ונראה לפרש כו' מעשה גמור כגון ההיא דאלון ורמון דפשיטא דהם חוקקים לצורך בית קבול כו' חשוב מעשה גמור כו'. מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כמו עולה דהוה קיימא בדרום ואתיוה בצפון כדלקמן כו' ע"ש ובחידושי הרשב"א מסיק כהתוס'. ועיין בלח"מ פ"א מהל' פסולי המוקדשין דין ו' דהרמב"ם משמע ג"כ ס"ל כהתוס'. וגם כתב דלרש"י יש ג"כ חומרא דאם אמר הקטן בפי' כו' ע"ש. ובנדון זה נראה לכ"ע ה"ל מעשה גמור דלא מיבעיא להתוס' דא"צ כלל דיבור כ"א מעשה גמור שלא יהיה בו ספק שמא לא נתכוין לזה היינו לאפוקי כמו עולה דהוה קיימא בדרום ואתיוה בצפון שאינו חשיב מעשה גמור משום שאני יכול לתלות משום דמקום הוא דלא אתרמי ליה. לפ"ז הכא מה שהלך מביתו לעמוד עם אשתו תחת החופה ומסתמא לבש בגדי חתן הכל כנהוג ועמד תחת החופה ושאר ענינים כדרך כה"א. ודאי חשיב מעשה גמור וא"א לתלות דהיה צריך לילך למקום הנ"ל בעלמא. והאריכות בזה למותר. אלא אפילו לפרש"י דבעי מעשה עם דבור וכאן ליכא רק מעשה מ"מ נראה בנ"ד דאיכא מעשה גמור וטוב חשיב מעשה אף בלא דבור. ומנא אמינא לה. משנה שלימה שנינו פ"ח דטהרות משנה ו' גוזל שנפל לגת כו'. חשב עליו חרש שוטה וקטן טהור אם העלהו טמא שיש להן מעשה ואין להם מחשבה. וע"ש בר"ש מה שכתב ול"ד להעלהו חש"ו דפב"ת דמכשירין כו' יעו"ש ובהרא"ש שם. וצ"ל דמיירי שהעלוהו ונתנו לגוי. והובאו בתוי"ט. ומדברי הרמב"ם ספ"ג מהל' טומאת אוכלין לא משמע כדבריהם ועיין בתוס' חדשים ממוהרש"ח. והרי חרש אין יכול לדבר ואין בו רק מעשה לבד אפ"ה יש לו מעשה וא"כ ה"נ דכוותה. ואף לפי' ר"ש והרא"ש מעשה דהכא עדיפא אף משם כשנתנו לגוי דהא הכא אחר הקדושין והחופה דר עם אשתו כדרך איש ואשתו א"כ פשיטא דעדיף מכל המעשים הנ"ל והוה מעשה גמור מדאורייתא א"כ עדיף טובא לאין ערך מרמיזה. שהרי הרכנת הראש עדיף מרמיזה והיינו רק משום דהוי כדבור ומעשה גמור עדיף טובא מדבור וכ"ש מהרכנת הראש וכ"ש מרמיזה ואין לומר דה"ל מעשה שלא נגמר כיון שלא נתן הקדושין בידו לה י"ל כיון אם אמר לה טלי קידושיך מעג"ק הוי קדושין כדלקמן א"כ כאן המעשה שלו עדיף מדבור טלי קידושיך ונתינת אביו לא יהא אלא כטלי מע"ג קרקע וכדלקמן:

קיצור. עוד טעם שאין צריך כאן משום שליחות כי אם שיש כאן מעשה גמור ממנו על הקדושין וחש"ו יש להן מעשה העדיף מרמיזה: