ה

וז"ל הרשב"א בחידושיו בנדרים פרק השותפין (דף מ"ז ע"א) בד"ה בחייו ובמותו כו' ומשמע שיתן המודר לבניו או לאחיו לאחר מיתת אביו קאמר וכ"כ הרמב"ם כו' וקשיא לי כו' אדרבה הוא אסור ליתנו כשאר איסורי הנאה ואם הוציא מעל. וב"ח שזוכה בנכסים מן ההפקר הוא זוכה כחמץ בפסח וכערלה וכלאי הכרם. (הגה"ה. פ"ק דפסחים (דף ז') סע"ב ופ"ג דב"ק (דף כ"ט ע"ב) ע"ש בפרש"י שני דברים אינן ברשותו של אדם בור ברה"ר וחמץ בפסח. ופרש"י לפי שאסור בהנאה. וא"כ ע"י שאסור בהנאה חשיב אינו ברשותו. א"כ כמ"כ נאמר גבי קונם חשיב אינו ברשותו. ובשט"מ בב"ק שם בשם הר"י מווינא הקשה אמאי לא חשיב שור המועד. והנה גבי חמץ בפסח אינה מקודשת א"כ כמ"כ בקונם. ויש לחלק חדא דגם שם עכ"פ עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ ה"נ בקונם. אלא דהתם אין מקודשת שהרי לא תוכל ליתן לבע"ח שלכולם אסור בהנאה משא"כ גבי קונם. ועוד התם ליתא בשאלה ומוכרחת לבערו דעובר עליו בב"י וב"י משא"כ הכא דמותרת להשהותו וישנו בשאלה כנ"ל. עכ"ה). והראב"ד פירשה על האב המדיר כו' עכ"ד. ושם דף מ"ח ע"ב ד"ה ורב נחמן האריך עוד בקושיא זו וז"ל וקשיא לי אם נותן הוא לבנו או לאחיו היכי קתני לא יירשנו ודאי יורש הוא שהרי יכול הוא ליתנו לבנו או לאחיו כו' ועוד האיך נותן לבניו או לאחיו שהרי מועל הוא וכדאמרינן בר"פ אין בין המודר (דף ל"ה ע"א) באומר לחבירו ככרי עליך ונתנה לו מקבל שהוא הנידר מעל לכשיוציא. ועוד קשה האיך אפשר שיירשנו והלא כיון שאסר בהנאתו אין לו בהם כלום כו' ועוד קשיא לי כו' והלא אפילו שתיק מיניה כו' עכ"ל. ולע"ד יש ליישב דהנה ס"פ השותפין שם (דף מ"ח ע"ב) ההוא גברא כו' אסרינהו לנכסי עליה פי' הרא"ש והתוספות שם אסרינהו עליו בחייו ובמותו כו' ליקני הדין ואי הוה בר בריה כו' וכ' הרשב"א בחידושיו שם וקשיא לי האיך אפשר לבן לקנות נכסים אלו כלל דהא אסרן עליו האב בהנאה. וכיון שכן האיך הוא יכול להקנותם לבנו לכי הוה צורבא מרבנן שאם הוא לא קנאם אינו יכול להקנותם. ותירץ דרב נחמן ס"ל דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו אלא להקנותם לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל ומיהו קנה להקנותן עכ"ל. וא"כ עד"ז ממש יש לפרש הטעם של המשנה פ"ט דב"ק בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו. ויחזיר לבניו או לאחיו. שלכן לא מעל הבן הנידר דכיון שאינו זוכה בהן לעצמו כלל רק ליתן לבניו או לאחיו לא נכנס זה בכלל האיסור דומיא דהכא שאסרן עליו בחייו ובמותו ואעפ"כ התירו שיוכל לומר לו שיקנה בשביל להקנות לבנו כו'. ועיין תוספות פ"ט דב"ק (דף ק"ח ע"ב) דבן הבן מכח אבוה דאבא קאתי. והקושיא הראשונה האיך קתני לא יירשנו כו' כבר תירץ הר"ן פ"ה דנדרים (דף מ"ז ע"א). ומ"ש וע"ק האיך אפשר שיירשנו כבר כתבתי לעיל בשם השט"מ דה"ז כמו שיורש איסורי הנאה כו' ועיין במשנה פ"ו דדמאי משנה יו"ד. והקושיא האחרונה עיין תירוצה בכ"מ פ"ה מהל' נדרים דין ח'. וכבר כתבתי לעיל סעיף ד' בשם היש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א דמה שאסר עליו בקונם אינו הפקר. ולע"ד יש ראיה ברורה לזה ממשנה שלימה ספ"ד דנדרים (דף מ"ג א') אם אין עמהן אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ והלה נוטל ואוכל. ורבי יוסי אוסר. ואי איתנהו לדברי הרשב"א דכשאסורים עליו בקונם אינם שלו וחשוב הפקר. א"כ גם לר' יוסי יש תקנה ועצה שהמדיר יאסור על עצמו בהנאה ככר לחם אחד שלו. ואז ה"ל הפקר ויהיה זה המודר מותר לאוכלו דה"ל זוכה מן ההפקר וכענין מ"ש הרשב"א ובעל חוב שזוכה בהנכסים מן ההפקר הוא זוכה כו' כנ"ל ומדלא שמעינן עצה זו כלל מוכרח שאף שאסר הנאה מככרו לא חשיב הפקר כלל. והרי הוא שלו כמקודם. ואסור להמודר הנאה לאוכלו:

קיצור. גם בחמץ בפסח עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וכ"ש בקונם דליכא ב"י וב"י. מה שהקשה הרשב"א האיך נותן לבניו והלא מועל הוא. מבואר בדברי קדשו בעצמו תירוץ בכעין זה על הא דאמר ואי בר ברא צורבא מרבנן ליקנינהו כו'. גם לכאורה ראיה מהמשנה ספ"ד דנדרים גבי ורבי יוסי אוסר דע"י קונם לא חשיב הפקר: