ד

ומ"מ יש לפקפק במיגו הנ"ל ממ"ש באורים ותומים בסי' פ"ב בדיני מיגו סעי' כ"ח אין להאמין לע"ה במיגו דטען טענה דאפשר דהוא לא ידע כי אין טענה זו גלויה לכל עכ"ל. וביאר שם שהוא מדברי הרא"ש בכתובות פ' הכותב ססי' כ"ח. וכ"פ בש"ע א"ע סי' ק"ה ססעי' ב' וה"נ י"ל שלא ידעה דטענה שאמר בטבעת זו יהי' מהני ע"כ אין זה מיגו כו'. מיהו הב"ש בא"ע שם ס"ק ז' הקשה ע"ז קושיא נכונה ותירץ וע"ש ועי' באו"ת בדיני מיגו שם סעיף ק"ך והוא מהכנה"ג בדיני מיגו ס"ק ק"צ וס"ק קע"ו ומ"מ בס"ק קע"ח כ' מצינו מיגו אף במקום שטענתו יותר טובה מטענת המיגו בפ"ב דכתובות גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו כו'. ואולי י"ל דהנה בפ"ק דכתובות (דף י"ב ע"ב) קיי"ל כר"ג ור"א דאמרי' מיגו וכ' התוס' (דף י"ג א') ד"ה נסתרה דהתם לא הוי מיגו גמור כו' וכ' מהריב"ל ח"ג ססי' ע"ט דהא דמהימנא במיגו גרוע כי האי היינו משום שיש צירוף ברי ושמא א"נ היכא דאיכא חזקת הגוף כו' וא"כ בנ"ד מסייע חזקת פנויה להמיגו ועוד יש לצדד משום דהמקדש אומר שלא כיון אלא לשחוק בעלמא. והנה צריך לעיין אם הי' נאמן שכיון לשחוק אם מהני לבטל הקדושין כי י"ל דאע"ג דכיון לשחוק מה בכך דברים שבלב אינם דברים כיון שמוציא בפיו בכוונה הפך מה שבלבו וגם עושה מעשה. וכ"מ ברש"י ותוס' פ"ב דקדושין (דף מ"ג סע"א) גבי הא דאמרינן אלא מעתה קידש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדיי ה"נ דלא הוו קדושין. וכ' רש"י ותוס' דלא מצרכי לומר אתם עדיי כ"א בהודאה כו' אבל בעלמא לא. משמע בקדושין לא שייך כלל טענת משטה אני בך וי"ל מטעם הנ"ל דה"ל דברים שבלב ולא מהני נגד ואמר ונתן דקדושין. אמנם בחי' הרשב"א והריטב"א ובהר"ן שם ובתשו' הריב"ש סי' רס"ו מבואר דבהכמין לה עדים אחורי הגדר ולא הרגישה בהם אע"ג שפשטה ידה וקיבלה קדושין אינה מקודשת כו' דרצתה לשחק בו. והאחרונים נחלקו בזה אם בעינן שתטעון כן דנתכוונה לשחוק או לא וכמש"ל. ועכ"פ ס"ל להפוסקים הנז' דמה שכיוונה לשחוק מבטל מעשה הקדושין וצ"ע דהא ה"ל דברים שבלב כו'. וצ"ל משום דהכא גם המעשה אינה כדבעי שלא ראתה העדים והכל יודעים דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ע"כ דברים שבלב מהני לבטל מעשה זו. וא"כ אפשר לפ"ז ה"ה בנד"ז שהמעשה אינה כדבעי מכמה טעמים. הא' שאמירה גרוע שאמר בטבעת זו. הב' שגם המעשה גרוע שהרי נתן לה הפינפער לאוש גאב. וכיון שכן אף את"ל דל"ד ממש לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' מ"מ אין כאן מעשה ואמירה כדבעי. י"ל דאם טוען ג"כ שכיון לשחוק הנה זה מבטל ממש הקדושין וכיוצא בזה מצינו בחי' הרשב"א רפ"ק גבי לשונות דהוי קדושין רק דסתם נשים לא ידעי לה כמו הרי את זקוקתי דאי מודה דידעה ולשם קדושין קבלינהו מקודשת ואי אומרת דלא ידעה ולא הבינה כלל אינה מקודשת כשלא דיבר עמה תחלה על עסק קדושין. אלמא כשהאמירה גרוע תולה הענין בה דעל ידי הודאתה תוכל לעשותם קדושין וכשאינה מודה אינם קדושין כלל. והנה הכא האמירה והנתינה גרוע יותר מהתם לכן אף את"ל דאם היה טוען דנתכוין לקדושין הוי קדושין מ"מ עכשיו שטוען שכיון לשחוק בעלמא י"ל דאינה מקודשת כלל. גם יש לדמותו למ"ש החמ"ח סי' כ"ז סק"ד והב"ש שם סק"ט דבאמר לה הרי את מיועדת לי וכה"ג מלשונות המסופקים דקיי"ל דאם דיבר עמה תחלה על עסק קדושין מ"מ נאמן לפרש דבריו דלא היתה כוונתו לקדושין. וה"נ כיון האמירה גרוע שאמר בטבעת זו וכמשנת"ל דאפי' נתכוין לקדושין י"ל דאין כאן רק ספק קדושין ועוד שגם הנתינה גרוע ע"כ י"ל דנאמן לפרש דבריו שלא היה כוונתו רק לשחוק. ואף שבבית מאיר שם סי' כ"ז ס"ב תמה על החמ"ח והב"ש דכיון דהיו מדברים תחלה על עסק קדושין י"ל שלא יהיה נאמן לפרש שנתכוין בהאמירה להפך ממה שדיבר תחלה עמה כו'. מ"מ הכא שלא היו מדברים כלל על עסק קדושין ולא עלתה על לבם י"ל דלכ"ע נאמן לפרש דבריו שנתכוין רק לשחוק. ואדרבה כאן יש רגלים לדבר שכיון רק לשחוק או לצעורה מפני שהקניטה את אשתו בעסק לקיחת השמרים שהחזירה השמרים מחמת שהפינפער אוש גאב לא היה טוב עד שהוכרח לקרוא אותה שנית ולהבטיחה ליתן לה פינפער טוב ע"כ כיון לצעורה ולא שיהיו קדושין ממש רק שיצא עליה קול קדושין כו'. וכמ"ש המ"צ דדיסנא דאומדנא דמוכח הוא שלשחוק כיון שהוא איש כשר שלא נשמע עליו שמץ פסול והרי יש לו אשה ובנים ואיך ימעול בחר"ג. ומה שכנגדו כתב ע"ז דאינו אומדנא אף שהמורה קורא אותו אדם כשר א"כ מה הנחת לכשרים באמת כו'. י"ל דמ"מ א"א שיכוין באמת לקדושין שהרי יודע שלא יניחוהו ליקח שתי נשים והוא יש לו אשה ובנים וזה עדיף ממ"ש בתשו' מיי' דשייכי להל' אישות סי' א' דאיכא למימר דאנן סהדי דלא נתכוונה אלא להתלוצץ כו' אע"ג דאמרה לו פלוני בא וקדשני כו'. כ"ש בנד"ז שלא דיברו מעולם עע"ק ולא עלתה ע"ד. ואע"ג דהתם העלה שאין לסמוך ע"ז כלל היינו דוקא התם דהאמירה והנתינה היה כדבעי. משא"כ הכא שהאמירה והנתינה גרועים ויש ג"כ אומדנא שכיון לשחוק י"ל דלכ"ע נאמן לפרש דבריו שלא כיון לשם קדושין:

(גם י"ל מה שטוען שכיון לשחוק מבטל הקדושין אע"ג דה"ל דברים שבלב מ"מ הרי מצינו דס"ל להרשב"א כשלא ראתה העדים אמרינן רצתה לשחק בו אע"ג שהאמירה והנתינה היה כהוגן. וי"ל כ"ש הכא שהאמירה והנתינה גם שניהם גרועים שי"ל אף שאם נתכוין לקדושין הוה ספק קדושין מ"מ כשטוען שכיון לשחוק נאמן ועדיף זה ממ"ש החמ"ח סי' כ"ז סק"ד והב"ש שם סק"ט כי שם היו מדברים תחלה עע"ק משא"כ כאן. ואדרבה כאן יש אומדנא שלא כיון לקדושין כו'):