ד

והנה במ"ש לעיל ססעי' ב' דלהיש"ש ורמ"א כשאמרה תחלה הב ולבסוף הבה מיהבה או הב אע"פ שהוא לא אמר בלשון שאילה אינה מקודשת. הנה הר"ן ודאי פליג ע"ז מאחר דס"ל דכל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמ' איכא לספוקי בלשון קדושין כו' כנ"ל סעיף ג'. וכן מצאתי בט"ז סי' כ"ט ס"ק י"ד וז"ל דתרתי לריעותא בעינן חדא שהיא אומרת תחלה הב שנית שאומר אח"כ לשון שאלה אז הוויין הני לישני לגריעותא כו' עכ"ל. והיינו כשאמרה ג"כ לסוף הבה מיהבה או הב כהמעשה שבגמרא. ואף אם היה כמעשה שבגמ' אם אח"כ בשעת נתינה חזר ואמר ה"א מקודשת לי וקיבלתו כבר נת' לעיל ססעי' ב' שיש דעות שמקודשת. ואפ"ל שגם אם השיבה גם אז הבה מיהבה וקיבלתו הוי קדושין. דהבה מיהבה אחר לשון החלט של קדושין יש לפרשו שמסכמת ע"ז. ועי' כנה"ג בשם מהרשד"ם כ' דרוב הפוסקים חולקים על הרשב"א דלעיל סעיף ג':