ז

אך הנה לכאורה אף אם נאמר דנ"ד הוי כהזכיר לה פרעון עדיין י"ל דלא דמי לנדון שבגמ' דאמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי משא"כ הכא עכ"פ לא הוה רק כאומר כנסי סלע שאני חייב ליכי שמתחלה אמר לה שיש לו פינפער טוב. ולא אמר פינפער זה. ולכן אח"כ כשנתן לה פינפער וא"ל הרי את מקודשת לי כו' י"ל דהוי קדושין ומצינו גבי משכון דחילקו החמ"ח והב"ש בסי' כ"ח ססעי' ג' ס"ק י"א דאע"ג דכ' הרשב"א דבאומר לה הלוני דינר על משכון זה ונתנה לו המעות ואח"כ נתן לה המשכון לשם קדושין הוה ספק קדושין מ"מ אם אמר לה הלוני על משכון סתם ואח"כ נתן לה משכון לשם קדושין אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלוואה וא"כ שמא כמ"כ גם לענין חוב יש לחלק בין אומר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאז י"ל אין שקלי ודידי שקלי ולא באומר כנסי סלע שאני חייב ליכי דאפשר א"י לומר דידי שקלי דיתן לה סלע אחר לחוב שלה. אך מדברי הב"ש שם ס"ק י"א משמע בהדיא דדוקא גבי משכון חילקו כן. אבל גבי חוב אין לחלק אא"כ לא אמר לה כלל כנסי סלע שאני חייב לך וכ"מ ג"כ מלשון רמ"א שם בהגה"ה וכ"ז כשאמר לה כנסי סלע שאני חייב לך כו' ולא כ' סלע זה. והחמ"ח והב"ש לא השיגוהו ע"ז כמו שהשיגו עליו גבי משכון. וטעמם ונימוקם עמם דכך משמע ממ"ש הה"מ פ"ה הי"ב בשם הרשב"א וז"ל ומ"מ בשלא הזכיר כלל בתחלה פרעון אלא שהוא חייב לה מנה והגיע זמנו ואמר הרי את מקודשת במנה זו ונטלתו ושתקה מקודשת אע"פ שלא שידך ואע"פ שאמרה לא נתכוונתי להתקדש אלא כדי להפרע מחובי קבלתיו אינה נאמנת עכ"ל והוא מדברי הרשב"א בחידושיו ובתשו' דלעיל. הרי משמע דוקא שלא הזכיר כלל בתחלה פרעון אבל כשאמר לה כנסי סלע שאני חייב ליכי. אף שלא אמר סלע זה ואח"כ נתן לה סלע ואמר הרי את מקודשת לי בסלע זו אינה מקודשת ויכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. והטעם י"ל משום דגבי משכון כיון דאפילו אמר לה תחלה הלוני דינר על משכון זה ס"ל להרשב"א דקרוב לומר שא"י לומר אין שקלי ודידי שקלי משום דאין יכולה לתופסו מדינא וכמ"ש הרשב"א שם בתשובה שאינו קנוי לה ולא משועבד לה יותר משאר נכסיו ואינה יכולה להכניסו אלא כשאר נכסיו עכ"ל. ולכן ס"ל להחמ"ח וב"ש דבלא ייחד לה המשכון אין כאן ספק שאינה יכולה לתפוס משכון זה. דהא כתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט. ודרכו של איש להוציא פחות שבכלים. ובדידי' תליא רחמנא שיתן איזה משכון שירצה. א"כ ס"ל דאפשר שאין ספק שא"י לומר אין שקלי ודידי שקלי. דאיך הוא דידה כיון שלא ייחדה לה למשכון ונותנו לשם קדושין. אבל גבי חוב שחייב ליתן לה סלע ואמר לה שיתן לה סלע לסילוק חובה לכן כשאח"כ נתן לה סלע יכולה לומר דידי שקלי שהרי הוא חייב לה סלע כזה ממש שנתן לה וכמ"ש הרשב"א שם בחידושיו דלענין דינא הדין עמה שאפי' לא הזכיר לה פרעון יכולה לומר דידי שקלי דאילו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי וא"ל לשמעון הולך מנה זה ללוי שאני חייב לו וקבלתו בשתיקה יכול לומר לו שמעון ללוי אין שקלי ודידי שקלי אבל לענין קדושין דחזקה כל הנשים רוצות להתקדש כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא לשם קדושין נתכוונה עכ"ל והיינו דוקא כשלא הזכיר לה פרעון כלל. משא"כ כשאמר כנסי סלע שאני חייב ליכי הרי הזכיר פרעון יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. ועוד דנד"ז עדיף מהזכיר פרעון שהרי היא תבעה הפרעון דוקא והוא הבטיחה שיתן לה הפרעון ולכן י"ל דמעלה זו עדיף מכנסי סלע זו כו' שלא תבעה הפרעון ואעפ"כ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ועי' לקמן בסמוך:

(הג"ה. ודברי הרשב"א במשכון ג"כ יש להתלמד בהם עפמ"ש דודי הה"ג מוהרי"ל ז"ל בשארית יהודה בתשו' דשייכי לחלק או"ח סי' ז' וז"ל ולענין שעבוד ודאי דמעות קונות לכ"ע שנשתעבד בקבלת המעות בלבד בלי שום קנין דהא למ"ד שעבודא דאורייתא (פב"ת דב"ב קע"ה ב') ה"ט דנשתעבד כמו שנשתעבד הערב מן התו' כו' וע"ש ובתשו' דסי' ט' שזהו מחלוקת הרז"ה פ' כל שעה עם הרמב"ן במלחמות שם בסוגיא (דף ל"א) נכרי שהלוה את ישראל על חמצו. והנה בס' המקנה בקו"א סי' כ"ח ס"ג ד"ה ביקש ממנה שתלוה לו מעות על המשכון כתב וז"ל עי' ברשב"א בתשו' שם דטעמא דכל זמן שלא משך לא קנה המשכון ולא ידענא מנא ליה הא דהא גבי מקח קיי"ל דמדאורייתא מעות קונות ולא משיכה אלא תקנת חז"ל משום שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה כו' וגבי משכון לא שייך האי טעמא דנתן המעות ולא נתן המשכון אין אחריות המשכון על המלוה כו'. א"כ מנ"ל דתקנו חכמים בזה מעות אינו קונה עכ"ל. והנה בש"ע ח"מ סי' קצ"ח ס"ו י"א דשכירות המטלטלין נקנה בכסף דליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה דכיון שהגוף שלו טרח ומציל עכ"ל והוא ממ"ש הב"י רסי' הנ"ל בשם הר"ן בנמוק"י פ' הזהב. וא"כ לפ"ז כ"ש במלוה על המשכון דנקנה לו המשכון לשעבודו אף שהוא עדיין אצל הלוה. ויש להעיר עוד מדברי בעה"ת שער מ"ח דין א' בשם הרמב"ן ובש"ע ח"מ סי' ל"ט סי"ז ובש"ך שם וא"כ כיון שי"ל שיש לה שעבוד במשכון זה דוקא וגם הענינים סמוכים זה לזה שהיא מלוה לו הדינר על משכון זה ע"פ בקשתו והיא נותנת לו הדינר והוא נותן לה המשכון א"כ י"ל אין שקלי ודידי שקלי ועוד דאף אם לא קנתה המשכון מ"מ אם לא יתן לה המשכון מחויב להחזיר לה המעות שהלותה לו שהרי לא הלותה לו כ"א על משכון זה ודמיא להא דאמרינן בב"מ פרק האומנין (דע"ט סע"א) אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן אמאי לא יטול נימא הב לי ספינתא ופרש"י הב לי ההוא ספינתא גופא דהא אמרת לי ספינה זו כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם דאי מייתי ליה אחריתא אמר ליה לא שקילנא אלא ההיא דאגירנא מינך כו'. ובש"ע ח"מ סי' שי"א ס"א שהקפדה גדולה יש בספינה זו כו' וכמ"כ ודאי יש הקפדה בין משכון למשכון ואף אם נאמר דשם גבי ספינה זהו משום שטבעה יינו לכן כל שיש הקפדה לא מחייבינן אותו. זהו שם שנטבע הספינה (ואינה) [ויינה] ע"כ זה שבעל הספינה יהיה הדין שלא יוכל להביא אחרת הטובה כזו הוא דוקא משום שנטבע יינו. אבל בנד"ז שהמשכון שהלותה עליו קיים ביד הלוה י"ל ודאי אם אין רצונו ליתנו לה מחויב להחזיר לה המעות וראיה ממ"ש בגמ' פ' הזהב (דף מ"ה סע"ב) אי אמר ליה מארנקי חדשה יהיבנא לך לא מצי יהיב ליה מארנקי ישנה אע"ג דעדיפא מינייהו וכ"ש הכא גבי משכון שיכולה לומר אין רצוני להלוות רק על משכון זה דוקא מאיזו טעם שיהיה. וא"כ כיון כשלא יתן לה המשכון זה מחויב להחזיר לה הדינר הרי יש לה תביעה על המשכון הזה שמחויב ליתן לה משכון זה דוקא ואם לאו מחויב להחזיר לה הדינר וכיון שאין דעתו להחזיר לה הדינר כ"א שמקיים דברו ונותן לה אותו המשכון כמדובר. אף שאומר ג"כ לשון קדושין י"ל שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. כסברת השואל שם בהרשב"א. ומ"ש הרשב"א וז"ל מ"מ משכון זה אינו קנוי לה ולא משועבד לה יותר משאר נכסיו ואינה יכולה להכניסו אלא כשאר נכסיו עכ"ל. יש להשיב ע"ז דלדעת הש"ע ח"מ סי' קצ"ח ס"ו י"ל שמשועבד לה בודאי ע"י הדינר שהלותה לו עליו דשעבוד מטלטלין נקנה בכסף כמו שכירות מטלטלין. אף שכתב כן רק בשם י"א ואין זה ברור לגמרי מ"מ כיון שעכ"פ אם לא יתן לה משכון זה מחויב להחזיר לה הדינר א"כ משכון זה משועבד לה יותר משאר נכסיו ועוד הא אמרינן אטו כולהו נשי דינא גמירי ולכן כיון שי"ל שכסבורה אין שקלי ודידי שקלי אין מקבלתה המשכון ראיה והודאה שהיא מתרצית על קדושין. שהרי י"ל דקבלתה היה בכדי שתהיה בטוחה בהדינר שהלוותה לו שע"מ כן שיתן לה משכון זה הלוותה לו. וכל שאין מקבלתה ראיה שדעתה להתקדש לו י"ל דאינו קדושין כמו גבי כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו'. ומ"ש הרשב"א וטעמא דמילתא משום דסתם אשה ניחא לה להתקדש מדר"ל דאמר טב למיתב טן דו כו' אין זה מספיק אא"כ שדיך תחלה הא לאו הכי לא סמכינן ע"ז דהאשה נקנית מדעתה דוקא ותדע דאל"כ התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב ששוה כ"ה דינרי כסף אמאי אינה מקודשת א"ו בעינן דעתה ממש. ועי' בחידושי הריטב"א (דף י"ג ע"א) גבי סברה אי שדינא ומיתבדא מיחייבנא בהו ההובא לעיל ובחידושי הרשב"א שם דבעינן דעבדא עובדא דמוכח דניחא לה ועי' עוד בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין (דף י"ג א') בד"ה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' והוא שהגיע זמנו אבל היה [חייב] לה ולא הגיע זמנו ואמר לה התקדשי לי במנה זו ואשתיקה מקודשת כו' עכ"ל ופי' הגאון מהו' יהונתן ז"ל בספרו בני אהובה פ"ה מה"א הי"ב דמיירי שאמר לה כנסי סלע זה שאני חייב לך וחזר מדבריו ואמר לה התקדשי לי בו דכיון שהוא תוך זמן פרעון ס"ל דחזרתו חזרה ואינה יכולה לומר אדבורך הראשון סמכתי כיון שהוא תוך זמן פרעון ובט"ז ס"ק ה' ובב"ש סס"ק ט' חולקים על דין זה ודין זה י"ל לא גרע מגבי משכון זה אך באמת הבנ"א כ' דאינן חולקים אלא באומר כנסי סלע זה שאני חייב לך והתקדשי לי בו ובזה גם הרשב"א ס"ל כן אבל באומר כנסי סלע זו שאני חייב לך וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קדושין יודו דהוי קדושין כיון שהוא תוך זמ"פ וכ"כ בעצ"א ס"ק י'. ומ"מ הדין דמשכון זה צ"ע כאשר בסהמ"ק הניחו בצ"ע:

קיצור. דינו דהרשב"א סי' אלף רכ"ז צ"ע דין בחוב כשהוא תוך זמ"פ אם אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא התקדשי לי בו י"ל אפי' קיבלתו בשתיקה מקודשת. עכ"ה). ומ"מ לפמ"ש הרשב"א בתשו' שם ובחידושיו דלבה"ג ורש"י והרמב"ם י"ל שאף כשאמר כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקדושין אפי' קיבלתו בשתיקה אפ"ל דמקודשת ובחי' הניח זה בצ"ע והביאו הה"מ פ"ה הי"ב. והרמ"א הביאו ג"כ ס"ג בשם י"א ועחמ"ח וב"ש שם ובעצ"א סס"ק ח'. וא"כ היכא שלא אמר תחלה כנסי סלע זה רק סתם שיתן לה סלע כנ"ד אז אפי' בשעת נתינה לא אמר לא לפרעון אלא לקדושין כ"א שאמר לשון קדושין לבד ה"ל כמו גבי כנסי סלע זה שאני חייב ליכי ואמר אח"כ לא לפרעון כו'. דהכא נתינה סתם לקדושין ה"ל כמפרש דהתם לא לפרעון כו' דהתם כשלא פי' לא לפרעון דעתו שתתקדש ושתהיה נפרעת משא"כ הכא כשלא אמר תחלה כנסי סלע זה א"כ כשנתן לה אח"כ סלע לקדושין ודאי אין הפי' שתהיה נפרעת ג"כ. ומיהו אין זה מוכרח דהא הרמב"ם פ"ה הי"ב וכן בש"ע סכ"ח ס"ג לא הזכירו לשון כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כ"א החזיר לה חוב ואעפ"כ כ' באומר לה ה"א מקודשת וכו' יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי (ולהרשב"א היינו כיון שלא אמר לא לפרעון כו'). א"כ נד"ז נמי שמובן מהענין שמחזיר לה אוש גאב אע"פ שאמר לשון קדושין אינה מקודשת כיון שלא אמר לא לפרעון כו'. ועוד דהא מבואר בחה"ר דאף גם לשטת בה"ג ורש"י והרמב"ם הוא צ"ע דבאמת אף כשאמר לא לפרעון אמאי ניזיל בתר דעתיה כיון דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כו' ולשא"פ י"ל ודאי אינה מקודשת. ונד"ז שלא אמר בפירוש לא לפרעון כו' י"ל שאין לחוש ועוד דנד"ז הרי בשעת קדושין אמר בטבעת זו א"כ אדרבה מוכח דלא חזר בו מנתינת הפינפער לאוש גאב דהא לא אמר שמקדשה בהפינפער כ"א בטבעת כו' ואע"ג דאין כאן טבעת י"ל דבאמת לשחוק כיון כו'. ולכן עכ"פ לא דמי למ"ש הרשב"א כשחזר ואמר לא לפרעון אלא לקדושין בסלע זה משא"כ הכא שאמר בטבעת זו. ועוי"ל דנ"ד שאני דאיכא הוכחה טובא דלשם אוש גאב קבילתיה שהרי ראינו שמתחלה כשלא היה לו אוש גאב טוב החזירה השמרים א"כ קפדה ליקח אוש גאב דאימת גבירתה עליה. והיכא דאיכא הוכחה ודאי אפי' לא אמר כלל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי אינה מקודשת וכמ"ש הלח"מ פ"ה הי"ב ליישב הא דגבי חטף סלע מידה אינה מקודשת אף שלא אמר תחלה כנסי סלע זה. דגבי גזל אע"ג דנתנו לה סתם אנן סהדי דהיא קיבלה בחזרת הגזל שלה כו' ע"ש ועי' ב"ש סי' כ"ח סק"ז. מיהו יש לומר הטעם בע"א דבלא"ה לא דמי כ"כ חטף סלע מידה לחוב. דגבי חוב הרי הסלע הוא שלו ממש ויש במה שתתקדש רק החסרון משום דאין כאן ראי' שנתרצית לקדושין כיון שחייב לה ויכולה לתפוס סלע זה מן הדין ומ"מ כיון שהוא עדיין שלו ואומר שנותנו לקדושין והיא מקבלתו אין תולין דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי אא"כ אמר לה תחלה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' דאל"כ ליכא הוכחה לבטל הקדושין שמקדשה בסלע שלו והיא מקבלת. משא"כ גבי חטף סלע מידה שמקדשה באותו סלע שחטף ממנה שהוא שלה וע"י מה יחולו הקדושין הא לא נתן לה מאומה. א"כ כל דליכא הוכחה להיפך דאחילתי' הסלע כמו בשדיך אינה מקודשת ע"כ אף אם לא אמר תחלה כנסי סלע זו שחטפתי ממך אינה מקודשת. ול"ד לחוב כנ"ל. מיהו אם נאמר דחטף סלע מידה מיירי שקידשה לאו דוקא בסלע זה שחטף מידה אז בטל חילוק זה אך בגמ' (דף נ"ב סע"א) איתא שחטף סלע מידה וקידשה בו. ומ"מ י"ל ה"ה שקידשה בסלע אחר. ועוד דאפשר גם לר' שמעון דס"ל סתם גזילה יאוש בעלים מודה בחטף סלע מידה וקידשה בו דאינה מקודשת משום דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ צריכין אנו לחילוקו של הלח"מ. אלא שאין ראיה ע"ז דר"ש מודה בדין זה. וגם אין ראי' דמיירי בסלע אחר ולפ"ז אין מוכרחים ד' הלח"מ. ומ"מ בנד"ז דאיכא הוכחה טובא דמקפדת ליקח האוש גאב וגם קראה תחלה בעד החלון ואמר שיתן לה פינפער טוב אף שלא אמר תחלה פינפער זה מ"מ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואף אם אין כל היתר מהנך שני היתרים מספיק בפ"ע מ"מ בהצמדם יחד נראה דודאי יש להתיר. דכיון שאמר בטבעת זו והרי הוא פינפער דפחות הרבה מדמי טבעת אין לדון שנתקדשה רק משום דכיון דפשטה ידה וקבלה סברה וקיבלה כמ"ש הרשב"א מהא דקדושין (דף ח' סע"א) ובנד"ז הרי קרוב הדבר שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"כ מנלן דסברה וקיבלה כו':

קיצור מתשובה הנ"ל מ"ש הרשב"א גבי התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש שאם ראתה שהוא של דבש י"ל דהוי מקודשת משמע ברבינו ירוחם שי"ח ע"ז ובעצי ארזים הביא ראיה לדבריהם ומיהו בספר המקנה הביא ראי' להרשב"א מדברי ר' שמעון שבמשנה גם לכאורה הרמ"ה דכתב כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי משמע דלא ס"ל כהרשב"א דהא ס"ל דלאו בדידה לחוד תליא והיינו משום דאמירה דהבעל גרוע ומאי מהני הא דסברה וקיבלה:

ולכאורה יש ראי' לזה מהגמ' (ד"נ) כיון דאתניה כו' ואף שמסתמא התנאי לטובת האשה מ"מ אם לא נתקיים אע"פ דהיא סברה וקיבלה בטל המעשה כדמוכח בב"ב (דף ע"ז) ובב"י בח"מ סי' רמ"א סי"א וסי' רמ"ג ס"ח. ויש לחלק דדוקא בע"מ שאני כהן וכה"ג אבל הכא שאמר בכוס זה של יין ושניהם רואים שהוא של דבש לא גרע מתנאי שא"א לקיימו דהתנאי בטל והמעשה קיים. ומיהו ז"א כיון שלא בדרך תנאי אמר כן אין לקיים המעשה מחמת דה"ל כתנאי שא"א לקיימו דמ"מ י"ל שלא עשה המעשה עי' רמב"ם פ"ט מה"ג הל' ו':

מיהו לא דמי דהתם בהרמב"ם י"ל שעדיין לא חל המעשה כלל אבל הכא הרי עשה המעשה קדושין וכוס זה מצד עצמו די שתתקדש בו א"כ מפני שעירב דבר שוא לא תתבטל המעשה כיון שלא התנה וא"כ י"ל הרמ"ה דכ' דינו גבי תנאי לא פליג כלל על הרשב"א וכן מוכח מהטור. ואין להקשות על הרשב"א מהריני נזיר מן הגרוגרות ומערך כלי דשאני התם דנזירות בגרוגרות ליכא. אבל הכא קדושין שייכי ע"י דבש כמו ע"י יין וא"כ המעשה אינו לבטלה רק בהדבור סותר קצתו את קצתו אם כן אנו אומרים שהדבר הבטל היינו מה שבאמת נראה לעין שהוא שוא ושקר ועי' בב"י בח"מ סי' מ"ב סי"ח וכיון דדבריו סותרים זא"ז כו' ובתשו' ח"ץ סמ"ד והמאמר ההוא לאין יחשב כו':

ואף שנת' ליישב דעת הרשב"א עכ"ז הראיות שהביא יש ליישב דלק"מ להחולקים ע"ז ויש להקשות על הרשב"א מדידי' אדידיה היינו מהדין הנז' בש"ע סי' מ"ב ס"ג וצריך לחלק דהתם ידוע יותר שהמקדש בלא עדים לאו כלום הוא לכך יכולה לומר דלשחוק כיוונה ולכן אף אם היא מודה דלקדושין כיוונה לאו כלום הוא לפ"ד החמ"ח והב"ש שם משא"כ הכא משום שאמר של יין והוא דבש אינו פשוט כ"כ דלא הוי קדושין כיון דסברה וקבלה לכך לא יכלה לומר לשחוק כיוונה מיהו לפ"ד מהרמ"פ דגם שם דוקא בטוענת דלשחוק כיוונה לא הוה קדושין ולא במודה וכ"ד הראב"ד הובא בש"ג פז"ב לפ"ז אפשר שגם בנד"ז דשל יין והרי הוא דבש אם טוענת דלשחוק כיונה לא אמר הרשב"א דמקודשת. גם יש להעיר מנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוה וחיישינן מדרבנן וה"נ אע"ג דאמר הוא כיון שאמר של יין והוא דבש י"ל דה"ל כאמרה היא כו':

ומ"מ למעשה יש לדון בדינו דהרשב"א דהוי ס"ק מדאוריי' לכה"פ וא"א להקל מהטענה שלה לשחוק כיוונה. אך בנ"ד יש להקל דהא כל טענת הרשב"א משום דודאי סברה וקיבלה ובנ"ד קרוב הדבר להפך שלא נתכוונה רק לקבל אוש גאב המגיע לה. ואף אם הוא ספק עכ"פ דלא סברה וקיבלה יש להקל כיון שאמר בטבעת זו והוא פינפער עליך הראיה שסברה וקיבלה והרי אם בשעת מעשה לא ראתה שהוא פינפער אין בכאן חשש קדושין כלל אף אם לא היה מגיע לה פינפער משום דילמא לא סברה וקיבלה א"כ הכא דמגיע לה פינפער והיא בע"ח דוחק לגבות הפינפער וא"כ אף כשראתה שהוא פינפער ה"ל כמו לא ראתה דהא גם כשראתה י"ל יותר שלא סברה וקיבלה לקדושין כלל כ"א לגבות הפינפער שהיא מוכרחת לגבותו ולקבלו. קושיא על דין הנ"ל דסי' מ"ב ס"ג מהדינים שבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א שהוא גמרות מפורשות וישוב קצת ע"ז:

עוד צד להתיר דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כיון שחייב לה אוש גאב והזכיר שיתן לה ואע"ג דלא אמר בשעת נתינה ממש כנסי סלע זה שאני חייב ליכי כ"א מקודם כשקראה בעד החלון נגד זה איכא עדיפות מצידה דעשתה מעשה והחזירה השמרים והלכה לה ולא חזרה עד שהבטיחה ליתן לה פינפער טוב א"כ מוכח דאדעתא דהכי דייקא קיבלה הפינפער ועדיף ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וגם אימת גבירתה עלה ובודאי לאוש גאב שקלה:

לכאורה יש כאן עוד חסרון דגם כשקראה לא אמר כנסי סלע זה רק כנסי סלע וגבי משכון חילקו בין משכון זה. למשכון (בלא זה). מיהו מוכח מהרשב"א והה"מ ורמ"א וחמ"ח וב"ש דגבי חוב אין חילוק ויש טעם לחלק בין חוב למשכון לענין זה. מיהו לפמ"ש בחה"ר בשם בה"ג רש"י ורמב"ם יש לחוש קצת מיהו אינו מוכרח ועוד היכא דאיכא הוכחה כ"ע מודו והכא איכא הוכחה דלאוש גאב קבילתיה כנ"ל: