ג

וע"ז השיב הרשב"א וז"ל דברים אלו נראים בעיני כפשוטים שאינה מקודשת ולא שייך בהאי ענין ערובין שאמרת. דמה שבאת לדמותה לההיא דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דחזי לאחריני הרי היא כשלו. ולומר דהכא קדושין אלו אע"ג דלא חזו בדידה הואיל וחזו לאחריני הרי הם כשלה ומקודשת. הא ליתא דלגבי עירוב היינו משום דלא בעיא סעודה הראויה לו ממש. אלא כל שראויה לעלמא הוה עירוב. וכבית הלל דאמרי מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה דאלו לבית שמאי בעי סעודה הראויה לו ממש דעליה הוא נסמך לשבות שם משום סעודתו. אבל הכא כיון דלא חזיא לדידה אע"פ דחזיא לאחריני מאי נפ"מ. והא אינה מתקדשת אלא במה שיש לה הנאה ממש דהנאת אחרים מאי מהני לה. (הג"ה. צ"ע פ"ק דקדושין (דף ח' סע"ב) אפילו עני כו' מ"ט כו' אבל עכ"ז חשוב הנאה לה. והרי הכא היתה יכולה לומר לעניים קחו לכם. וכן (דף ז' ע"א) דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה כו'. מיהו א"כ גבי המקדש בערלה יכולה לומר לנכרים קחו לכם. ואולי תגיע לה הנאה ממש עי"ז מהם אח"כ ואעפ"כ אינה מקודשת כלל. והיינו דהא אפילו טובת הנאה משמע בגמ' ספ"ב דקדושין (דף נ"ח ע"א) דאינו ממון לענין קדושין וכ"פ הרמב"ם פ"ה מהל' אישות דין ו'. מיהו הרא"ש שם ס"פ הנ"ל בשם ר"ח פסק דט"ה חשוב ממון. וצ"ל זה גרע מט"ה. דט"ה הוא ודאי משא"כ הכא. וגם דבר הגורם לממון י"ל דלא הויא. עכ"ה). אא"כ אמרה תן מנה לפלוני ואקדש אני לך ומדין ערב. פ"ק (ד"ז ע"א). אבל הכא דלית לה הנאה מידי. כי מקדשה (נראה שיש כאן חסרון ואולי צ"ל במאי מקדשה). ומשום הואיל נמי ליכא דלגבי עירוב עיקרא דמילתא לא משום הואיל הוא דא"כ אפילו בהקדשות נמי. דהא קיי"ל כבית הלל דאמרי יש שאלה להקדש אלא משום דחזי לאחריני הוא. (הגה"ה. דבריו אלה לכאורה צ"ע דהא לסומכוס בעינן מידי דחזי לדידיה ופרש"י דגם ר' יהודה ורבנן הכי ס"ל והרא"ש כ' שכן בסתם משנה דכלים פי"ז וכמש"ל סעיף ב'.ואעפ"כ ס"ל דמערבין לנזיר ביין משום הואיל. וא"כ אמאי ככר זה הקדש אין מערבין לו בה. ובחידושי הריטב"א פ"ג דערובין (דף ל' ע"ב) בד"ה דאפשר דמיתשיל בנזירותיה כתב וז"ל וא"ת א"כ למה אין מערבין לדברי הכל בטבל דאי בעי (מעכה) שם מיניה וביה. ובככר של הקדש דהא א"כ אפשר דמיתשיל עליה. י"ל דלא אמרינן הואיל אלא במידי דבלא הואיל חזי לאחריני. ומעתה אין לנו טעם הואיל בענין עירוב אלא לסומכוס דאילו לרבנן בלא הואיל מערבין בו כיון דחזי לאחריני עכ"ל. ועיין בש"ע א"ח סי' שפ"ו ס"ח ועיין בגמרא רפ"ב דנזיר (דף ט' ע"א) מבואר בהדיא דנזירות הרי הוא כהקדש ממש לענין שאלה משום דכתיב קדוש יהיה גדל פרע יעו"ש. ובדברי הרשב"א כאן משמע טעם אחר דלא אמרינן הואיל רק במה שהוא שלו כו'. עכ"ה). והטעם שאמרת משום דיכולה לישאל א"כ לא אשכחן בכי הא הואיל. דלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו. אלא דאריא דאיסורא רביע עלה. דנזיר ביין שלו בין שערבו לו אחרים בשלהן זוכה הוא בגוף היין דהא מותר לו ליהנות ממנו. ובשלו אמרינן הואיל. אי נמי במה שאין לאחרים רשות כגון הפקר. או במי שליקט את הפאה ואמר הרי זו לפלוני עני דאמרינן בזה אפילו תרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה. ומיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. פ"ק דב"מ (דף ט' ע"ב) ופ"ק דגיטין (דף י"ב ע"א). אבל לזכות במתנה שנתנו לו אחרים ובאותו שעה שאינו יכול ליהנות בו שיהיה שלו נימא הואיל ואי בעי מיתשיל אינו דכיון שבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות. ואע"ג שנשאל אחר מכן. דכיון דבשעת מתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות. עכ"ל:

קיצור. שהשיב הרשב"א דקדושין לא דמי לערוב דהתם העיקר משום דקיי"ל דלא בעינן שיהיה הדבר ראוי לו וסגי במה שראוי לאחרים. אבל גבי קדושין אינה מתקדשת אלא במה שיש לה הנאה בו. והואיל לא אמרינן רק בדבר שהוא שלו או בשל הפקר כמו בפאה. אבל כאן שאחר נתן לה והיא אסורה בהנאה ובשעה שקבלתו אסור הדבר עליה בהנאה לא מהני הואיל כלל. ואע"פ שנשאלה עליו לא מהני וכ"ש דהואיל לא מהני: