ג

ומיהו כיון שטוענת שלא הבינה כלל מה שהוא אומר אע"ג דהב"י סי' כ"ז כתב דבלשון הרי את מקודשת לי לא מהימנא לומר שלא הבינה דהא ודאי כ"ע ידעי דלשון קדושין הן. הנה בתשו' מיימוני דשייכי לה' אישות סי' ג' מצאתי לכאורה שחולק ע"ז שהרי כ' וז"ל ועוד אפי' הוא נתכוין לקדשה במה שאמר הרי את מקודשת לי נישיילה לדידה אם היא נתרצית להתקדש לו אם לאו ואם אמרה דלא נתרצית והאי דשתקה משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון הקדש מהימנא דעד אחד נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא והכא ודאי לא אתחזק איסורא דלא אתחזק מעולם שנתרצית לו עכ"ל. הרי בהדיא דמהימנא לגמרי לומר שלא הבינה לשון הקדש אף בלשון ה"א מקודשת לי וזה לכאורה כדעת הב"ש שם סי' כ"ז סק"ה דכ' אפי' אם אמר ה"א מקודשת צריך לידע שהיא מבין שהוא לשון קדושין דלאו כל הנשים מבינים לשון הקדש וכ"כ ב"ח ולא כב"י עכ"ל. ואדרבה ההיא דמהר"מ עדיפא דאילו להב"ש וב"ח אם אמרה דלא הבינה הוי ספק קדושין משא"כ למהר"מ נאמנת לומר שלא הבינה משום דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא ובאמת שיש חולקים וס"ל דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אע"ג דלא אתחזק איסורא כמ"ש הרמב"ן ריש גיטין. והנה בחי' הרשב"א והריטב"א מבואר בהדיא לחלק בין לשון הרי את מקודשת לשאר לשונות אף שהן לשון קדושין ודאין וזה כהב"י דלא כהב"ח. וז"ל הרשב"א אבל ודאי היכא דקאמר לה בלישנא דידעי לה נשי כגון הרי את מקודשת לי דכולהו נשי ידעי ליה מקודשת דהא ידעה מאי קאמר וגמרה ומיקדשא עכ"ל. וז"ל הריטב"א מיהו היינו לדידהו אבל השתא לדידן דלא בקיאין נשי בלישנא דהני ואינם יודעות לספר בלשון הקדש כל היכא שאין מדבר עמה על עסקי קדושיה ואמר לה אפי' מהנהו לישני דתניא בהו מקודשת לא חיישינן לה דאיהי לא ידעה מאי קאמר אבל במדבר עמה על עסקי קדושיה הא ידעה דלקדושין קאמר לה וכיון דהוו לישני דקדושין ה"ז מקודשת גמורה ובאומר הרי את מקודשת לי ה"ז לשון ברור ומובהק וחזקה הוא דידעה ואפי' בשאין מדבר עמה על עסקי קדושיה חוששין לה שידעה והוי מקודשת וזו שטת גדולי רבותינו ז"ל והיא הנכונה בעיני עכ"ל. וכן פסק הבית מאיר רסי' כ"ז כהב"י וכ"ד העצי ארזים שם סק"ה. אך כולם לא הביאו דברי מהר"ם בתשו' מיי' הנ"ל שנראה מדבריו להפך ועי' תשו' מהר"ם לובלין ססי' קל"ט ונראה לתרץ דמהר"מ אין ר"ל שנאמנת לומר שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין אלא דר"ל שלא הבינה תיבת לי. דהפי' שמקדשה השליח לעצמו כי אינה מבינה לה"ק להבין פי' כל תיבה בפרט. אבל מ"מ ודאי דרך כלל יודעת דהרי את מקודשת לי זהו לשון הנהוג לומר כשמקדש האיש את אשתו ולכן אינה נאמנת לומר שלא הבינה ומשמע שאינה נאמנת אפי' לעשות ספק קדושין. ומ"ש הריטב"א חוששין לה שידעה. י"ל דאין ר"ל דהוי ספק ממש כ"א שמחמת חששא זו עשאוה לחומרא כודאי מקודשת כדסיים והוי מקודשת רק דמ"מ נקרא רק חוששין והיינו כמ"ש החמ"ח סק"א דלחומרא נאמנת לענין זה אם קדשה שני שצריכה גט גם משני דהא שויתה נפשה פנויה לגבי ראשון לפי דבריה עכ"ל. והנה מלשון החמ"ח משמע שאינה נאמנת לחומרא רק משום דשויתה נפשה חד"א כו' וזה צ"ע דהניחא לעלמא שאם יגרשה ראשון אינה מותרת לעלמא עד שיגרשה ג"כ שני דהא שויתה נפשה חד"א לעלמא משא"כ לגבי ראשון עצמו אם רוצה לקיימה אמאי צריכה גט משני הא בכה"ג לא מהני טעמא דחד"א כיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה להפקיע א"ע מבעלה כמו בדביתהו דר' חייא קדושין (י"ב) ובש"ע אה"ע סי' מ"ח ס"ז וצ"ע. אלא אפשר דלחומרא חוששין לדבריה אבל להקל לעשותו ס"ק ממש שיצטרף אם יש עוד ספיקות לסמוך ע"ז להקל לדעת הפוסקי' המקילים בשני או בשלשה ספיקות ודאי אין מצטרף כלל ועי' בס' המקנה סי' כ"ז סעי' ב'. ומ"מ בנד"ז שיש לה מיגו דאי בעי אמרה שהבינה ג"כ שאומר בטבעת זו דהיינו פינגעריל וא"כ הקדושין בטלים מהאי טעמא דכיון שאמר בטבעת זו ואין כאן טבעת קיבלה הפינפער לאוש גאב לכך י"ל כי אומרת ג"כ שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין י"ל דמהימנא כי זהו מיגו טוב. [צע"ק]. יען שמלבד המיגו הוי קצת כמו ממ"נ שי"ל או שלא הבינה כלל או שהבינה ג"כ מ"ש בטבעת זו ומדוע נתפוס החבל בשני ראשין לומר שהבינה שזהו ענין קדושין ולא הבינה מ"ש בטבעת זו הגם שיש סברא לומר כן וכנ"ל בפי' תשו' מהר"מ מ"מ אין זה מוכרח כ"כ כי הנה מאיזו טעם אמרינן דהרי את מקודשת הוא חזקה שהנשים יודעות ומבינות היינו רק מפני שהמנהג הפשוט בכל חופה וקדושין לומר לשון זה הרי את מקודשת לי ומש"ה אמרינן דכ"ע ידעי דלשון קדושין הן. וא"כ הרי המנהג הפשוט שאומר ג"כ בטבעת זו דהיינו שמקדשין בטבעת וזה ידוע ודאי יותר לכל הנשים ענין טבעת קדושין וא"כ אפשר לומר ג"כ דכ"ע ידעי פי' בטבעת זו דהיינו הפינגעריל שנק' טבעת קדושין כמו שיודעות דהרי את מקודשת הוא לשון קדושין ולכן גם בלאו המיגו אפשר אין לחוש להחמיר כ"כ דהיינו גם אם נחזיק שהבינה שזהו לשון קדושין י"ל שאין לחוש לבדות מלבנו שלא הבינה דבטבעת זו היינו טבעת קדושין. אלא דמ"מ אין לסמוך ע"ז כ"כ וכמ"ש לעיל לחוש לזה שמא לא הבינה מהו טבעת. אך י"ל דע"ז מהני המגו להאמינה שלא הבינה כלל שזהו ענין קדושין. אך בספר המקנה שם כ' שי"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה. אך לפמש"ש בשם הש"ך דאין כל החזקות שוות ולכן בנד"ז שהיא בתולה הגם שהיא יותר מי"ג שנה אפשר אין החזקה עצומה כ"כ שבודאי ידעה וכדמשמע מלשון החמ"ח שכ' וכל אשה חכמת לב יודע' שזה לשון קדושין כו'. ועוד שהיתה טרודה בענין לעשות שליחות גבירתה ליקח השמרים ולקבל האוש גאב י"ל שלא נתנה לב כלל לפטומי מילין אשר דבר לה בעת נתינת האוש גאב כו'. ועוד דמיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא וא"כ עכ"פ הוי ספק גמור שמא לא הבינה כלל שזהו ענין לשון קדושין. והספק השני אף את"ל שהבינה שמא הבינה ג"כ פי' בטבעת זו דאז ג"כ הקדושין בטלים. והספק השלישי דאף אם הבינה ג"כ פי' בטבעת זו שמא מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. היינו אף את"ל דלא דמי ממש לכנסי סלע זה שאני חייב ליכי. מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כיון שהזכיר פרעון האוש גאב. שהרי אפי' גבי הלוני דינר על משכון כ' רמ"א דהוי ספק קדושין אע"ג דהחמ"ח והב"ש השיגו עליו דהיינו דוקא באומר משכון זה. מ"מ כנסי סלע דהחזרת חוב אפי' בלא סלע זה פשיטא דעדיף ממשכון זה ולכן בכה"ג פשיטא דספק גמור הויא:

(מה שטוענת שלא הבינה שזהו לשון קדושין להב"י אינה נאמנת ולהב"ח י"ל דהוי ס"ק ולכאורה ראי' להב"ש ממהר"מ בתשו' מיי' סי' ג' אך הרשב"א והריטב"א כ' בהדיא כהב"י וד' מהר"מ י"ל שאין חולק ע"ז וכ"ד האחרונים כהב"י ומשמע דאינה נאמנת אפי' לעשות זה ס"ק רק לחומרא ולא לקולא. ומ"מ בנד"ז שיש לה מיגו הגם דזהו מיגו נגד חזקה י"ל דנאמנת להיות ספק מדינא כי גם בלא"ה י"ל דחומרא היא לבדות שאע"פ שהבינה לשון הקדושין לא הבינה פי' בטבעת זו ומאחר דנאמנת להיות ספק נגד חומרא זו. א"כ יש עוד שני ספיקות והוי ג' ספיקות להקל):