א

סימן קטז

הנה רש"י פרק האיש מקדש (דמ"ד ע"ב) ד"ה והוא ששידכו ס"ל כשנתרצה כששמע הוה להו קדושין למפרע לרב ושמואל. וז"ל דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוה להו קדושין למפרע עכ"ל. ומסתמא י"ל דה"ה לרבינא כשנתרצה בפירוש כששמע וכ"כ בתוס' רי"ד שם ד"ה אתמר. וז"ל דרב ושמואל ס"ל כיון דשידכו יש לחוש שמא נתרצה האב כששמע וכיון דנתרצה כששמע אמרינן הוברר הדבר דבשעת קבלת הקדושין נמי כאלו נתרצה האב בפירוש דמי והוו להו קדושין למפרע. וכך פי' המורה והוה להו קדושין למפרע. ועולא סבר אע"פ שנתרצה אביה עכשיו כששמע מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקדושין לא ידע ולא היה רצונו שם ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שרצה האב אלא בעינן רצון האב באותה השעה וכיון שלא היה שם רצונו אפי' מיאון אינה צריכה עכ"ל. ועי' פנ"י בד"ה רש"י בד"ה והוא ששידכו שהקשה על סברא זו לומר דה"ל קדושין למפרע. וכן משמע דעת התוס' (דף מ"ו א') ד"ה בין. דזכות הוא לו כו' שכך פי' ג"כ הר"ן ד"ה אתמר קטנה וז"ל אבל כל שנתרצה גלי אדעתיה דזכות הוא לו ומהני מעשה ראשונה עכ"ל וכ"כ המרדכי סי' תקט"ו בשם ר"י מועיל ריצוי האב למפרע אם אומר כו' (אבל אם כו' ע"ש) וכ"כ שם בשם ר"ת וכ' הר"ן בד"ה גרסינן תו בגמרא קטנה שנתקדשה. חיילי הקדושין משעת קבלתה ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שנתרצה האב כו' דביאה ליתיה בעולם כשנתרצה עכ"ל וכ"מ מדברי ר"י שבמרדכי סי' תקט"ו הנ"ל מדהקשה ע"ז תחלה דדמי לכנסי סלע זה שאני חייב לך כו' דאם המעות בעין י"ל דדומה לפקדון כמש"ש המרדכי תחלה סי' תקי"ד. ובלא"ה צ"ל כן לדעת הפוסקים דס"ל דה"ל קדושין למפרע. והנה ריא"ז בש"ג כ' בשם ר"י דבעינן תרתי ששידכו עליה קודם קדושין ונתרצה האב בעת ששמע כו' וכ"מ בתוס' רי"ד וכן בה"ג סוף הל' קדושין כ' כיון דשדיך ה"ל כמאן דארצי קמיה כו' ע"כ י"ל דייקא בכה"ג ה"ל קדושין למפרע. וריא"ז עצמו כ' אע"פ שלא שידכו כו'. גם לכאורה משמע בגמ' דמ"ו גבי קטנה שנתקדשה כו' שלא נזכר שידכו ומשם הוכיח הר"ן דחיילי קדושי למפרע ע"ש:

קיצור. (רש"י ותוס' וסיעתם ס"ל כשנתרצה כששמע ה"ל קדושין למפרע ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שמיעה):

והרמ"ה בטור ורי"ו ס"ל ג"כ דאפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה מהני ריצוי דאב אלא דמ"מ ס"ל הקדושין חלין משעת שמיעה כ"כ הטור סי' ל"ז בשמו. אבל ברי"ו לא נזכר דחלין משעת שמיעה דוקא. ועיין פנ"י בד"ה רש"י הנ"ל כ' וז"ל ונהי דבשעת שמיעה ודאי איכא למימר דהוו קדושין מהאי שעתא אע"פ שנתאכלו הקדושין כיון דמעיקרא בתורת קדושין אתאי לידה כו' עכ"ל. והנה הרא"ש ס"ל ג"כ כשטת רש"י דכשנתרצה האב הוי קדושין למפרע וכ' הטעם דהוה כאלו אומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כ"כ בסי' ו' ובסי' ח' ולכאורה לא משמע כן ברש"י (דף מ"ה ב') ד"ה שמא אבל גברא דייק כו' ולהרא"ש א"צ לזה דאפי' נתרצה הבן אח"כ אינו מועיל כו' ע"ש בהרא"ש סי' ו' גם בחי' הריטב"א דמ"ד ד"ה אתמר ביאר דדין נתרצה האב אין לו ענין לדין אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי כו' וכ"כ בפנ"י שם:

קיצור. שאין הטעם משום דה"ל כאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אלא דה"ל כאלו נתרצה בפירוש בשעת קבלת הקדושין:

שטה ב'. המרדכי סי' תקי"ד בשם רבינו אליקום וראב"ן ורשב"ם ואביו ר"מ שאם היו הקדושין בעין כשנתרצה חלו הקדושין דאז ה"ל כאומר לבתו צאי וקבלי קידושיך. אבל אם נתאכלו הקדושין כשבא האב או נאבדו או נשרפו מקודם לא חיילי הקדושין וכ"כ שם סי' תקי"ג בשם ראבי"ה ומבואר שם דקידשה בביאה ה"ל אין הקדושין בעין. ועפ"ז יהיה נדחה הראיה שהביא בחי' הרשב"א (דף מ"ו) והריב"ש סי' קצ"ג לשטת הרי"ף ממ"ש אביי בגמ' (דף מ"ו א') צריכה קדושין לדעת אביה כו' שזהו כהרי"ף דשא"ה שבעילה הראשונה אינה בעין כו' וכ"ד הריטב"א בחידושיו דבעינן שיהיה הכסף בעין בשעה שמתרצה האב כו' וגמרי הקדושין מדין תן מנה לפלוני או לכלב ותתקדש בתי לך כו' אלא דחילק דהיינו דוקא בקטנה אבל בבתו נערה לא בעינן שיהא הכסף בעין בשעת ריצוי כו' וכי שמע האב ונתרצה זכתה לו למפרע כו' ומקודשת למפרע משעה שזכתה לו כו' וק"ק על שטה זו ממ"ש בגמ' (מ"ו א') א"ל רב כו' יכול לשנויי כו' והרי התם משמע דמיירי בקטנה והבעילה אינה בעין אפ"ה משמע דמהני הריצוי כו' ואפשר מיירי בנערה:

קיצור. והרבה גדולים הובאו במרדכי ס"ל דבעינן שיהיו הקדושין בעין בשעת ריצוי וחיילי הקדושין משעת ריצוי והריטב"א ס"ל בנערה כרש"י ובקטנה כהמרדכי:

שטה ג'. בחי' הרשב"א דה"ל כהתקדשי לי ע"מ שירצה אביך שמקודשת לכשישמע כו' ואע"פ שלא חלו בשעת נתינה כו' ואע"פ שנתאכלו המעות קודם שישמע האב כו' דה"ל כהרי את מקודשת לי לאחר ל' יום דאע"פ שנתאכלו המעות מקודשת כו' וזהו כשטת הרמ"ה דלעיל שהקדושין חלין משעת שמיעה כשנתרצה ואע"פ שנתאכלו המעות מקודם. ובמהרי"ק שרש ל"ב הביא טעם לשטת הרמ"ה דאע"ג שנתאכלו המעות לא דמי למקדש במלוה כיון דבתורת קדושין יהבינהו כו' והביא דוגמות לזה מגמ' ותוס'. אך הטעם של הרמ"ה נ' שאינו כטעם דהרשב"א דה"ל כהתקדשי לי ע"מ שירצה אביך כו' דאין הנדון דומה לראי' דהתם בפ' האומר גבי ע"מ שירצה אבא הרי היא גדולה ויש לה יד לקבל הקדושין רק שתולין בתנאי ומה ענין זה לקטנה שאין לה יד ועי' בפנ"י (דף מ"ד) ברש"י ד"ה והוא ששידכו שכ' ונהי דבשעת שמיעה כו' אבל במ"ש הרשב"א כו' הנה הסכים בפשיטות לדברי הרמ"ה ותמה על סברת הרשב"א. ואפשר לומר דראית הרשב"א הוא משום דבפ"ג דגיטין (דף כ"ה ע"ב) איתא דתנאי על מנת שירצה אבא תולה באם יש ברירה. והנה אנן קיי"ל דאין ברירה וא"כ הא דע"מ שירצה אבא מקודשת צ"ל דלא חלו הקדושין עד אחר שירצה האב דבכה"ג א"צ לברירה כמ"ש בתולדות אדם סי' פ"ב. וז"ש אע"פ דלא חלו בשעת נתינה משום דאין ברירה אעפ"כ הם חלים אח"כ כמ"כ בקטנה אע"ג דלא חלו עכשיו חלים לכשישמע כו'. ובש"ע סי' ל"ח משמע דס"ל דא"צ בזה לברירה (ועוד דגם לפמ"ש הרשב"א בת"א שם אבל בדבר שקיומו אין תלוי בברירה כמכר וכמתנה כו' וכן בהרי עלי עולה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל י"ל דגם בקדושין לא צריך לברירה מה"ט וע"ש ובחי' הרמב"ן רפ"ג דגיטין כ' בשם התוספות דא"צ בזה לברירה והוא ז"ל לא הסכים לסברתם) ועוד יש לחלק ע"ד חילוק הגמ' בבכורות (דף מ"ט) התם בידו לקדשה מעכשיו כו' בלי תנאי דע"מ שירצה אבא ומש"ה יכול לקדשה ג"כ על תנאי זה ויחולו הקדושין עכ"פ לאחר שירצה האב למ"ד דזה תולה בדין ברירה (עי' פנ"י ובית מאיר סי' ל"ח ס"י) משא"כ הכא גבי קטנה שאין יכול לקדשה עכשיו כלל בלא רצון האב וכיון שכן לא חלים הקדושין אף לאחר שירצה האב כמ"ש בבכורות שם הכא אין בידו לפדות מעכשיו וכדלקמן:

שטה ד'. הוא מ"ש הרשב"א (דמ"ד ד"ה אתמר) בשם הראב"ד דהסוגיא מיירי שנתקדשה בפני האב ולא מיחה דה"ל כאומר צאי וקבלי קדושיך כו' דאם נתקדשה שלא בפניו כו' כי שמע האב והודה מה בכך כו'. והנה עם היות שהרשב"א כ' שאין פירושו מחוור היינו במ"ש דשלא בפניו לא מהני ריצוי דאב. אבל מ"מ אפשר ה"ה אפי' נתקדשה בפניו ג"כ דינא הכי וכ"מ לכאורה בהר"ן שכ' ומדאמרינן סתמא קטנה שנתקדשה כו' משמע דבכל ענין איירי כו' אך אין זה מוכרח כלל בהר"ן דכוונתו בכל ענין היינו שהוא בעיר אבל אם נתקדשה ממש בפניו י"ל דנק' לדעת האב וכ"כ הריב"ש סי' תע"ט וז"ל התם הוא שהאב במדינת הים בשעת הקדושין או אם הוא כאן ולא היה בשעת הקדושין ולא נתקדשה בפניו זה נקרא שלא לדעת כמו שפרש"י ז"ל שם כו' ולא ידע עכ"ל וע"ש מה שדימה זה שנתקדשה בפנינו לקטן העושה ע"ד אביו הנז' ביבמות פ' חרש ופרש"י שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד לו עליו דהוה כאלו מצוהו לעשות עכ"ל מיהו זה כשרואה שנוח לאביו בכך משא"כ בנתקדשה סתם בפניו ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון דלא דמי לנתקדשה שלא לדעת דהיינו שלא בפניו כלל ולא ידע מזה כנ"ל. ועוד הרי בש"ע סי' ל"ז ססעי' י"א בהג"ה הביא רמ"א י"א דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה ונהי שהב"ש שם סקכ"א כ' שנראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז היינו כשלא היה במעמד הקדושין. אבל בנתקדשה בפניו ממש ושתק ולא מיחה י"ל כ"ע מודים להמרדכי דחיישינן שנתרצה:

השטה הה'. הרי"ף והרמב"ם דאפי' נתרצה האב בפירוש אח"כ לא מהני ומשמע אפי' הקדושין בעין ואפי' שידכו מדלא מצא לתרץ דברי אביי ורבא רק משום שמא שלח לה קדושין בחשאי כו' והתם משמע שהקדושין בעין וגם ה"ל כמו שידכו כמ"ש הריטב"א שם דהא גלי דעתיה טפי דניחא לי' משדיך כו'. א"ו גם בכה"ג לא מהני נתרצה כו'. והריטב"א (דמ"ה ד"ה א"ל רבה) והריב"ש סי' י"ד כ' שכ"ד ה"ג ולא נמצא זה בהדיא בה"ג. ומהרי"ק שורש ל"ב כ' שכ"ד סמ"ג וסמ"ק וכן מצאתי דעת תוס' רי"ד דמ"ד ד"ה אתמר קטנה כו'. והש"ג בשם מז"ה ס"ל בקטנה כדעת הרי"ף ובנערה ס"ל דמהני נתרצה האב כו'. ולכאורה יש ראיה להרי"ף ממ"ש בב"מ (דף כ"ב א') דלאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא אמרינן כיון דעכשיו ניחא ליה גם למפרע הוה ניחא ליה ואפי' בתרומה דהוא מצוה ועי' מזה בט"ז בי"ד סי' של"א ס"ק ט"ו. מיהו יש לחלק דהכא ה"ל זכות טפי שזוכה כסף קדושיה לבד המצוה וגם להשיא בתו נחשב זכות טפי משאר מצוה שאין בה הנאת הגוף דמצות לא ליהנות נתנו ועוד כששידכו תחלה שאני ועוד הרמב"ם והש"ע שם פוסקים דבתרומה כיון דהוא מצוה אמרינן דגם למפרע ניחא ליה ע"ש בט"ז ועי' עוד בעירובין פ' הדר (דע"א א') בפרש"י ד"ה כלך אצל יפות דלפירושו שם זהו ממש כשיטתו כאן וע"ש בתוס' מה שהקשו על רש"י ותירצו. והריטב"א שם תירץ בע"א וז"ל ואע"פ שלא אמרו כלך אצל יפות אלא בדשווייה שליח סתם כדפרישית בפ' אלו מציאות הכא גבי עירובי חצרות דרבנן די לנו בגלויי דעתא דהשתא עכ"ל. ולפי פסק הרמב"ם וש"ע יו"ד סי' של"א סעי' ל"א אתי שפיר סוגיא גמרא דערובין הנ"ל כפרש"י. ועי' קדושין פ"ב (דף נ"ב ע"ב) גבי לא אמרו כלך אצל יפות ובתוס' שם ובחי' הריטב"א שם בד"ה ההוא גברא דקדיש בפרוזמא דשיכרא ועי' בש"ע סי' כ"ח סעיף י"ז בחמ"ח סק"ל ובב"ש ס"ק מ"ד:

קיצור. והרשב"א והרמ"ה ס"ל שהקדושין חלין משעת שמיעה ואע"פ שנתאכלו המעות קודם ששמע. והראב"ד ס"ל דהסוגיא מיירי שנתקדשה בפני האב אבל הריב"ש כ' דבנתקדשה בפניו ה"ל לדעת האב אלא מיירי שלא בפניו דווקא. והרי"ף והרמב"ם פליגי על כל הנ"ל וס"ל דבנתקדשה שלא לדעת לא מהני ריצוי דאב כלל ומשמע אפי' הקדושין בעין ואפי' ג"כ שדיך: