ב

ומהר"א בן ששון בתשו' סי' קע"ה משמע דס"ל דלהתוס' אפי' לא אמר בלשון שאלה אלא אחר שאמרה הב לי. אמר הרי את מקודשת לי בו והשיבה היא ואמרה הבה מיהבה או הבה אינה מקודשת משום דאמרינן אדיבורא קמא ששאלה החפץ שלא לשם קדושין קא סמכת (רק לפ"ד הרשב"א דלסברתו העיקר משום שהוא אמר בלשון שאלה נסתפק בדין זה). וכן מצאתי ביש"ש פ"ק דקדושין ססי' י"ד וז"ל גם מ"ש הר"ן בתחלת דבריו שאפילו אמרה איהי מתחלה שלא לשם קדושין וחזר ואמר בשעת נתינה התקדשי לי בו ואמרה איהי הבה מיהבה לי דמקודשת דעת הרמב"ן דאינה מקודשת כדפרישית והיינו טעמא דלעולם אדיבורה קמא קסמכת שלא היו לשם קדושין אם לא שקיבלה בשתיקה וכ"ד הרא"ש דלא פסק כשחזר ואמר התקדשי לי בו דיש בו ממש אלא כשקיבלה בשתיקה. (ומ"ש ביש"ש אם לא קיבלה בשתיקה הוא ט"ס וצ"ל אלא שקיבלה בשתיקה או שצ"ל אם לא שקיבלה בשתיקה. ור"ל דבכה"ג דוקא מיירי הרא"ש בשם הראב"ד) וכמ"ש ג"כ לעיל היש"ש בפי' דברי הרא"ש וז"ל ונראה בעיני דוקא קיבלה הימנו בשתיקה אבל אם חזרה ואמרה הבה מיהבה או באחד מהלשונות שאין משמעות לשון קדושין לא מהני ולא מידי עכ"ל ועי' לח"מ ומל"מ. וכ"נ דעת רמ"א בהגה"ה סי' כ"ט ס"י שכתב ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה בשתיקה מקודשת ואם קיבלה בשתיקה רק חזרה ואמרה תן לי או השלך וכיוצא בזה אינה מקודשת עכ"ל. וכ' הט"ז שצ"ל ואם לא קיבלה בשתיקה רק חזרה וכו'. וכ"כ בבאה"ט סס"ק י"ז. והיינו שפירש כן דברי הרא"ש. אבל לפע"ד אין נ' כן בדברי הרא"ש דמיירי שקיבלה בשתיקה. אלא דקאי ג"כ על דאמרה הב או הבה מיהבה אעפ"כ כיון שלא אמר בלשון שאלה רק מאמר מוחלט הרי את מקודשת לי ס"ל דהוי קדושין. וכן אפילו אם אחר שביקשה תן לי אמר בלשון שאילה אם יהיבנא לך מיקדשת לי והיא עכ"ז (אם) אמרה הבה מיהבה ואח"כ בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלתו בשתיקה ס"ל דהוי מקודשת וכן משמע ברבינו ירוחם נכ"ב ח"א שלאחר שכפל ושילש הענין שתאמר תחלה תן לי והוא יאמר בלשון שאילה ואח"כ אמרה הבה מיהבה. כתב ויש מפרשים דאע"פ שאמרה אלו הלשונות אם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה ממנו מקודשת. ולכאורה נראה דמיירי באופן השני שכתבתי שאמרה תן לי ואמר אי יהיבנא כו' ואמרה הבה מיהבה ואח"כ בשעת נתינה אמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלה ממנו מקודשת. גם בחידושי הרשב"א מפרש כן דבמעשה שבגמ' מיירי ג"כ דלאחר הדבורים אמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וס"ל דאינה מקודשת. והראב"ד והרא"ש ס"ל דבכה"ג הוי מקודשת והמעשיות שבגמ' מיירי דלאחר שאמרה הבה מיהבה נתן לה בשתיקה ולא אמר שום דבור עוד מענין קדושין בכה"ג דוקא פסקו בגמרא דאינה מקודשת אבל אם בשעת הנתינה חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלתו ס"ל להראב"ד והרא"ש דמקודשת. וא"כ ודאי ה"ה אף אם בשעת הנתינה נתן בשתיקה אם (מקודשת) לאחר שאמרה תן לי לא אמר בלשון שאילה כ"א בלשון החלט הרי את מקודשת לי. והיא אמרה הבה מיהבה ונתן בשתיקה הוי ג"כ מקודשת:

קיצור. היש"ש ורמ"א ומהר"א בן ששון ס"ל דלהתוס' אע"פ שלא אמר בלשון שאילה כ"א בלשון החלט אינה מקודשת כיון שאמרה תחלה הב וגם אח"כ אמרה הבה מיהבה או הב. וא"כ ה"ה אם אמר בלשון שאילה ולאחר שאמרה הבה מיהבה אמר הרי את מקודשת לי וקיבלתו אינה מקודשת. אבל הראב"ד והרא"ש ורבינו ירוחם בשם י"מ ס"ל דמקודשת. אא"כ אמר בלשון שאילה ואחר שאמרה הבה מיהבה נתן בשתיקה וקיבלתו אזי דוקא אינה מקודשת: