ו

הא חדא להתירא. ועוד י"ל כי אפי' אם היה אומר ה"א מקודשת לי בפינפער זה. י"ל דאין כאן קדושין דיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כמו באומר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו'. דה"נ הרי חייב לה ליתן הפינפער בשעת מעשה. ואע"ג דהרשב"א בתשו' סי' אלף רכ"ז כ' וז"ל ולא עוד אלא כשנתן לה סלע ולא הזכיר לה פרעון מעיקרא אינה יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי ואע"פ שהגיע זמן המלוה עכ"ל. הכא ה"ל כהזכיר לה פרעון מעיקרא שהרי קראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב אז חזרה הבתולה כו'. הרי אמר לה בפירוש שיתן לה תומ"י אוש גאב פינפער טוב ועל אופן זה דוקא נתרצית ליקח השמרים. וא"כ יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. ואע"ג דהתם בגמ' מיירי כשאמר לה בשעת נתינה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי. לכך בכה"ג הוא שי"ל דאע"ג שחזר בשעת נתינה ואמר לה התקדשי לי בו יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. כיון דסמוך לזה ממש אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי כו'. ע"כ יכולה לומר אני סומכת על לשון ראשון. אבל הכא שמה שקראה בעד החלון כו' הי' קודם למדידת השמרים ולנתינת הפינפער. ובשעת נתינה אמר לה רק הרי את מקודשת לי כו'. י"ל דאין לנו להוסיף לומר דגם בכה"ג יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. וע"ד שכ' בתשו' הרשב"א שם מאין לנו להוסיף על חידושו של רב נחמן כו'. אך נראה דדוקא נדון דהרשב"א שם נקרא הוספה כמש"ש מאין לנו להוסיף כו' אלא שהיה חייב לה ושהיא יכולה לתפוס בו מן הדין עכ"ל. אבל בנד"ז הרי חייב לה הפינפער ויכולה לתפוס מן הדין פינפער טוב שלו ול"ד למשכון. וגם אפי' אם הי' חייב לה ולא אמר תחלה שיתן לה הסלע כעת ע"ז ודאי י"ל ג"כ מאין לנו להוסיף כו'. אבל הכא דאמר לה תחלה שיש תח"י פינפער טוב כו' אין זו הוספה דהיא היא דרב נחמן כיון שאנו רואים בנד"ז שהבתולה החזירה השמרים תחלה מחמת שהפינפער היה גרוע. א"כ גליא דעתה שאין רצונה ליקח עד שיתנו לה תומ"י פינפער טוב והבעה"ב קראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב. ועל סמך זה חזרה. א"כ מצדה יש כאן מעשה המורה דמקפדת דוקא ליקח המגיע לה ועדיף מבנדון דרב נחמן דליכא מעשה מהאשה שרצונה דוקא ליקח החוב כו' לכן אף גם אם מצד המקדש עדיף קצת בנדון דרב נחמן י"ל דשקולים הם ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי. כיון העדיפות שבנדון דרב נחמן מצד המקדש הוא מעט מזעיר שהרי גם בנ"ד קראה בעד החלון כו'. ועי' במשנה ג' פ"ב דנזיר מעשה באשה אחת כו' ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא כו' הרי מפני ההוכחה מבטלין הדבור שאמרה הריני נזירה ממנו שהדין שהיא נזירה ומפני ההוכחה אומרים דלא נתכוונה לנזירות וה"ה כאן איכא הוכחה גדולה ממה שהחזירה השמרים והפינפער שבלא צורה והלכה לה ולא חזרה עד שקראה והבטיחה ליתן לה פינפער טוב שכשקיבלה אח"כ הפינפער ממנו ודאי לאוש גאב קיבלה אותו. ועדיף ממחשבתו ניכרת מתוך מעשיו הנזכר בפ"ק דחולין (דף י"ג) והוה כמחשבה ומעשה דאפי' גבי קטן שם מהני לומר דלשם כן עשה וא"כ אף שהוא אמר לשון קדושין יכולה לומר דידי שקלי כ"ש שטוענת אח"כ שלא הבינה כלל לשון הקדושין. וגם בנד"ז יש עוד מעליותא מבנדון דרב נחמן דהכא היא שליח מבעלת הבית שלה ששלחתה אחר השמרים וליקח פינפער אוש גאב א"כ מוכרחת לקבל האוש גאב אף ששמעה לשון הקדושין דאימת בעה"ב שלה עליה וסמכה טפי ע"ז שיכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי מבנדון שבגמ' דהתם היה חייב לה ולא היה לה לקבל כששמעה לשון הקדושין. ואף שמגיע לה ממנו תהא מאמינתו כמו שהאמינתו עד הנה משא"כ הכא מאי הוה לה למיעבד. ויש להסתייע ג"כ מחזקת שליח עושה שליחותו דה"נ כיוונה לעשות שליחותה של גבירתה לקבל הפינפער לאוש גאב. וגם מהר"מ בתשו' מיימוני דשייכי להלכות אישות סי' ג' נסתייע מחזקת שליח עושה שליחותו בענין קדושין יעו"ש. ועי' במל"מ פ"ד מהל' בכורות קודם הלכה ז' דאף דקיי"ל דלא מהני חזקת שליח לקולא היכא דהשליח פתח לומר שהוא רוצה לעשות פעולה אחת אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו ואפי' לקולא. ולפ"ז בנד"ז ג"כ שאימת גבירתה עליה וחזינן דקפדא טובא לקיים צוויה ולא לקחה פינפער רע י"ל דסמכינן יותר על חזקת שליח עושה שליחותו מבשאר שליח שלא ידענו ממנו שזהיר לקיים צווי המשלח. וכיון דאפי' התם בעובדא דוורשכי אמרינן יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי כ"ש בנד"ז שאינו שלה וגם מעיקרא לא רצתה להאמינו שהרי חזרה השמרים כשלא נתנו לה פינפער טוב כו' ועי' לח"מ פ"ה הי"ב אבל גזלן כו' דאנן סהדי כו' וקרוב לזה י"ל בנ"ד דאנן סהדי כו' שהרי החזירה השמרים תחלה כו':