ו

והנה המחנה אפרים הביא עוד ראיה מהסוגיא פ"ד דנדרים (דף ל"ה סע"א) ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל. למעול מקבל יכול לומר דהתירא בעיתי. דאיסורא לא בעיתי. וכתב הר"ן שאילו היה יודע שהוא של איסור לא היה רוצה לזכות בה. ונמצא זכייה בטעות ואינה זכייה עכ"ל משמע דאי הוה ניחא ליה איסורא מעל ואי לא קנה אמאי מעל כדאמרינן פרק השואל (דף צ"ט ע"א) גבי המשאיל קרדום של הקדש כו' ואי לא קנאו אמאי מעל כו'. ור"ל א"כ ה"נ גבי ככרי עליך ונתנה לו מתנה קנה המקבל. א"כ מוכח מזה דאע"ג דאסור להמקבל ליהנות ממנו מ"מ זכה בו לענין להורישו לבניו או לאחיו או לב"ח עכ"ל. והנה בענין ליתנו לבניו אפשר לחלק דהתם שאני שהבן יכול לומר מכח אבוה דאבא קא אתינא משא"כ הכא. אבל לענין בעל חוב בא ונפרע ודאי חד דינא הוא. אך אפשר גם שם נותנו לבנו או לאחיו לאו דוקא דה"ה גם לאחר אלא דרבותא קתני לפמ"ש הר"ן פ"ה דנדרים (דף מ"ז ע"א) דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא מראה להם מקום כו'. וגם לפמ"ש הכ"מ שיוכל ליתן להם כיון שמודיעם שהם אסורים עליו א"כ י"ל ה"ה לאחר. וצ"ע דהא גבי חמץ בפסח אחר זמן איסורו משמע דאסור ליתנו לנכרי כו'. והנתי"מ ססי' ער"ה הקשה על המחנה אפרים וז"ל ולק"מ דודאי אסור לה לזכות בשביל זה דאין לך הנאה גדולה מזו עכ"ל ר"ל מה שבע"ח יהיה נפרע מזה. ולא ידעתי מנין לו מ"ש מהמשנה פ"ט דב"ק הנ"ל. והנתי"מ לא עיין בדברי הר"ן פ"ה דנדרים (דף מ"ח ע"ב). גם מה שדחה ראיית המח"א מהא דככרי עליך אינו נכון. דמדברי הר"ן מוכרח דאילו רוצה לזכות בו זכה בו אף שאסור עליו בהנאה. אלא שלמ"ד יש מעילה בקונמות חייב עי"ז קרבן מעילה ולמ"ד אין מעילה בקונמות אין עליו איסור כלל. דזכה בו לא לענין שיהנה ממנו רק לענין שבע"ח בא ונפרע וכנ"ל בשם השט"מ דב"ק דה"ל כיורש איסורי הנאה כו'. ואפשר לחלק בין ירושה דממילא באה לכן אף שאביו אסר עליו בהנאה ה"ל כיורש איסורי הנאה. אבל הכא שמקבל המתנה ביד והיא אסורה עליו בהנאה י"ל יש איסור. מ"מ אינו מוכרח די"ל דמקבל ע"מ שלא יהנה רק מה שמותר והרי אין כאן איסור ב"י וב"י. ועוד אף דעבדא איסורא מ"מ כיון שאין זה איסור הנאה ממש רק קצת איסור כמערים לשיבא בע"ח ויגבה. י"ל חשוב זכייה. ולכן נהי דבקונם דידיה י"ל אינה מקודשת דהא לא מהני ביה שאלה שלה כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה (דף פ"ח ע"א) אי דידיה משום דבידו לאיתשולי עליה אלא דאחר וכו'. אבל בקונם דידה דבידה לאיתשולי עליה שפיר י"ל דאמרינן הואיל ומקודשת וכנ"ל. וגם שפיר יכולה לקבלם לא כמערים בשביל שב"ח יפרע מהן אלא משום שתלך אצל חכם ויתיר הנדר. והנה ראיתי בחידושי הרשב"א פ"ה דנדרים וספ"ט דב"ק דעיקר ראייתו שהמקדש בקונם אינו מקודשת הוא מהסוגיא דפ"ה דנדרים (דף מ"ז א' ב') וז"ל דמ"ח ב' בד"ה ורב נחמן והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין איבעיא להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן. ואתיא למיפשטא מהא דתנן המקדש בערלה ובכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וככלאי הכרם דמו ליה. ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת. וכ"כ הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור ולקדש עכ"ל. ולע"ד יש לדחות. דעיקר האיבעיא אם חליפי האיסור חשובין כמו האיסור או לא. ולכן פשט ממכרן וקידש בדמיהן. דאי איתא דחליפין כגוף האיסור דומה א"כ גבי חליפי ערלה היה צריך להיות הדין דאינה מקודשת כיון שהמקדש בערלה אינה מקודשת א"כ כמ"כ בחליפי ערלה אי איתא דהחליפין ה"ל כמו עצם האיסור. ומדקתני מקודשת אלמא דחליפי האיסור לאו כגוף האיסור דמו. ומינה גבי קונם פירות האלו על פלוני החליפין של הפירות מותרים לפלוני ולאו כגוף הפירות דמו דמ"ש מחליפי ערלה. אבל לענין קדושין לא עלה ע"ד הש"ס לדמות חליפי קונם לחליפי ערלה כיון גם המקדש בקונם עצמו מקודשת משום דאפשר בשאלה. אלא האיבעיא היה לענין הנאה אם חליפי פירות הנ"ל דקונם מותרים בהנאה לחבירו. ומדין קדושין בחליפי ערלה יש לפשוט לענין דין הנאה בחליפי קונם. ועוי"ל אף את"ל דהפשט משמע כמ"ש הרשב"א דאוסר פירותיו על חבירו ה"ז על חבירו כמו ערלה וכלאי הכרם שאם קדש בהן את האשה אינה מקודשת שאני התם דאין ביד חבירו המקדש לשאול על הקונם של המדיר. וכדאמרינן רפ"י דיבמות אלא דאחר כו'. משא"כ בקונם של האשה המתקדשת כנדון שנשאל בסי' תר"ב שבידה לישאל עליו שפיר י"ל דמקודשת:

קיצור. המח"א הביא ראיה מככרי עליך ונתנה לו במתנה נדרים (דל"ה סע"א) דמבואר שם ובהר"ן דיכול המקבל לזכות בו. ואפשר כשזוכה לא ע"ד ליהנות כ"א שיבוא בע"ח ויפרע ממנו אין בזה איסור. ועכ"פ אף אם עבד איסור אבל זכייה שייך בו ודלא כהנתי"מ. ובקונם דידה שהיא זוכה ע"ד שלא תהנה עד אחר שתשאל על נדרה י"ל ליכא איסורא כלל. וראיית הרשב"א דבקונם אינה מקודשת מהסוגיא פ"ה דנדרים (דף מ"ז) גבי מכרן וקידש בדמיהן. יש לדחות דלק"מ על המח"א משם. ועוד שם מיירי בקונם שאין ביד המקדש ולא ביד המתקדשת לישאל עליו. אבל בקונם דידה שבידה לשאול עליו אין שום ראיה משם כלל:

[חסר]: