ב

ומעתה נוציא מזה לנד"ז דמה שמחזקת הכרך מעות ואינה רוצה ליתן לידו. הרי עדיף טובא מן תבעה היא שלא לשם קדושין וגם מהחל ועד סוף היא מחזקת על דעת זו. וא"כ עדיף מאומרת מעיקרא הבה. ולבסוף הבה מיהבה. וא"כ אם היה אומר לה בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי פשיטא דלאו כלום הוא דאיהי מחזקת אדעתא דמעיקרא. אלא שיש לחוש משום שאמר לא בלשון שאלה. כ"א סתם הרי את מקודשת. וכבר כתבתי שמהר"א בן ששון ס"ל דלהתוס' אף שלא אמר בלשון שאלה אינה מקודשת כלל. ואע"פ שכתבתי שלפע"ד העיקר אינו כן. היינו התם דהם רק דבורים שלה ויש הפסק בין דבור ראשון שאמרה הבה ובין דבור השני. א"כ יש לחוש שבדבור השני מסכמת לקדושין כיון שהשיבה כן אחר לשון הגוזר. אבל הכא שאינו דבור אלא מעשה רב שאוחזת הכרך בחזקה. ובטענה אמיתית שאין רצונה ליתן לידו את שלה והמעשה הזה היא עושה מתחלה ועד סוף בלי שום הפסק. א"כ נראה לכל שגם בסוף אוחזת רק על דעתה הראשון לבד. ועוד דדוקא התם כיון קודם דיבורה השני לא היה החפץ בידה כ"א בידו א"כ י"ל שלא היה לה לקבל כשאמר התקדשי לי בו. ואף שאמרה הבה לא היה לה לסמוך ע"ז די"ל הבה לשם קדושין. אבל הכא דכבר מחזקת ומעכבת מעות שלה א"כ מה שאינה מנחת לו אחר שאמר לשון קדושין אין זה כלום דהא מובן לכל שהכל מעשה אחד כדמעיקרא שאין רצונה ליתן לידו ואין ממנה שום גילוי דעת על קדושין כלל וכלל. יותר מבאמירת הבה אחר לשון שאילה כאן נראה יותר שאינו שייך לקדושין אף שלא אמר בלשון שאילה. דהתם רק מצד דקדוק הלשון באנו לומר שאין כאן הסכם ורבינא חולק בהם בלא כפלתיה לדיבורה. אבל הכא אינו מצד דקדוק הלשון ולא מצד דיבור כ"א דבר הנראה לעיני כל מעשה רב שלה אשר רק כוונתה שאין רצונה ליתן לידו המעות ועי' רפ"ג דקדושין (דף נ"ט ע"ב) ובחולין פ"ק (די"ב ע"ב) ובמס' טהרות פ"ח סוף משנה ו' דמעשה עדיף מדבור ואם בשתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון אינה מקודשת משום דאמרינן ששתיקתה ואחיזתה המעות אינו גילוי דעת על קדושין כש"כ הכא שמעשה עכבה זו עשתה מעיקרא ועד סוף מטעם וענין אמיתי אין כאן שום גילוי דעת על קדושין. והאשה אינה נקנית אלא מדעתה. ועדיף טובא מהבה מיהבה דלאו כלום הוא. ועוד דהנה רמ"א בהגה"ה סי' כ"ט ס"י וז"ל ואם אמר לה בשעה שהוא נותן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה בשתיקה מקודשת. והוא מ"ש הרא"ש פ"ק ססי' י"ד ויראה שאם אמר כו' הראב"ד ז"ל עכ"ל. וע"ז כ' הרמ"א עוד ואם לא קיבלה בשתיקה (כן הגיה הט"ז וכ"ה בבאה"ט סס"ק י"ז) רק חזרה ואמרה תן לי או השלך וכיוצא בו אינה מקודשת עכ"ל הרי אף שאמר אח"כ לא בלשון שאלה אינו כלום מחמת שאמרה אז ג"כ הבה. וזהו כמש"ל בשם מהר"א בן ששון להתוספות. וא"כ לדבריהם כ"ש וק"ו בנדון זה דעדיף מדבור (ג"פ) הבה כי הוא מעשה אחד מתחילה ועד סוף לא לשם קדושין. ואף ששם הרבה חולקים על דינו דרמ"א וגם דברי הרא"ש אינו מוכרח כלל לפרש דמיירי שקיבלה בשתיקה אלא דקאי ג"כ על דאמרה הב או הבה מיהבה אעפ"כ כיון שלא אמר בלשון שאלה רק מאמר מוחלט הרי את מקודשת לי ס"ל דהוי קדושין גמורים וכן משמע ברבינו ירוחם נכ"ב שלאחר שכפל ושילש בענין שתאמר תחלה הב לי ואח"כ אמרה הבה מיהבה יעו"ש כ' ויש מפרשים דאע"פ שאמרה אלו הלשונות אם אמר לה בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקיבלה ממנו מקודשת עכ"ל. מבואר בהדיא דהיינו אף שאמרה תחלה תן לי כו' וגם אח"כ אמרה הבה מיהבה אעפ"כ [אם] אמר לה בשעה שנתן לה וכו' וכנ"ל. ואפשר ג"כ כוונתו דמיירי שאמרה תחלה תן לי וכו'. ואמר הוא בלשון שאילה אי יהיבנא לך מיקדשת לי כו' ואמרה הבה מיהבה ואח"כ בשעת נתינה חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי וקיבלה בשתיקה ה"ז מקודשת. גם בחידושי הרשב"א מפרש כן דלבסוף בשעת נתינה חזר ואמר לה ה"א מקודשת לי אלא דס"ל דאעפ"כ אינה מקודשת והראב"ד והרא"ש ס"ל דבכה"ג הוי מקודשת והגמ' מיירי שלא אמר לה מידי בשעת נתינה. בכאן נראה שיודו דאינו כלום: