ד

ומיהו צריך להבין בנדון דוורשכי שקידשה בגזל דידה ממש א"כ היה רב נחמן יכול להביא ראיה דאינה מקודשת מהמשנה. ולמה הביא ע"ז מהברייתא ומשום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אשר שם משמש טעם זה לבטל קדושין שאינן בגזל ולמה הוצרך לזה על נדון שלו דהוה גזל ממש. ואפשר לומר כיון שאמר אי יהיבנא לך מיקדשת לי. י"ל דלשון זה משמע שמקדשה בהנאת חזרה שמחזיר לה הגזל. שלא תצטרך לטרוח עליו בדינא ודיינא עד שתוציא ממנו. ובודאי יש בהנאה זו שוה פרוטה וכדאמרינן עביד אינש דזבין דיניה וכמו שהביא בתשובת מהרי"ל סימן צ"ו דהא דקידשה בגזל דידה בשתיקה אינה מקודשת היינו טעמא דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי דילמא היינו משום דהיה עליה לטורח למיזל לבי דינא דלאו אורחא דנשי למיזל לבי דינא ואפי' בגברא אמרינן כה"ג פב"ת דכתובות זה היה פקח כו' ופחז"ה אי לאו דאודי ליה כו' ועביד אינש דזבין דיניה עכ"ל. וא"כ יש בהנאה זו שוה פרוטה. אלא דאעפ"כ כשמקדשה סתם בגזל דידה אינה מקודשת כלל. דדעתיה על גוף הדבר שבזה מקדשה ולא בהנאת החזרה. וכמו שהמקדש במלוה אינה מקודשת אע"פ שאם פי' שמקדשה בהנאת מלוה מקודשת ופרש"י (דף ו' ע"ב) דהיינו אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו. ואעפ"כ אם אמר סתם התקדשי לי במלוה שאתה חייבת לי אמרינן דמקדשה בעיקר המעות ולא בהנאת מלוה ואינה מקודשת. כמ"כ גבי גזל דידה אע"פ שאם פירש שמקדשה בהנאת שמחזיר לה גזילתה יש כאן נתינה דומיא דהנאת מלוה אעפ"כ אם אמר סתם הילך את זה והתקדשי לי בו אמרינן דמקדשה בגוף הדבר שגזל ממנה. וא"כ לא קיהיב לה מידי. ואמנם בנדון דוורשכי שאמר לה אי יהיבנא לך מיקדשת לי. משמע הפירוש שתתקדש לו עבור שמחזיר לה. ולא בגוף הדבר ועצמותו. וא"כ י"ל דיש כאן נתינה היינו הנאת שמחזיר לה. אלא דלכאורה תליא בפלוגתא דרש"י ותוספות בכתובות פרק המדיר (דף ע"ד א') הביאה הב"י סי' כ"ח דלפרש"י לא נקרא הנאת מלוה אא"כ הזכיר בפי' לשון הנאת דהיינו שאמר בהנאת מחילת המלוה אבל אם אמר במחילת מלוה לא משתמע דבהנאה שמוחל לה קאמר כ"א בגוף המלוה אף שהזכיר לשון מחילת מלוה. אבל להתוס' שם (ד"ה המקדש במלוה) אין נקרא מקדש במלוה עצמה אא"כ פי' שמקדשה במעות מלוה שהיא חייבת לו אבל כשאמר במחילת מלוה מפרשינן דאינו מקדשה בהמעות מלוה עצמן כ"א בהנחת רוח שיש לה ממחילת מלוה. וא"כ ה"ה בנדון דוורשכי שאמר אי יהיבנא לך. שהוא כענין לשון מחילת מלוה. כן ה"נ היינו החזרת הגזל. י"ל דלרש"י ודאי כיון שלא הזכיר בהנאת החזרה ה"ל מקדש בגוף הדבר. אבל להתוס' י"ל דהפי' שמקדשה בהנחת רוח והנאה שיהיה לה מחזרה זו שיחזיר ויתן לה הדבר. כיון שאמר אי יהיבנא. דה"ל כמו במלוה אם הזכיר במחילת מלוה. והנה הב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ה פסק כרש"י ולא כתוספות. ומיהו י"ל דהכא אפי' לפרש"י י"ל דדעתי' על הנאת החזרה ולא אגוף הדבר דדוקא התם גבי מלוה יש לומר מסתמא דעתיה אמלוה עצמה מלומר דדעתיה אהנאת מחילה. שהרי המלוה עצמה שוה כפלי כפלים יותר מההנאה ולמה יעשה הטפל עיקר שהרי גם מעות המלוה הן שלו ממש ומדוע נאמר דדעתי' אההנאה שהיא טפל דטפל לגבי עצם המלוה דאפילו גבי מלוה ופרוטה איכא מ"ד דדעתיה אמלוה מה"ט ואפילו למ"ד דעתי' אפרוטה והכי קיי"ל היינו משום שהפרוטה בעין. אבל הכא דגם הנאת מחילה אינה דבר ממשי בעין ממש כפרוטה י"ל דלכ"ע מסתמא דעתיה אמלוה עד שיבאר בפי' בהנאת מחילה. אבל כשאמר במחילת מלוה שי"ל שסובל ב' פירושים אמרינן דדעתיה אמלוה עצמה. משא"כ הכא גבי גזל דידה. כל שהלשון סובל שמקדשה בהנחת רוח מחזרת הגזל ולא בגוף הדבר אף שיש לפרש ג"כ להיפך שהפירוש שמקדשה בגוף הדבר י"ל דלכ"ע אמרינן דדעתיה על הנאת החזרה. שהרי גוף הדבר הוא שלה שחטף ממנה ואיך יקדשה בדבר שלה. ע"כ מסתבר יותר דדעתיה על הנאת החזרה ולכן כל שהלשון סובל כן י"ל דמפרשינן כן אף לפרש"י ג"כ:

ומעתה בנדון דוורשכי י"ל הפי' אם יהיבנא לך מיקדשת לי היינו עבור הנאת החזרה תתקדש לו. וכמ"ש ריא"ז בש"ג פ"ק דקדושין גבי הנאת מלוה שהרי לא היה דעתה להתקדש במנה של מלוה אלא בנחת רוח שעשה לה להרחיב הזמן וכל נחת רוח שעושה האיש לאשה בעת נתינת הקדושין שיש בו שוה פרוטה הרי היא כנתינת כסף עכ"ל. ועוד יש ראיה לזה דהנה איתא פ"ק דקדושין (דף ז' ע"א) הילך מנה ואקדש אני לך ופרש"י והוא קיבלו ואמר לה התקדשי לי בכך. מקודשת. אם האיש אדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה. ופרש"י בההיא הנאה שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם לפייסנו לזה לקבל הימנה מתנה. והוא דוגמא ממש שפרש"י (דף ו' ע"ב) גבי הנאת מלוה ע"ש. והשתא צ"ל מדוע התם אינה מקודשת לפרש"י אא"כ פירש בהדיא שמקדשה בהנאת מחילה זו כנ"ל הא לאו הכי אמרינן דבמלוה עצמה קידשה. והכא משמע בהדיא בפרש"י שדי באומר התקדשי לי בכך. ומפרשינן מעצמינו שמקדשה בההיא הנאה שתרצה לתת פרוטה כו' ואמאי לא נאמר שקידשה בגוף הדבר שנתנה לו. והלא לא היא ולא הוא הזכירו שיהיו הקדושין בהנאת פרוטה כו'. אמת שהרמב"ם ז"ל פ"ה הכ"ב הצריך שיאמר הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה. וכ"כ בחי' הרשב"א וכגון שחזר הוא ואמר לה התקדשי לי בהאי הנאה דקא שקילנא מינך מתנה עכ"ל וכ"כ בחידושי הריטב"א וביאר זה יותר דמה"ט גבי קנין לא מהני בכליו של מקנה אף אם הוא אדם חשוב. דהיינו כשקונה סתם ולא פירש בההוא הנאה כו' הא באדם חשוב ומפרש בהנאה שקיבלת ממני חליפין אלו ודאי קנה עכ"ל הרי ביאר דבעינן דוקא שיפרש שמקדשה בההיא הנאה שקבלתי ממך מתנה זו. הא לאו הכי אינה מקודשת אפילו באדם חשוב. מיהו מפרש"י משמע דא"צ לומר בהנאה רק די באמר לה התקדשי לי בכך וכן הביא בספר המקנה ססי' כ"ז שכ"ד הרא"ש והתוס' והרי"ף שא"צ שיאמר בהנאה. וכ"מ פשטא דגמרא. וצ"ל הטעם דל"ד למלוה דבעינן שיאמר בהנאת מחילת מלוה. משום דהכא סתמא כפירושו דבהנאה קא אמר דהא הכל יודעים שהאיש המקדש צריך ליתן להאשה כסף קדושין שהרי הוא הקונה. וכן ידוע ג"כ המנהג בכל יום שהאיש נותן. וא"כ כשהיא נותנת ואומרת שעי"ז תתקדש לו וגם הוא אמר כן שתתקדש לו בזה ודאי כוונתם שבהנאה זו שמקבל ממנה תהיה מקודשת לו. משא"כ במלוה כיון שהמעות שלו י"ל ודאי דכוונתו על מעות מלוה עצמו עד שיפרש ויאמר בהנאת מחילת מלוה. ולפ"ז במקדש בגזל דידה כיון שהוא חפץ שלה יש לומר ג"כ דסתמו כפירושו דכוונתו שמקדשה בההיא הנאה שמחזיר לה החפץ ולא בגוף החפץ דהא גוף החפץ הוא שלה ואין כאן נתינה ממנו. אלא דאעפ"כ אינה מקודשת משום שקיבלתם בשתיקה ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ולא נתרציתי לו כלל להתקדש בהנאה זו אף שיש כאן הנאה ולא קיבלתי החפץ רק ע"ד דדידי שקלי שהרי באמת מחוייב להחזיר לי חנם. אך א"כ גם בסוגיא דפרק האיש מקדש (דף נ"ב) היה צריך הש"ס לומר הטעם דאינה מקודשת בגזל דידה משום יכולה לומר דידי שקלי והרי התם לא נזכר טעם זה אלמא דבגזל דידה אין נתינה כלל ולכן צ"ל דבגזל דידה אין סתמו כפירושו דלא דמי להילך מנה ואתקדש אני לך דהיא נותנה ולא הוא ע"כ מסתמא בהנאה קאמרינן אבל גבי גזל דידה כיון דמ"מ הוא נותן לה החפץ י"ל מיטעא קא טעה וסובר דיש כאן נתינה ע"כ כיון שאומר שמקדשה בחפץ זה אין לנו לעשות פירוש מעצמנו לדבריו לומר דבהנאה קאמר ולכן שם בגמ' דנ"ב דאמר שיתקדשו לו בכלכלה זו אין כאן נתינה אם לא משום דשביעית היתה כיון שאמר בהדיא שמקדשה בכלכלה של תאנים שהיא גזל דידהו. משא"כ הכא גבי עובדא דוורשכי. שלא אמר התקדשי לי בוורשכי. אלא אמר אי יהיבנא לך. שעבור שמחזיר לה תתקדשי לו דלשון זה סובל ג"כ שבהנאת החזרה תתקדש לו ולא בעצם החפץ אע"פ שי"ל כן שבעצם החפץ מקדשה וה"ל כלשון מחילת מלוה דמפרשינן דלא בהנאה קאמר היינו גבי מלוה מטעם דלעיל. אבל גבי גזל דידה יותר י"ל דבהנאה של החזרה מכוין לקדשה משנאמר שמקדשה בשלה. וכיון דהלשון סובל פירש זה כזה מפרשינן כן ולכן י"ל דיש כאן נתינה. ע"כ הוצרך רב נחמן לומר דמ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי שהרי באמת החפץ שלה ומחוייב להשיב לה אלא שאינו רוצה וע"כ אף אם מחמת אלמותו יש שוה פרוטה בחזרה זו מ"מ מאחר שמדינא אין כאן נתינה ע"כ יכולה לומר דידי שקלי ולא נתכוונה לקדושין. והביא ראיה ע"ז מדין כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר כו' דאע"ג שהוא נותן סלע שלו ממש. שהרי אע"פ שחייב לה מ"מ כל זמן שלא נתן לידה הסלע שלו והרי אומר עתה שנותנו לקדושין ויש כאן מצידו נתינה ממש. והסלע שחייב לה יסלק לה אח"כ. ועכ"ז אף שמקבלת בשתיקה יכולה לומר אני נתכוונתי לקבל המגיע לי. הפך ענין נתינתו. כמ"כ גם כאן אף שמתכוין לקדשה בהנאת החזרה היא יכולה לומר אני מתכוין ליקח את שלי כמו שמחוייב מהתורה להחזיר לי חנם. ותדע שהרי בגמ' (דף ח' סע"ב) יש סברא דמשום דמדאורייתא מחוייב לאצולה לכן אף שנותן ככר שלו על פיה לכלב שרץ אחריה לנושכה אינה מקודשת מה"ט דמחוייב ליתן הככר ואף דהתם נשאר בתיקו היינו משום דמ"מ הככר שלו ממש. משא"כ הכא דהחפץ שלה והוא מחוייב להחזיר לה ודאי יכולה לומר דידי שקלי לכ"ע: