ד

ויש להקשות על הרשב"א מהסוגיא פ"ג דפסחים (דף מ"ו ע"ב) אמתניתן דהתם ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה כו' והכא בהואיל קמיפלגי ר"א סבר אמרינן הואיל ואי בעי איתשיל עליה ממוניה הוא. ופרש"י דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לישאל לחכם ולעקור דיבורו הלכך ממוניה הוא ועבר עליה כו'. ור' יהושע סבר לא אמרינן הואיל. ופרש"י הלכך על חימוצה אינה עובר כו'. ובגמ' (דף מ"ח ע"א) תניא רבי אומר הלכה כר' אליעזר. וכן פי' הרי"ף בהדיא דהלכה כר' אליעזר דאמר הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כדידיה דמי ומוזהר עליה בבל יראה וב"י. וכ"פ הרא"ש שם. ואע"ג דרש"י (דף מ"ח ע"א) בד"ה אבל הכא כ' דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה כו'. וזהו ממש כדברי הרשב"א בתשו' הנ"ל דלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו. אבל הרי הרי"ף והרא"ש שפירשו הואיל דר"א ואי בעי מיתשיל עליה מוכרח דלא ס"ל כן. וכן משמע גירס' הש"ס שלפנינו וכ"מ בפשיטות דעת התוס' (דף מ"ו ע"ב) ד"ה הואיל. יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שאגת אריה ססי' ס"ג שכ"ד התוספות והרי"ף והרא"ש כמו שכתבתי. ומיהו ראיתי שהר"ן שם בד"ה איתמר האופה מיו"ט לחול השיג על הרי"ף דאפשר דר"א דסבר שעוברין עליו בב"י וב"י טעמיה משום דטובת הנאה ממון ולאו משום הואיל כו':

ועוד קשיא מ"ש הרשב"א בפשיטות דכיון שבשעה שקבלו ממנו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו. דמנלן שאינו שלו. דכיון שזה נתן לה הדבר בתורת קדושין י"ל דחשיב שלה ואע"פ שהדבר אסור עליו בהנאה יש לומר שעדיין אין זה מונע שלא יהיה חשיב שלה. כי יש כמה דברים שאסורים בהנאה ונעשים שלו אף שאסורים עליו בהנאה. והוא דין המשנה פ"ט דב"ק כמש"ל סעי' א' בשם הר"ן פ"ה דנדרים. וכ"כ בשט"מ פ"ט דב"ק (דף ק"ח ע"ב) אמתניתן הנ"ל בשם הר"ר יהונתן ואע"פ שאסור ליהנות מהן אפ"ה שלו הן. וכ"כ עוד בשם הרב המאירי וז"ל ר"ל לא יירשנו לענין שיהא מותר בהנאתם שאע"פ שממילא אחר שלא חלקם על פיו לאחרים יורש הוא מ"מ הרי הוא כיורש איסורי הנאה והרי הוא זוכה בירושה מן הדין אלא שנאסר בהנאתם עכ"ל. וזה שלא כמ"ש בחידושי הרשב"א שם וע"ק האיך בעלי חוב באין ונפרעין מהן והרי אין לו בהן כלום ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם עכ"ל. והרי הר"ר יהונתן והרב המאירי ס"ל להפך שהוא זוכה בהם מן הדין רק שנאסר בהנאה. וכיורש איסורי הנאה. ונראה מדברי הרשב"א עצמו דכמ"כ וכש"כ כשנותן לו האב הדין כמו בירושה ולהר"ר יונתן והרב המאירי זוכה בהן. וכ"מ דעת היש"ש פ"ט דב"ק סי' סמ"ך. גם שם סי' ס"א פסק וז"ל ומה שאוסר עליו בקונם יכול ליתנו לצדקה או כה"ג ואחרים אינן יכולים ליטלו ממנו בעל כרחו. ולא עוד אלא אף מוציאין מידן. ומ"מ אי אכלו כבר פטורין מלשלם. ואי איתשיל עליה ונשאר מאותו דבר הנאסר עליו. מחוייבים לשלם מה שאכלו דאין שייך לומר שזכו מן ההפקר כ"א גבי תרומות ומעשרות עכ"ל. וכ' עוד שם בפנים דאע"פ שאסורים עליו כגון שאסר אותן בקונם עליו מ"מ אינן הפקירא. ויכול ליתנם לצדקה וחלק על הרשב"א פב"ת דנדרים (דף פ"ה ע"א) והר"ן לשם שהביאו דס"ל הפך מזה וס"ל דהאוסר הנאות פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול אותו בעל כרחו כו' ע"ש. דהרשב"א לשטתו דס"ל כשאסורים עליו בהנאה אין לו זכות בהן ואינן שלו וכהפקירא. והיש"ש ס"ל כמשמעות המשנה פ"ט דב"ק וכפי' כל הפוסקים שהן שלו וכנ"ל. וא"כ כיון שהוכחנו דרוב הפוסקים ס"ל שהן שלו וה"ה כשהיא אסרה על עצמה בקונם. א"כ כשקדשה ראובן הרי זכתה בהן. וא"כ אף שאסורים עליה בהנאה. הרי בדבר שהוא שלה גם לפרש"י פסחים מ"ח א' אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כו'. וכ"ד הרשב"א עצמו בתשובה הנ"ל אלא דאזיל לשטתו דחשיב אינן שלה. ואזיל לשטתו בפי' המשנה פ"ט דב"ק שפירשה בשם הראב"ד בדרך אחר שמ"ש ויחזיר לבניו או לאחיו קאי על האב המדיר. כלומר שהאב המדיר יכול ליתנו לבנו של המודר וכן פורע לו חובו כו' משום דהוקשה לו כמה קושיות לשטתו איך יכול הבן המודר ליתנם לבניו או לאחיו כו' ואח"כ הקשה גם על פי' זה ותירץ בשם הרמב"ם דלעולם אנידר קאי אלא דכיון דאומר אלו נכסים שאסר עלי אבא אין זה כנותן משלו אלא כמגביה להן מציאה כו' ובנדרים ס"פ השותפין (ודמ"ז א') כתב בחה"ר דאינו יכול ליתן לבניו. גם מ"ש בכוונת הרמב"ם דע"י שמודיעם שהם נכסים שאסר עליו אבא אין זה כנותן משלו אלא כמגביה מציאה. אינו מוכרח כלל דהכ"מ שם פי' הטעם דעי"ז ה"ל כאין לו טובת הנאה ממה שנותנם להם. אבל לעולם הענין שנותן את שלו. ולכן כל הפוסקים שם דמפרשים המשנה כפשוטו ע"כ ס"ל שהן שלו. וא"כ אמרינן בזה הואיל לכל הדיעות. גם הנה פי' ויחזיר לבניו היינו לבנו של המודר ממש כמבואר מדברי התוספות שם (דף ק"ח ע"ב). אף שכתבו כן על הגוזל את אביו כו' ודאי הפירוש לבניו דגבי מודר ג"כ לבניו ממש וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' נדרים דין ח' וכ"כ הראב"ד שם והלא בלא תנאי אנו אומרים יתן לבניו כו' וכ"כ הטור י"ד סי' רכ"ג אלא שהר"ן כ' דלאו למימרא שיתנם להם ממש אלא שמראה להם מקום כו' והכ"מ כ' ולעד"נ שאע"פ שיתנם להם ממש מותר כו' ע"ש. א"כ מכ"ז נלמוד שהם שלו ממש. גם הנה הרמב"ם שם כ' וכן אם פרעו בחובו והטור השיג עליו והכ"מ כ' על הטור דאשתמיטתיה מתניתין דהגוזל קמא הנ"ל והלח"מ שם תירץ דההשגה היא דהמשנה אמרה ובעלי החוב באים ונפרעים והיינו שב"ד מגבין להם אבל לא שיפרע הוא בעצמו להם כו' וכ"כ הט"ז סי' רכ"ג סק"ד א"כ לא מיבעי להרמב"ם אלא אף להטור י"ל דהן שלו ממש. רק כיון שאסורים עליו בהנאה אינו יכול לפרוע בעצמו:

קיצור. דמדברי הרי"ף והתוס' פ"ג דפסחים מבואר דקיי"ל דאמרינן הואיל אי בעי מיתשיל עליה אף שעכשיו אינו שלו וכ"פ הרא"ש שם. רק רש"י שם ס"ל כמ"ש הרשב"א דלא אמרינן הואיל בדבר שאינו שלו. אך בנד"ז י"ל דאף לפרש"י אמרינן הואיל והיינו משום דחשיב שלו אף שאסור עליו בהנאה שכ"כ בשט"מ פ"ט דב"ק בשם הר"ר יונתן והרב המאירי. וכ"פ היש"ש פ"ט דב"ק סי' ס"א. ובחידושי הרשב"א שם הוכרח להוציא לשון המשנה מפשוטו לומר ויחזיר לבניו קאי על האב המדיר וזה נגד כל המפרשים וכמ"ש התוספות שם וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהל' נדרים דין ח' והראב"ד שם: