ה

ומ"מ כ"ז רק לפלפולא אבל למעשה ודאי י"ל דבנידון דהרשב"א הוי ס"ק ממש מדאורייתא כפשט לשון הש"ע סי' ל"ח סכ"ד. (הג"ה אחר זמן. וגם י"ל שחמור יותר מספק קדושין כדמוכח מהא דר' שמעון דהיכא דודאי סברה וקיבלה לא איכפת לן ההטעאה שבאמירה ורבנן לא פליגי עליה דר' שמעון רק כשי"ל שלא סברה וקיבלה משום דאיכא דניחא ליה בכספא כו' משא"כ היכא דודאי סברה וקיבלה כנידון דהרשב"א. עכ"ה). אך בנ"ד בלא"ה אין שייך כ"כ לומר דכיון שהכירה סברה וקיבלה. כיון שהפינפער נתן לה מה שמגיע לה אוש גאב מהצענער. א"כ אף שאמר לה ג"כ לשון קדושין הרי ודאי י"ל דהיא לא סברה וקיבלה לקדושין רק לקבל המגיע לה ולכן אף אם הוא בענין שאם אמר לה התקדשי לי בפינפער זה לא יכלה לומר אין שקלי ודידי שקלי. מ"מ מאחר שאמר לה בטבעת זו אז אין להחמיר רק משום כיון שהכירה שאינו טבעת סברה וקיבלה וכאן ליכא למימר הכי דהא יש עכ"פ ספק גדול. שלא נתכוונה רק לקבל המגיע לה ולכן אף שאם אמר לה התקדשי לי במטבע זו אפשר לא הי' הספק מספיק להוציא מחשש קדושין אבל אם אמר בטבעת זו אז ודאי כל שיש ספק דלא סברה וקיבלה לקדושין אינה מקודשת מאחר שאינו טבעת כו'. וראי' לזה מהתקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב דאינה מקודשת משום דאיכא דניחא לי' בכספא כו' אף שבאמת הוא חששא רחוקה ביותר שהרי עבור ד"ז יקנה כ"ה דינרי כסף לפ"ד הריטב"א ורוב הפוסקים דד"ז ממש קאמר אפ"ה כיון שאמר בד"ז ויש מקום לומר דלא היה סברה וקיבלה ע"ז אינה מקודשת. כ"ש בנד"ז שיש ספק גדול ועצום דלא סברה וקיבלה כלל לקדושין וקיבלה הפינפער על האוש גאב דאינה מקודשת כלל מאחר שאמר בטבעת זו כו'. והרי נדון זה שקיבלה הפינפער המגיע לה אוש גאב אף אם נאמר ששמעה והבינה מה שאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כיון שנתן לה פינפער ואינו טבעת והרי אם בשעת מעשה לא ראתה שזהו פינפער ונמצא שהוא פינפער אין כאן קדושין כלל אף אם לא היה מגיע לה הפינפער כלל וכדין התקדשי לי בכוס זה של דבש ונמצא של יין. והכא אף שראתה שזהו פינפער ה"ל כנמצא אח"כ שהוא פינפער דהא י"ל יותר שלא סברה וקיבלה להתקדש בו כ"א לקבל האוש גאב המגיע לה וזה קרוב יותר הרבה מהקפידא בין יין לדבש. דשם מיירי שרצונה להתקדש רק מפני שאמר בכוס זה של יין ונמצא של דבש אינה מקודשת משום דילמא לא ניחא לה להתקדש בשל דבש. כ"ש הכא שי"ל בודאי שלא ניחא לה להתקדש כלל. ולא קיבלתו כ"א על המגיע לה. וכיון דאמר בטבעת זו והרי אינו טבעת בעינן הוכחה דסברה וקיבלה להתקדש גם באינו טבעת וכל דליכא הוכחה אינה מקודשת ולכן בנמצא שאינו טבעת אינה מקודשת. והכא אף שראתה שהוא פינפער אין שום הוכחה דסברה וקיבלה להתקדש ואדרבה י"ל יותר שלא עלה על דעתה להתקדש. א"כ לא גרע זה מהתקדשי לי בכוס של דבש ונמצא של יין. ועוד דבכה"ג ודאי יש לדמותו לדין הש"ע סמ"ב ס"ג הנ"ל דמפני שלא ידעה שיש עדים קבלתן ורצתה לשחק בו. א"כ ה"נ י"ל דמפני שצריכה לקבל הפינפער המגיע לה אוש גאב לכן קיבלתו ואף שאמר לשון קדושין סברה דשחוק בעלמא הוא מאחר שאמר בטבעת זו והרי אינו טבעת כ"א הפינפער המגיע לה וא"כ בהצטרף הני תרי טעמי שמגיע לה הפינפער והוא אמר בטבעת זו י"ל דלא גרע מדין הנ"ל. ואדרבה גם לפ"ד הש"ג פז"ב דחולק על דין דסי' מ"ב ס"ג הנ"ל. י"ל דמודה כאן דהתם אין לתלות דלשחוק כיוונה רק מסברא דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אינו כלום וכו'. וע"ז יש לפקפק מסוגיא דפ' המדיר (דף ע"ד ע"א) אבל בהנך טעי וכו' ר"ל גבי המקדש במלוה אין הכל בקיאין בהלכות קדושין כדפרש"י שם ועי' בב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א אבל עיקר נראה בשלשתן צריכה גט לחומרא וקדושין של אחר תופסין בה עכ"ל הרי דלחומרא חיישינן שמא טעה וסבר דקדושין תופסין אפי' בפחות משוה פרוטה כו' וכיוצא. וא"כ כמו שיוכל האיש לטעות בהמקדש במלוה כמ"כ יכולה האשה לטעות במקדש בלא עדים דהוי קדושין דהא בגמ' קדושין (דף ס"ה ע"ב) איתא ג"כ אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכו' וא"כ מי לנו הערב שלא תטעה האשה בזה וכדאמרינן פ"ק דקדושין (דף י"ג) אטו כולהו נשי דינא גמירי. (ועל טעם שהזכיר בחי' הריטב"א דמ"ג דהא לא חשיבא עדות כו' ע"ז יפה השיג הש"ג מעדי' רואין אותו מבחוץ דחשיב עדות פ' מצות חליצה ע"ש) גם בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ו דקדק דהרא"ש לא ס"ל הדין דסי' מ"ב ס"ג כנ"ל. משא"כ בדין זה שיש טעם הגון לתלות דלא כיוונה רק לקבל המגיע לה. וגם שהאמירה גרוע שאמר לה בטבעת זה. ואילו נמצא אח"כ שהוא פינפער ודאי אינה מקודשת. וא"כ גם עתה שהכירה הרי עליך הראיה דסברה וקיבלה. כיון שי"ל דלא סברה וקיבלה. רק שקיבלה לאוש גאב. ולתלות דלא סברה וקיבלה לקדושין מה"ט הוא יותר מתקבל מבדינר זהב ונמצא של כסף כו' כנ"ל. (וישוב דין דסי' מ"ב ס"ג מהקושיא שהקשיתי ע"ז מהדין דבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א אפ"ל בדוחק כי הדין כל שאפשר שהיה טעות ולא נתכוונה לקדושין אינה מקודשת משום דליכא עדים על הקדושין. וזהו הדין דסי' מ"ב ס"ג. וס"ל דזה ג"כ נקרא ליכא עדים כיון העדים מסתפקים שמא כיוונה לשחוק אמנם מה"ט גופא גם בדיני' שבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א אשר שם ודאי קרוב יותר שכל אדם יודע שאין קדושין ע"י פחות מש"פ כו'. וא"כ יש לנו לומר דבעיל אח"כ לשם קדושין דהא אאעבב"ז וה"ל כמו יש עדים על קדושין ע"י הבעילה אעפ"כ מאחר שאפשר שיטעה האדם בזה וידמה שקדושין תופסין גם ע"י פחות מש"פ וכה"ג וא"כ לא בעיל לשם קדושין לכן ליכא עדים ממש על הקדושין ע"י הבעילה ואעפ"כ מפני שקרוב יותר שאדם יודע כו' לכן צריכה גט כו'. וא"כ אדרבה משם קצת ראיה לדין דהרשב"א דסי' מ"ב ס"ג דהיכא שיש ספק ממש שמא לא כיוונה וכו' אין חוששין לקדושין כלל כיון דאפי' במקום שי"ל שודאי בעיל לשם קדושין לא חשיב זה רק ספק כו' ולהחולקים על הרשב"א י"ל גבי הדין דסי' מ"ב ס"ג כיון העדים רואים הקדושין נקרא יש עדים על הקדושין. ומה שיש להסתפק שמא כיוונו לשחוק אף אם הי' מקום להסתפק אין זה נקרא אין עדים על הקדושין שאפי' ביש ספק להעדים אם היו הקדושין קרוב לו או קרוב לה נקרא יש עדים על הקדושין רק שהן קדושי ספק מחמת שמא היו קרוב לו לא מחמת שאין עדים. וכ"ש הכא בהדין דסי' מ"ב ס"ג שאין לנו לבדות מלבנו שמכוונים לשחוק כיון שאומרים בפי' לשון קדושין ואין לנו אמתלא מהמעשה לתלות על שחוק כו' עי' מהריב"ל ח"ג סי' פ"ו שהזכרתי לעיל ואזלינן הכל לחומרא כמו בדינים שבב"ש סי' ל"א ס"ק כ"א. משא"כ הכא דאמר בטבעת זו והוא אינו טבעת דעליך הראיה שסברה וקיבלה והרי יש אמתלא מבוארת מהמעשה דלא סברה וקיבלה כלל כו' י"ל דלכ"ע אין לחוש לקדושין. הג"ה. ומיהו לקמן בתשובה השניה כתבתי לפקפק ע"ז דיש לחוש שלא הבינה כלל פי' בטבעת זו דהיינו פינגעריל כו' וע"ש עוד מזה. עכ"ה):