ה

והנה במל"מ פ"ד מה"א ה"ז כ' ונסתפקתי בקטן שקידש כו' עד וזמן ממילא אתי ובד"ה ודע דמסוגיא דבכורות הביא ראיה לזה ובחי' הרמב"ן יבמות ל"ד כ' ג"כ כשטת התוס' שם דאין הקדו' חלין אף לאחר שיגדיל. ומ"ש המל"מ דזמן ממילא קא אתי י"ל דמ"מ הרי חסרון הזמן גורם שהקטן אינו בר דעת וה"ל כתבואה שלא הביאה שליש דלא מהני כשאמר פירות תלושים אלו יהיו תרומה על ערוגה זו לכשיביאו שליש ויתלשו אע"ג דאינו מחוסר רק זמן אלא דהיינו משום שג"כ מחוסרין גידול וה"נ ממש בקטן שקידש. משא"כ בבכורות (מ"ט) דבין קודם לבן חודש לבן חודש אין שום נפ"מ בדעת רק דגזה"כ הוא להתוס' שם או שעי"ז נתברר שאינו נפל לפרש"י שם ד"ה יחזיר. א"כ אגלאי מלתא אלמפרע דגם קודם ל' יום לא היה נפל לכן שם שפיר י"ל מ"ש המל"מ דשאני זמן דממילא קא אתי. משא"כ הכא דהקטן מחוסר דעת וה"ז קרוב למ"ש בקדושין (ס"ב ב') גבי שפחה מעיקרא בהמה והשתא אדם דאע"ג דשם בידו לגמרי לשחררה לא מהני מה"ט. וכך י"ל כאן דמעיקרא אינו בן דעת כלל והשתא בן דעת וכ"ש דגם אינו בידו כל כך שיגדל ויהיה בן דעת וכמו גידול תבואה הנ"ל. ועוד נראה לדמותו לדין הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך דאינה מקודשת. משום דנהי דבידו לגרשה בידו לקדשה בתמיה וכי בידו לקדשה אם יגרשנה שמא לא תתרצה בקדושין. רש"י. וכ' בחי' הרשב"א וז"ל תמיה לי והלא שניהם מרוצים עכשיו בכך ואע"פ שאין בידו לקדשה בע"כ מדעתה יכול הוא לקדשה וכל שביד שניהם אמאי מחוסר מעשה ויש לומר כיון שאין ביד אחד מהם מחוסר מעשה הוא שאף אם תרצה היא להתקדש לו אחר שתתגרש אין בידה בעל כרחו וא"נ אף היא שמא תהיה אחר גירושין בדעת אחרת וכיון שעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין ולאחר גירושין תהיה בדעת אחרת אין בדבריהם כלום ותירוץ זה עולה לכל השנויין במשנה עכ"ל. והנה התם הרי מצד שעדיין לא גירשה לא חשיב כמחוסר מעשה משום דבידו לגרשה רק מ"מ אין חלין הקדושין שמקדשה לאחר שיגרשה משום שמא אחר הגירושין תהי' בדעת אחרת לכן לא מהני כלום מה שמקדשה לאחר שתתגרש ולא אמרינן אוקי מילתא אחזק' והרי עכשיו רצונה להתקדש אחר שתתגרש והיא בר דעת אעפ"כ כיון דעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין ולאחר גירושין יוכל להיות שתתחרט ולא תרצה להתקדש לו לכן אין בדבריהם דעכשיו כלום א"כ כמ"כ ממש במקדש הקטנה לאחר שתגדיל אע"פ שרצונה עכשיו להתקדש לו אחר שתגדיל מ"מ מאחר שעכשיו אינה ראויה כלל לקבל קדושין מדאורייתא ואחר שתגדיל שמא תהיה בדעת אחרת א"כ אין בדבריהם כלום ולכאורה הדברים ק"ו דהתם עכשיו היא ג"כ גדולה ובת דעת אעפ"כ משום שמא תהיה לאחר גירושין בדעת אחרת לא מהני הקדושין וכ"ש הכא שהיא עכשיו קטנה ואינה בת דעת שי"ל כשתגדיל תהיה בדעת אחרת וא"כ אף אם יהיבנא ליה להמל"מ סברתו דזמן ממילא קא אתי מ"מ פשיטא דלא עדיף מבידו לגרשה דהוא ודאי בידו ואפ"ה לא מהני מטעם הנ"ל כיון דעכשיו אינה ראויה לקבל קדושין ולאחר גרושין יוכל להיות שתהיה בדעת אחרת כנ"ל וה"נ דכוותה. ואין מקום לחלק רק משום דבקטנה עכשיו חלין קדושין מדרבנן משא"כ בנותן פרוטה לאשתו כו' והרי ע"ז י"ל כמ"ש מהרי"ק מה תועיל תקנת חכמים לענין חלות הקדושין דאורייתא. ואע"פ שבחי' הרשב"א ביבמות פ' בית שמאי (דף ק"ט) ד"ה הא דאמרינן דכי גדלה גדלי קדושין בהדה כ' קצת טעם ע"ז משום שנשאר עליה שעבוד הדינר כו' כיון דתקינו לה רבנן נשואין כו' צ"ל שזהו רק ליתן טעם להקס"ד דגמרא שם. אבל באמת הא קיי"ל דלא גדלי קדושין בהדה וא"כ אפי' מתנה בפי' לאחר שתגדיל לא מהני ותדע דהא בנותן פרוטה לאשתו וא"ל ה"א מקודשת לי לאחר שאגרשך נמי אע"פ שעכשיו אין הקדושין חלין כלל אעפ"כ נשאר שעבוד הדינר עליה דגדולה היא ומשתעבדת ד"ת ואעפ"כ לא חלו הקדושין אחר הגירושין כנ"ל וה"ה לקטנה אע"פ שנשאר שעבוד הדינר עליה כו'. ואין לחלק משום דבמקדש אשתו ה"ל שעבוד הדינר רק כמלוה משא"כ בקטנה כיון דלשם קדושין ניתנו ל"ד למלוה כיון שיש בה קדו' דרבנן עכשיו ג"כ די"ל דגם באשתו לא דמי למלוה ועוד דבאשתו אפי' הפרוטה בעין לאחר שגירשה משמע ודאי דאינה מקודשת דהא הטעם משום אין בידו לקדשה וא"כ פשיטא דשעבוד הדינר של הקטנה לא עדיף מכשהדינר או הפרוטה בעין אצל אשתו. ויותר יש להביא ראי' מדין הנותן ב' פרוטות לאשה דנשאר בבעיא אם חלין הקדושין שניים ולא מבעיא לן דיהיה מהני רק משום מיגו דדילמא כי היכי דתפסי קדושין עכשיו תפסי נמי לאחר מכן הא לאו הכי לא. והרי התם ג"כ בידו לגרשה רק שאין בידו לקדשה קדושיה הב' דילמא אחר הגירושין תהיה בדעת אחרת כנ"ל בשם הרשב"א. והרי הכא מקבלת שני הפרוטות בבת אחת כשהיתה עדיין פנויה ושייך בה קדושין א"כ י"ל שגם על פרוטה הב' שמקבלת בתורת קדושיה הב' ג"כ חל עכ"פ שעבוד הדינר ולא גרע זה ממ"ש מהרי"ק שרש ל"ב בשם תוס' רבינו פרץ פ' המדיר דע"ב דאע"ג שנתאכלו המעות כו' כיון דנתנו לה לשם קדושין כו' אע"ג שא"א לקדושין לחול מתחלה כי התם שקידשה ע"מ שלא יהיה בה מומין והרי יש בה מומין אפ"ה לא הוי כמלוה ע"ש. וא"כ ה"נ גם הפרוטה הב' כיון שניתן לה בתורת קדו' אע"ג שא"א לקדו' אלו לחול אז לא הוי כמלוה וא"כ לאחר שגירשה יחולו הקדושין וכיון דקיי"ל דאפ"ה לא חלין הקדושין כלל רק הספק משום מיגו דדילמא כי היכי כו' וא"כ בקטנה דלא שייך מיגו מקדושין דרבנן לקדושין דאורייתא וכדמוכח בפ"ק דסוכה (דף ז') גבי מיגו דשבת וסוכה ע"ש בתוס' ושאר מפרשים (ועי' עוד בכנה"ג בח"מ סי' פ"ב בדיני מיגו אות ר"ז) א"כ פשיטא דלא חלו הקדושין אחר שתגדיל. וכ"ש מה שנסתפק המל"מ בקטן שקידש שיחולו הקדו' לאחר שיגדיל כו' דודאי לא מהני ואע"ג שהמעות בעין ואע"ג דבפדיון הבן פחות מבן חדש לכ"ע מהני כשאומר שיחול הפדיון לאחר ל' יום והמעות איתנהו בעין ואע"ג דעכשיו אין בידו לפדותו. הנה מלבד שי"ל התירוץ כמ"ש לעיל דהתם הוא שאינו כדשלב"ל כיון דע"י שיהוי שלשים יום נתברר דגם מקודם שלשים יום לאו נפל הוא ואין זה כמו גדלות דקטן וקטנה שנעשה בהם עכשיו הויה חדשה ובאו לכלל דעת ולא גילוי אלמפרע. אך עוד זאת הרי אף את"ל דגם כאן י"ל זמן ממילא קא אתי כמו שם ואין כאן דשלב"ל עכ"ז הכא שייך הטעם שבגמ' גבי הנותן לאשתו כו' וכמ"ש הרשב"א ורש"י דילמא אח"כ תהיה בדעת אחרת ואין זה ביד אחד מהם. משא"כ התם גבי פדיון הבן י"ל דהוא ביד א' מהן היינו ביד האב וה"ל כמו כאן בנותן לאשתו אילו היה בידו לקדשה ג"כ אחר שיגרשנה. דאין לומר דהתם ג"כ שמא לא ירצה הכהן לקבל אחר ל' יום. חדא דזכות גמור הוא לו ומסתמא ירצה בזכותו משא"כ גבי אשה אולי תחפוץ אז באיש אחר. ועוד דהא כתב הרא"ש סוף בכורות גבי בכור בהמה והכהן צריך לקבלו ואינו רשאי לסרב משום דהוי כמבזה מתנות כהונה ואינו מודה בהן והובא בש"ע סי' ש"ו ס"ד. ועוד דגם בהאב אין זה כמו בקדושין דהתם אף אם היה בידו לקדשה היינו רשות אבל הכא הוי חוב גמור על האב שא"א להפטר מבלתי יתן פדיון בנו לכהן עכ"פ לכן מהני טעמא שם בנו פדוי כשאומר שיחול הפדיון לאחר ל' יום אם המעות בעין דלמאי ניחוש לה משא"כ הכא היינו הדין דנותן פרוטה לאשתו או נותן ב' פרוטות לאשה כו'. גם בחי' הריטב"א ביבמות שם כ' כמ"ש התוס' דקטן שקידש לאחר שיגדיל לאו כלום הוא וגם לפרש"י י"ל דדוקא כשקידש ביום האחרון דיג"ש כמ"ש המל"מ בשם מהר"י טאייטצאק. וגדולה מזו יש להפליא על המל"מ מ"ש דעבד או שפחה שקבלו גט שחרור לזמן כו' דאינו מחוסר שום מעשה אלא זמן דפשיטא דחלו הקדושין עכ"ל דהוא נגד תלמוד ערוך במקומו קדושין (ס"ב ב') הנותן פרוטה לשפחתו כו' דאע"ג דמה שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי אפ"ה אינה מקודשת משום דמעיקרא כו' והיינו ממש הנדון שלו:

קיצור. יש להביא ראיה דקטן שקידש שיחולו הקדושין לאחר שיגדיל וכן קטנה שנתקדשה עד"ז לא חלו הקדו' אחר שיגדילו דלא כמל"מ פ"ד מה"א ה"ז דה"ל דשלב"ל כתבואה שלא הביאה שליש וגם דומה לנותן פרוטה לאשתו ואמר לה האמ"ל לאחר שאגרשך דלא חלו הקדו' ואע"ג דבקטנה שייך גם עכשיו קדו' דרבנן אין לחלק וכ"ש בקטן דגם קדו' דרבנן לא שייך עכשיו דומה ממש לד"ז ואפי' המעות קדושין הם בעין אחר שהגדילה לא מהני אא"כ מסכים שיהיו המעות לקדושין עכשיו וגם היא רוצה ול"ד לפדיון הבן:

ו והנה ז"ל הרמב"ן בחידושיו ביבמות שם וקשיא לן כיון שמסרו הקדושין כשהן בקטנותן האיך הם חלים לעולם והלא דבר שלא בא לעולם הן בשלמא דנשי משכחת לה ע"י אביהן אלא קטנים א"א להן לקדש אלא משהגדילו ויש שנדחקו בה כר' מאיר (בקדושין דס"ב) דאמר לאחר שאשתחרר מקודשת כו' עכ"ל. וכ"ה ל' הריטב"א דזכרים ונקבות אלו בקטנותם נתנו וקבלו הקדושין ולא הוי קדושין עכ"ל. הרי מבואר בהדיא דגם בקטנה שקיבלה קדושין בקטנותה שיחולו לאחר שתגדיל לאו כלום הוא כמו בקטן ואע"ג דקטנה תקינו לה נשואין מדרבנן בקטנה שאין לה אב אפ"ה מאחר דמדאורייתא אין לה קדושין לא שייך כלל לומר שכיון שקיבלה הקדושין בעת שיש לה קדו' מדרבנן שיהיו מהני לגבי דאורייתא אף אם התנו בהדיא שיחולו לאחר שתגדיל. ולכן לא מצא הרמב"ן בקטנה רק ע"י אביהן כו' אבל ע"י עצמן א"א כמו בקטן. והנה אע"פ שבתוס' וחי' הרשב"א לא עשו הקושיא רק מהקטנים ולא הזכירו הנקבות היינו ודאי משום מ"ש הרמב"ן דבנקבות משכחת לה ע"י אביהן כו'. אבל לדינא ודאי ס"ל כהרמב"ן והריטב"א דאל"כ הל"ל בשלמא בקטנות כיון דיש להן קדו' מדרבנן כו' א"ו דאין חילוק. וכ"מ בגמ' (דק"י ע"ב) דלרבנן בודאי לא גדלי קדושין דקטנה וכן לר"ג והשתא את"ל דבמתנה בהדיא שיחולו לאחר שתגדיל הוי קדושין אמאי פשיטא לן דלא גדלו שמא ה"ל כפירש שיחולו כו'. והנה מכ"ז יש סתירה למ"ש מהרי"ק שרש ל"ב הראשון. בקדושי קטנה שלא לדעת אביה דריצוי דידה מהני כשגדלה כשהקדושין בעין שיש לומר שחלו הקדושין כשגדלה ונתרצית כו'. דמדברי הרמב"ן והריטב"א מוכח בק"ו דאין בקדושין אלו כלום כיון דאפילו התנו בפי' שיחולו כשתגדיל לא מהני. וכשלא מיחתה ה"ל כנתרצית מאחר דהתנו בהדיא כן שיחולו כשתגדיל והיא מחזקת הקדו' כשהגדילה כו'. וכ"ש דקידשה סתם ונתרצית אח"כ דלא מהני שהרי בחי' הרשב"א ביבמות פרק ב"ש דק"י ד"ה הא דאמרינן דכי גדלה גדלי קדושין בהדה פי' דעשאום כמתנה בשעת קדושין הרי את מקודשת לי לאחר גדלות כו' והובא בנ"י שם. א"כ מבואר דמתנה בפי' עדיף טובא וכיון דקיי"ל דאפי' מתנה בפי' לא מהני כ"ש דכי קידשה סתם וגדלה ונתרצית דלא מהני. והנה במל"מ פ"ד מה"א ה"ז הביא הרב המגיה ראיה מדברי הרשב"א והנ"י הנ"ל דס"ל דהמקדש קטנה שיחולו הקדו' לאחר שתגדיל דמהני. והסכים לזה בס' בני אהובה. ולפע"ד משם ראיה להפך דהרשב"א כ"כ לפרש טעם הסברא דכי גדלה גדלי קדו' בהדה דהוא משום דעשאום כמתנה כו'. וא"כ כיון דקיי"ל דלא גדלי קדו' בהדה אפילו לר"ג א"כ י"ל דאפי' תנאי בפי' לא מהני. אע"ג שי"ל דתנאי בפי' מהני אלא דבסתם לא מהני משום דלא עשאום כמתנה כו'. מ"מ יותר י"ל דאפי' תנאי בפי' לא מהני דאל"כ ה"ל לחוש דכמתנה דמי שעתה יחולו הקדו' מדרבנן ולכשתגדיל יחולו מדאורייתא. ועי' רשב"א שם דהנך קדו' דרבנן לא סתרי לתנאי דקדו' דאורייתא כשגדלה ואדרבה עי"ז דוקא יש סברא לומר דהתנאי מהני משום שנשאר עלי' שעבוד הדינר כו' כיון דתקינו לה רבנן נשואין. וא"כ אמאי פשיטא לן דגם לכי גדלה אין שום קדו' מדאורייתא אלא י"ל יותר משום דאפילו תנאי לא מהני בכה"ג וכמ"ש הרמב"ן והריטב"א בפשיטות פ' ד"א כנ"ל. וראיה לזה דהריטב"א פב"ש כתב ג"כ מ"ש הרשב"א והנ"י וא"כ איך כתב פד"א בהפך א"ו דבפ' ב"ש כ"כ לפי הקס"ד דכי גדלי גדלי קדו' בהדה משא"כ לפי המסקנא. מיהו בחי' הרשב"א בקדושין בסוגיא דנתרצה האב מדמה זה לע"מ שיתרצה האב. אך י"ל דהיינו דוקא בקטנה שיש לה אב וכמו שחילק אאזמו"ר הגאון ז"ל בין קטנה שיש לה אב דבת קדושין היא מדאורייתא אילו מתרצה האב ובין קטנה יתומה כו' ע"ש:

והנה אף את"ל דתנאי בפי' מהני בקטנה יתומה מ"מ מ"ש מהרי"ק להוכיח מראבי"ה דאפילו בקידשה סתם אם היו הקדושין בעין משגדלה אז נעשו קדו' מהתורה כו' הוא ודאי נגד ד' הרשב"א והנ"י הנ"ל אף לפי' הרב המגיה שבמל"מ כו'. גם מ"ש מהרי"ק דלענין דינא דאורייתא אין לחלק בין קטנה יתומה לקטנה שיש לה אב כו' אף שקטנה שיש לה אב לא תקינו לה קדושין אף מדרבנן כו' הוא נגד מ"ש הרשב"א ונ"י שם פב"ש דכל הסברא שיש לומר דמתנה בפי' שיחולו משיגדיל יהיה מהני הוא משום דיש לה קדושין מדרבנן ושייך שעבוד הדינר עליה כו'. מיהו יש לדחות דזהו בנתאכלו המעות אבל כשהמעות בעין כשנתגדלה י"ל דא"צ לזה שיהיה עליה שעבוד מתחלה כו'. אלא דא"כ עכ"פ אין כאן קבלה וה"ל כטלי קידושיך מע"ג קרקע:

קיצור. הרמב"ן והריטב"א פד"א ס"ל בהדיא דלא כמל"מ הנ"ל וכ"כ התוס' והרשב"א בפשיטו' בקטן עכ"פ וי"ל ה"ה בקטנה ומה שהביא המגיה במל"מ והבנ"א ראיה מחה"ר ונ"י פב"ש דמהני זהו להקס"ד דגדלי קדושין משא"כ לפי המסקנא. ועפ"ז קשה אמהרי"ק שרש ל"ב:

ז והנה עפ"ז צ"ע ג"כ על שטת המרדכי בשם ר"א וראב"ן ורשב"ם בסוגיא דנתרצה האב דבשעה שנתרצה חלין הקדושין כשהן בעין דקשה דהא ג"כ הקטנה מצד עצמה א"א לה לקדש א"ע ומאחר דתלוי ברצון האב א"כ ה"ל דבר שתלוי ביד אחרים וה"ל כדבר שלב"ל וכמש"ל ממ"ש קדושין (ס"ב) מי יימר דמזדקקי ליה כו' וא"כ אפילו מקדשה בפירוש שיחולו הקדושין לכשיתרצה האב י"ל דלא מהני. ויש לחלק דהתם גבי מי יימר איכא תרתי דמחוסר מעשה ומי יימר דמזדקקי ליה אע"ג דאם לא המי יימר קיי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי מ"מ כיון דאיכא מי יימר עם המחוסר מעשה ה"ל דשלב"ל. אבל הכא דאין מחוסר מעשה רק מי יימר שיתרצה האב י"ל דלא נק' דשלב"ל. ומ"מ י"ל דדומה להנותן פרוטה לשפחתו כו' דאע"ג דנקרא לגמרי בידו ולא כמחוסר מעשה דמי אפ"ה אין חלי' הקדושין משום דמעיקרא כו' וה"נ דעתה לאו כלום היא. וכשנתרצה האב מילתא אחריתי הוא. מיהו בנערה י"ל דל"ל הכי. ומ"מ גם כן י"ל דדומה לדין הנותן פרוטה לאשתו או שני פרוטות לאשה הנ"ל דאע"ג דנקרא דבר שבידו לגרשה ואינו מחוסר מעשה רק מ"מ לאו בידו שתרצה היא אח"כ ואע"ג דעכשיו היא רוצה. וכ"ש דאין בידו שיתרצה האב. ולכן את"ל דא"א לקדושין שיחולו עכשיו ע"י רצון האב רק מעת שנתרצה ואילך א"כ לכאורה דומה לדין הנ"ל. משא"כ לשטת רש"י דהקדושין חלין למפרע לק"מ מהתם דשם א"א בשום ענין שיחולו הקדושין עכשיו כ"א לאחר זמן ובכה"ג אמרינן כשאין בידו לקדשה לא מהני. אבל בנד"ז שיוכלו הקדושין לחול עכשיו ממש אע"ג שתלוים ברצון האב ואין בידו שירצה האב אין ראיה משם דלא מהני. ומ"מ יש לדחות דגם לשטת המרדכי דהקדושין לא חלין רק משעת ריצוי ל"ד לנותן לאשתו פרוטה דמחוסר מעשה הגט אע"ג שהוא בידו מ"מ מצטרף לחסרון ידיעת רצונה אז. משא"כ הכא אין מחוסר רק רצון האב וצ"ע. ועיין בדברי הגאון אאזמו"ר ז"ל ד"ה מ"ש הח"מ סימן ל"ז כו' שהאריך לחלק בטוב טעם בין נתרצה האב ליתומה דלא מהני מה שנתרצית בגדלותה כו' ויש לזה תנא דמסייע הרמב"ן והריטב"א פד"א דס"ל דאפילו תנאי מפורש לא מהני ביתומה שנתגדלה כו'. אכן עכ"ז גם בנתרצה האב יש לפקפק כנ"ל אשר ע"כ המחוור יותר בסוגיא דנתרצה האב הוא סברת רש"י וסיעתו דכשנתרצה חלין הקדושין למפרע משום דזכות הוא לו כו'. (רק צ"ע ליישב קושיית הפנ"י הא אין לה יד). ומ"מ אפשר לפ"ז ג"כ ליישב דעת המרדכי כיון די"ל דזכות הוא לו ומקודשת אפילו למפרע. לכן עכ"פ מהני ה"ט שלא יהיה נחשב דשלב"ל מחמת שעדיין לא נתרצה האב כיון דזכות הוא לו וקרוב הדבר שיתרצה וכעין דבר שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. וה"נ כיון שקרוב הדבר לזכות כו' לכן לא הוה דשלב"ל וכשיתרצה חלין הקדושין אז כמו במחובר לכשיתלש ונתלש דהוי תרומה. ול"ד לנותן פרוטה לאשתו דאפשר אין זה זכות כ"כ להתקדש אחר גרושין וכמ"ש בנדרים (דס"ו) כך הוא וסתו של פלוני מגרש את נשיו כו' ועוד ג"כ מחוסר מעשה הגט אע"ג דבידו לא דמי לכאן שאין מחוסר מעשה כנ"ל. ועוד הא כאן יש תפיסת קדושין עכשיו אילו רצה האב וכיון שי"ל דזכות כו'. משא"כ התם באשתו:

קיצור. עפ"ז צ"ע ג"כ על שטת המרדכי בסוגיא דנתרצה האב אכן שטת רש"י א"ש ומ"מ יש ליישב ג"כ דעת המרדכי:

גרסינן בקדושין (י"ט א') אמר רבא אר"נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך. ועי' תוס' שם ד"ה צאי דבדעת אחרת מקנה יש לה זכייה מדאורייתא. וביאר דבריהם הרא"ש סי' כ"ה דהחילוק בין זו ליתומה נהי שיתומה יש לה ג"כ כח לזכות לעצמה אין לה כח להקנות עצמה לבעלה כו' אבל האב מקנה אותה. וצ"ל הא דאעפ"כ קדושי יעוד אין נקרא ע"י האב הגם שבע"כ צ"ל שהאב מקנה אותה. כי ענין הקנאה זו היינו כמ"ש הרא"ש תחלה קמ"ל ר"נ דאותו כח וזכות כו' מדעתה. וכיון שמדעתה מתקדשת אלא שהוא נתן לה כחו שעי"ז תוכל להקנות א"ע ע"כ אין נקרא קדושין אלו ע"ש האב ממש שהרי מדעתה נתקדשה רק שהאב נתן לה כחו. והנה להרא"ש כסף הקדושין הוא שלה ולא של האב כמש"ש דלרב חסדא זוכה לעצמו כו'. אכן בהר"ן מבואר דאב זכיא ממילא דכיון דכל שבח נעוריה לאביה כל מה שהיא זוכה הרי היא של אב כו'. ובחי' הריטב"א כתב בזה ג' פירושים הא' דאע"ג דקטנה אין לה יד מעצמה כיון שאביה שיש לו יד עליה מרשה אותה ומרקן רשותו אצלה הרי ידה כידו ואע"ג שאין לה זכייה בממון י"ל כשאין כאן זכיית ממון כגון שקדשה בשטר או במאכילה ומשקה שוה פרוטה כו'. הב' שהיא זוכה בקדושין לאביה ואתא רבא למימר דמדברי ר' יוסי בר' יהודה שמעינן דקטן וקטנה יש להם יד לזכות בממון לאחרים ומיירי בשאמר תחלה למקדש שכל זמן שיתן מנה למי שיזכה בו בשבילו תתקדש בתו לו כו'. (וצ"ל דהוצרך לזה משום דאל"כ אין לה יכולת להקנות א"ע להמקדש אע"פ שיש לה יד לזכות כקושיית הרא"ש). הג' דהכא מדין זרוק מנה לים ותתקדש בתי לך אתינן עלה ואע"פ שלא דבר תחלה עם המקדש כן כיון שאמר לה צאי וקבלי קדושיך סתמו כפירושו כו' וזה מוכח מדברי ר' יוסי בר' יהודה כו'. ובתוס' רי"ד די"ח כתב דמדאורייתא היא מקודשת כיון שהאב הרשה אותה. ועיין פנ"י שכתב שטה אחרת בסוגיא זו. והנה רש"י די"ח ע"ב פירש ואין קדושין אלו ע"י האב. וגזרת הכתוב הוא. והנה מ"ש דקדושין אלו אינן ע"י האב מוכרח בגמרא שם ודף מ"ה דאל"כ הרי אין אדם מוכר בתו לשפחות אחר אישות וכבר נת' זה אפילו לדעת התוס' והרא"ש. אך מ"ש דגזה"כ הוא כתב ע"ז בתוס' רי"ד ואינו נראה לי דלקמן ילפינן מדר' יוסי דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך ומדאורייתא היא מקודשת כיון שהאב הרשה אותה עכ"ל ועי' בפנ"י די"ח ע"ב ד"ה ואמר רב עמרם שכתב דלפרש"י יעוד לא מטעם צאי וקבלי קידושיך כו'. ולכאורה י"ל דרש"י לשיטתיה בגיטין (ס"ד ע"ב) דזכיי' קטן הנזכר שם לרב יהודה ורב חסדא הוא רק מדרבנן לבד. אבל מדאורייתא אין לו זכיי' אפילו בשדעת אחרת מקנה אותו. וא"כ לפ"ז יהיה נסתר טעם התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן בטעם דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך דהוא משום דיש לה זכיי' מדאורייתא. וז"א לדעת רש"י וכ"כ הריטב"א בגיטין שם וגם הר"ן שם מסכים לפרש"י. ומש"ה צ"ל דגזה"כ הוא גבי קדושי יעוד אלא דמיני' ילפינן ג"כ לקדושין דאומר אדם לבתו צאי וקבלי כו' דשם קדושין חד הוא ומאחר דגזה"כ הוא בקדושי יעוד ה"ה בשאר קדושין כה"ג. מיהו דוקא כשהאב קיים ואמר לה צאי וקבלי כו' משא"כ כשמת האב כו'. ואפשר הגזה"כ דילפינן קדושין מגרושין. והרי גבי גרושין קטנה יש לה יד להתגרש אף אם נתקדשה קדושי תורה ע"י אביה כדאיתא בגיטין (דף ס"ה א') והיינו משום דלא בעינן דעתה ומתגרשת בע"כ וא"כ כמ"כ בקדושין היכא דא"צ דעת כגון שיש דעת אביה. היינו בקדושי יעוד וכן באמ"ל צאי וכו'. ואפשר גזה"כ הוא אף שגם דעת אביה אין כאן לגמרי רק שהרשה אותה שתתקדש מדעתה ה"ל כאילו יש כאן דעת האב וילפינן מגרושין כו' ועי' בפנ"י די"ט מ"ש בלשון התוס' ד"ה אומר. קרוב לזה במ"ש דנהי דיתומה כו' אבל לדעת אביה כו' כדאשכחן כו' לענין גט כו' ע"ש. ועפ"ז י"ל דהפקיר רשותו שברש"י דמ"ו ע"א ה"ל קדושין דאורייתא ממש כדמשמע פשט הסוגיא שם (דף מ"ה ע"ב) דמיירי בתרומה דאורייתא עי' ברש"י שם ד"ה ומודה רב אכלה מדאורייתא וכ"ה בתוס' ד"ה אוקי. ולרב הונא בהפקיר רשותו לפרש"י אוכלת בתרומה כהנ"ל. ויש לומר הטעם משום דזה גופא שמפקיר רשותו ומניחה שיהיה הקדושין לדעתה זה נקרא לדעת אביה. ואף שאין זה דעת גמור דידיה מ"מ קצת נחשב מדעתו שהרי מדעתו מפקיר רשותו להניחה שתתקדש דאם לא היה מפקיר רשותו אין שום מקום להקדושין. וכיון דהכא גבי קדושי יעוד ג"כ אין כאן דעת גמור דהאב שהרי מה"ט נחשבו קדושין אלו שלא ע"י האב כנ"ל ומש"ה כתב רש"י דגזה"כ הוא. א"כ גם בקצת דעת דהפקיר רשותו נמי ה"ל קדושין דאורייתא לרב הונא. ול"ד ליתומה דה"ל שלא לדעת לגמרי. ואע"פ שהפנ"י כתב דהפקיר רשותו הוי רק קדושין דרבנן. אין נראה לפי פשט הגמרא שם. וכ"כ בהדיא הר"ן שם וז"ל הלכך נשואין גמורין הוה ויורשה ומיטמא לה דהא אכלה בתרומה דאיסורא דאוריי' עכ"ל וכ"כ עוד בתחלת הסוגיא וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן קצ"ג וז"ל ופסק רבינו חננאל כוותיה משום דרבא מפרש טעמיה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ומשמע דלדידיה קדושי ודאי הוו כיון דאוכלת בתרומה דהוי איסור דאורייתא עכ"ל. ועי' בהר"ן פרק קמא דקדושין גבי כתב לה על הנייר דה"ה בקטנה שאמ"ל אביה צאי וקבלי קידושיך דמתקדשת בשטר ואע"פ שהר"ן כתב ולבי נוקפי מ"מ כ"ד כמה פוסקים ועי' במכמ"א ש"ה סי' ב' גבי גט בקטנה שיש לה אב להאומרים דאביה ולא היא מ"מ אם קיבלה גיטה מדעת אביה כתב הרשב"א דמתגרשת היא בלי ספק הובא בב"י סימן קמ"א והביא שם י"ח. ועי' בב"ש סי' קמ"א סק"ה. מכ"ז יש לשמוע דבהפקיר רשותו שיש כאן קצת דעת אביה י"ל דהוי קדושין דאורייתא כו' דילפינן קדו' שמדעת אביה מגירושין שא"צ דעתה. וה"נ בקדושין כשיש דעת אביה ע"ד הנ"ל: