ו

אך כ"ז לפי לשון הנז' בשו"ת הרבנים שהעד מעיד שהאב אמר הלשון הנז' לעיל איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט וכ"ש אם אמר הלשון גייט אייך צום חזן שרייבט דיא כתובה ע"ז יש לדון דמה שאמר טוט אייך כו' וכ"ש מה שאמר גייט אייך כו' הוי חזרה שנותן רשות לקדשה ולהשיאה. אך בגוף הגב"ע מבואר שר' יחזקאל העיד וז"ל בשעת חופה האט מו' שמשון אבי הכלה ניט גיוואלט גיין להחזן צו שרייבען דיא כתובה ער האט גיזאגט איך האב פריער ניט גיוואלט איך וויל היינט ניט גייט אייך צום חזן שרייבט אייך דיא כתובה עש האט צו מיר ניט. בין איך גיגאנגען צום חזן און האב גישריבין דיא כתובה אונ באיי דער חופה איז ער ניט גיווען עכ"ל. א"כ מאחר שאחר תיבת גייט אייך צום חזן און שרייבט אייך דיא כתובה הוסיף עוד ואמר עש האט צו מיר ניט. משמע שאין הפי' גייט אייך כו' שנותן להם רשות וכח ע"ז דא"כ מהו עש האט צו מיר ניט. הלא אם נותן להם רשות. הן הן שלוחיו. וכלשון המשנה פ"ד דקדושין דף (ע"ח ב') מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו כו' וכמ"ש הריב"ש בפשיטות בתשו' סי' קצ"ג דאם נתן לה רשות הרי עשאה שליח כו'. ומדאמר עש האט צו מיר ניט. משמע ודאי דלא נתכוין לעשות שלוחים שלו. וא"כ עכצ"ל פי' דבריו גייט אייך צום חזן כו' שאין זה ע"ד נתינת רשות. כ"א גייט אייך כו' בלי שליחותו. אך זהו דוחק דמ"מ לשון גייט אייך כו' שרייבט כו' משמע נתינת רשות. ומה שסיים עש האט צו מיר ניט י"ל משום דקסבר שכל שאין זה דרך ציווי ממש ממנו אין זה שליחות ממנו. ולא כולי עלמא דינא גמירי דנתינת רשות היינו שליחות. ומאחר שבאמת זהו לשון שליחות כדמוכח מהמשנה וכמ"ש הריב"ש. א"כ מפני שאמר אח"כ עש האט צו מיר ניט י"ל דלא עקר לשליחותיה. כי כוונתו אינו לעקור הנתינת רשות רק להודיע שאין זה ציווי ממנו ואין לו חפץ בזה רק שמבטל רצונו למעשה ונותן להם רשות. אך מ"מ נראה מאחר שבאמת משמעות לשון עש האט צו מיר ניט. היינו שאינן שלוחים שלו. א"כ אף את"ל שבלבו נתכוין בענין אחר ע"ד שנת'. מ"מ הולכים אחר משמעות הלשון ואין כאן שליחות וכמ"ש הרשב"א בחידושיו רפ"ג דקדושין (דף ס' ע"א) אהא דאמר אביי בגמ' שם מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ותיבעי גיטא מכל חד וחד קמ"ל. ולא שירדו חכמים לסוף דעתן של בריות שאין אומר כך אלא כולן משום תנאי או כולן משום חזרה אלא שלחכמים נסתפק להן משמעות הלשון האיך והלכך אע"פ שזה אומר לכך נתכוונתי וזה אומר אני בהיפך זה נתכוונתי אנו אין לנו אלא לדקדק עיקר משמעות הלשון ודינו שכוונת המקדש אינה נשמעת לעדים ואין כאן עדים אלא מעיקר הלשון ומשמעותו עכ"ל. וא"כ ה"ה בנד"ז מאחר שלשון עש האט צו מיר ניט משמע ודאי דאינן שלוחים שלו הולכים אחר לשון זה. ואף שהה"מ פ"ז מהל' אישות הובא ב"י סי' מ' פי' דהרמב"ם לא ס"ל כאביי אלא דמספקינן ליה בתנאה לחוד ובחזרה לחוד ובתנאה וחזרה כהדדי. מ"מ הרי הרא"ש והרמב"ן הובאו ב"י שם ס"ל בפשיטות כאביי. ועוד גם להרמב"ם י"ל דהלשון ההוא דוקא סובל ב' פירושים ממש. אבל כאן לשון עש האט צו מיר ניט. משמע ודאי דאין כאן שליחות ממנו. ואין לומר דמ"מ אין זה מספיק מלהוציא הלשון גייט אייך כו' שרייבט כו' מנתינת רשות. ומה שאמר אח"כ עש האט צו מיר ניט. זהו חזרה. וחיישינן לתפוס לשון ראשון. דמ"מ אין כאן חשש כיון שבתחלת דבריו אמר ג"כ איך וויל היינט ניט כו' וגם סוף דבריו ג"כ כן. א"כ ודאי לא חיישינן למה שבאמצעית דבריו משמע נתינת רשות דהא בין ללשון ראשון בין ללשון אחרון אין כאן שליחות ממנו כו'. וגם דבריו האמצעיים הוא לשון מסופק. ולכן אם בתחלה וסוף אמר הלשון הנז' לעיל ודאי אין לחוש לנתינת רשות. ומיהו לפי מ"ש הרבנים שלא נז' בדבריהם שסיים עש האט צו מיר ניט. י"ל דה"ל כנתינת רשות. אף שלא הזכיר בפי' רק שרייבט דיא כתובה. ולא חופה וקדושין. מ"מ ענין הכתובה היינו להשיאה לחופה וקדושין. ועיין במרדכי בכתובות פרק מי שהי' נשוי סי' רמ"ב שכתב דגבי שליחות לא בעינן רק גילוי דעת כו' ועי' בהרא"ש פ"ב דקדושין סי' ז' שאם גילה בדעתו כו'. וצ"ע בהריב"ש סי' קצ"ג בד"ה אבל עדות ר' זרח במ"ש ואע"פ שאינו אומר בפי' שתהי' שליח שלו מהני דלא מפקינן בר"פ המדיר אלא כל הזן אינו מפסיד כו' וע"ש לעיל מיני' בד"ה גם עדות רבי יהודה כו'. וכ"ש שאמר עוד לשון אחר איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט שלשון וואש איר ווילט כולל ג"כ חופה וקדושין. ושם לא סיים עש האט צו מיר ניט. י"ל שהלשון טוט אייך וואש איר ווילט ה"ל נתינת רשות להשיאה. ואף את"ל שבלשון איך וויל ניט טוט אייך וואש איר ווילט דוחק לומר דפירושי קא מפרש דאע"פ שאינו רוצה מ"מ נותן רשות דאיך יתיישבו שני הענינים יחד מ"מ י"ל דבאמת טוט אייך וואש איר ווילט הוא חזרה ממה שאמר איך וויל ניט וכמבואר למעלה דחיישינן לחזרה במעכשיו ולאחר שלשים יום אע"ג דאינו סובל יותר חזרה מבלשון זה כו':