א

סימן קיז

היות שיש בכאן אשה אחת שזה ח' שנים שהיא עגונה ושכולה וגופא דעובדא הכי הוה שבעלה מסר גט פטורין לשליח והשליח היה שליח לקבלה שהיא עשתה אותו שליח לקבלה כדין אך מחמת שבכאן סיביר עושים כל א' מה שלבו חפץ ולקח אותה בתקיפות ודר אתה ב' שנים בלא חופה וקדושין ונולד לה ממנו בת בשתי השנים שדר אתה ואחר זאת נמסר הוא למשפט ושלחו אותו ליערקוצק וזה שמונה שנים אשר לא נשמע ממנו ואינה יודעת אם הוא חי או מת והאשה בת כ"ה שנים וקרוב הדבר להיות הפקר. אכן יורנו כ"ק איך להתנהג:

זאת ועוד אחרת היות ששני בעלי בתים בני כפרים עשו שידוך וכאשר באו בני הכפרים על ימים הנוראים הלך החתן וקידש הכלה כדת בפני כמה עדים ואבי הכלה לא היה בשעת הקדושין והכלה בת י"א שנים ותיכף כששמע אביה אמר אבי הכלה איך אתם יכולים לקדש את בתי הכלה אך מחמת גודל הפצרת אבי החתן נתרצה אבי הכלה ואמר אין צועקין כו' ולאחר יום כפור תיכף לקח אבי החתן את הכלה אצלו מחמת שאבי הכלה הוא איש עני והיתה אצל אבי החתן עד לאחר פסח ואחה"פ לקחה אביה אצלו ומיד שידך אותה לאיש אחר והשיאה לאיש אחר והוא כהן וילדה ממנו שני בנים. אכן ילמדנו רבינו איך להתנהג:

ע"ד השאלה הא' עמ"ש רמ"א בהג"ה רסי' קמ"ט או שגלוי לכל כו' ועי' ב"ש ואם לא נשאה כדין נשואין מהכ"ת לומר דבעל לשם קדושין. וכדין נשואין פי' הבית מאיר ע"י חופה. וד' הב"ש אינם מובנים כלל הא קיי"ל במגרש את אשתו ואח"כ בא עליה דודאי בעל לשם קדושין משום דאין אדם עבב"ז. ואע"ג דבבא על שאר אשה ל"א כן זו שהיתה אשתו תחלה שאני. וכיון שכן אף שלא נשאה כדין נשואין ר"ל שלא ע"י חופה וקדושין מ"מ כיון שגלוי לכל שבא עלי' אמרי' דמקדשה ע"י ביאה. אלא מ"מ הריב"ש סי' ו' חולק על סברת התוס' וס"ל דעדי יחוד דוקא בעינן. ועוד י"ל כיון שלקחה ע"י תקיפות בלא רצונה א"כ אף את"ל דבא עליה לשם קדושין ה"ל מקדש אשה בע"כ דאינה מקודשת כמ"ש בטוש"ע רסי' מ"ב. ואף דאפשר וקרוב לודאי שאח"כ נתרצתה מ"מ וכי כל הבעילות בעל לשם קדושין ודאי לא בעל רק בעילות ראשונות והרי אז היה בע"כ. ואף את"ל דגם בביאות ראשונות היה הבעילה מרצונה דאפשר הלכה למקוה מ"מ י"ל שלא נתרצי' כלל להתקדש לו רק נבעלה שלא ע"ד קדושין. וזה דוחק דכשם שאין אעבב"ז כך באשה י"ל כן רק צ"ל שהוכרחה והיה באונס. ואע"פ שהלכה למקוה הוכרחה כן דאל"כ יבעול בנדות. עוי"ל דאולי היה סובר דהגט אינו גט ומש"ה לא קידשה. וזה קרוב יותר משום דאל"כ ודאי היה מקדשה ע"י חו"ק. ואפשר טעה משום עכשיו אין נוהגין לעשות ש"ק ע"כ היה סבור דאפילו דיעבד אינו גט. וא"כ ה"ל כאותה תשוב' הרא"ש שהביא הטור ססי' קמ"א. והב"י הביאה ג"כ בסי' קמ"ט בכה"ג אמרינן ודאי שלא כיון עכשיו לקדשה כיון דסבור דהגט אינו גט:

ע"ד שאלה הב'. הנה לכאורה כיון שאח"כ נתרצה האב הוי קדושין כי היש"ש פרק האיש מקדש כתב דבטלה דעת הרי"ף נגד המשיגים עליו. אכן הב"י בש"ע סל"ז סי"א הביא דעת הרי"ף ראשונה ועי' ריב"ש סי' י"ד כתב שכ"פ בה"ג. אך בנד"ז יש לצדד כיון שמעיקרא כששמע אמר איך כו' לקדש כו' ה"ל כמיחה ובמיחה תחלה לכ"ע לא מהני אף שנתרצה אח"כ כמ"ש בש"ע שם. אך י"ל דאין זה מחאה דאינו רק תימה שהוא מתמיה איך עשו זאת. אבל לא אמר שרצונו לעקור הקדושין ועיין בהריב"ש סי' קצ"ג שכתב ואין לך מחאה גדולה מזו ואע"פ שלא פי' בהתראתו שאינו חפץ בקדושין כו' ע"ש מזה משמע דבנד"ז אינו מחאה. מיהו לעומת זה י"ל דגם מה שנתרצה האב אח"כ אין כאן נתרצה בפירוש שאמר אין צועקין כו' אדרבה משמע דמשום שסובר שאין בידו לעקור הקדושין מש"ה בעל כרחו עונה אמן והרי לפי ב' הטעמים שהביא הב"ש סי' ל"ז סי"א סק"כ הטעם דמהני כשנתרצה בפי' אי משום זכין אי משום דה"ל כאומר צאי כו' י"ל דבכאן אין שום משמעות ע"ז. ולכן כיון שענין שנתרצה אינו מפורש ע"כ ע"ז יהיה מהני הקצת מחאה שמקודם ואם משום שאח"כ עשה מעשה שלקח אבי החתן את הכלה אין זו הוראה שנתרצה אבי הכלה על הקדושין כי הרי היתה תחלה משודכת לו וי"ל שנתרצה על השידוך שבתחלה אבל יהי' קדושין אחרים: