ג

וצ"ל טעמא דהרשב"א דהכא כיון שלא התנה בדרך תנאי ע"מ שהוא יין א"כ אדרבה עדיף יותר דאין לבטל הקדושין כאן רק משום שהאמירה גרוע וליכא ואמר הוא. והכא לא גריע כלל דלא דמי ללישני גריעי דבפ"ק ד"ו שי"ל שאין במשמען לשון קדושין כלל וא"כ אומר שאינו מקדשה רק שתהי' לו שפחה וכה"ג. אבל הכא הרי אמר בפה מלא התקדשי לי בכוס זה. והרי הכוס דבש די ודי שתתקדש בו והיא סברה וקיבלה להתקדש לו בהדבש כיון שראתה שהוא דבש ומקבלתו בתורת קדושין אלא שבאנו לבטל המעשה משום שאמר בכוס זה של יין. והרי אינו יין. ומה בכך הרי זה דבר הנראה שהוא דבר שוא ושקר שהוא דבש ולא יין וכי מפני שאמר דבר שוא על העמוד של אבן שהוא של זהב יתבטלו הקדושין שמ"מ קידשה בכוס זה יהי' מה שיהי' ואין זה דומה כלל לאמירה גרועה מצד עצמה שאין בה הוראה על קדושין כלל. משא"כ הכא אמר לשון קדושין בטוב שתתקדש לו בכוס זה שנותן לה אלא דפתיך ג"כ דבר שוא הנראה לו ולה ולהעדים שהוא שוא וכי מפני השוא והשקר יתבטלו הקדושין. וגם ראי' לזה מהא דר' שמעון דאם הטעה לשבח מקודשת והיינו משום דאנן סהדי דבודאי סברה וקיבלה וקשה מה בכך דסברה וקיבלה מ"מ האמירה גרוע דאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש א"כ האמירה הוא שקר אעכצ"ל דמשום השקר אין שייך לבטל הקדושין כל שבודאי סברה וקיבלה וכמש"ל. ודוחק לחלק דשקר של שבח אינו גורע כח האמירה כיון בודאי סברה וקיבלה משא"כ כשהשקר באמירה הוא להפך אע"ג שהוא מגולה וסברה וקיבלה מ"מ י"ל אין כאן אמירה כיון שאמר התקדשי לי בדינר של זהב ונמצא של כסף אע"ג שהיה מגולה וסברה וקיבלה י"ל אין חשוב אמירה. חילוק זה הוא דוחק קצת. ולפ"ז י"ל דהרמ"ה לא פליג כלל על הרשב"א דדוקא גבי ע"מ שאני כהן שאמר דרך תנאי בההוא ס"ל להרמ"ה דאף שסברה וקיבלה להתקדש אף שלא יהי' כהן מ"מ מאחר שהוא אמר שמקדשה ע"מ כן דוקא א"כ בטלים הקדושין אא"כ ביטל התנאי מעיקרא ע"י ששמע ושתק כו'. אבל בנידון התקדשי לי בכוס זה של יין שאינו דרך תנאי כ"א ל' קדושין גמורים רק דעירב בזה דבר שוא הנראה לכל לכן כשסברה וקיבלה להתקדש לו ואינה מקפדת על השוא כו' הוי קדושין גמורים ואע"ג דלענין דבר שא"א לקיימו כשאומר לא בדרך תנאי מבטל המעשה טפי זהו כשי"ל שעדיין לא עשה המעשה כלל כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ג משא"כ הכא שעשה מעשה וקידשה ואמר ונתן רק דעירב בו שקר. וע"כ צריכין אנו לחלק כן לדעת הטור דס"ל גבי התקדשי לי בכוס זה של יין כדעת הרשב"א וגבי ע"מ שאני כהן ס"ל כהרמ"ה א"ו צריך לחלק כנ"ל. ורבינו ירוחם שכ' דינו דהרשב"א בשם יש מפרשים דמשמע דמסתפק בדין זה וכן הרשב"א ג"כ כ' שאין ראי' מוכרחת ע"ז. אפשר דהוא רק מצד האשה דאולי לא שייך כ"כ לסמוך ע"ז דסברה וקיבלה שהרי יכולה לומר שלא חששה לקבל אותו כיון שרואה שהוא דבש והוא אומר שמקדשה ביין וא"כ משטה היא בו והוא בה. ומיהו י"ל שגם מצד הבעל הוי אמירה גרוע דאע"ג דאמר התקדשי לי בכוס זה וה"ז לשון קדושין בטוב. מ"מ כין שפירש דבריו של יין. ה"ז כאומר שהוא משטה בה שמקדשה ביין והרי באמת אינו יין. ואין להקשות על הרשב"א מהא דרפ"ב דנזיר (דף ט' ע"א) הריני נזיר מן הגרוגרות ומן הדבילה ב"ש אומרים נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר. ובגמ' ב"ש סברי לה כר' מאיר דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וב"ה סברי לה כר' יוסי דאמר בגמר דבריו אדם נתפס וכ' התוספות שם וא"ת ואמאי קאמר ב"ה כר' יוסי לימא דסברי ב"ה כרבנן דר"מ כו' ותירצו דר"ל דאפי' לר' מאיר בהא אינו נזיר ולא דמי לערך כלי כו' וע"כ הוציא דבריו לבטלה כו' ע"ש. וא"כ ה"נ י"ל דדמי לנזיר מן הגרוגרות דהא השינוי מיין לדבש הוי כמו מענבים לגרוגרות ולא דמי לשינוי מערך לדמים. וא"כ אפילו לר' מאיר ע"כ הוציא דבריו לבטלה. ועוד דקיי"ל כרבנן דר"מ. דיש לחלק דהתם שאני כיון דבגמר דבריו אדם נתפס ונזירות בגרוגרות ליכא לכן לא אמר כלום אבל הכא קדושין שייכי ע"י דבש כמו ע"י יין א"כ בעיקר הענין לא לבטלה הוא אלא רק הדבור של יין הוציא לבטלה ומחמת דבור זה לא תתבטל המעשה שיכולה לחול ע"י זה הנשאר מהדבור שלא לבטלה כו' ואף לא דמי לערך כלי דלא אמר כלום לרבנן דר' מאיר משום דערך ליכא בכלי. אבל הכא יש קדושין ע"י דבש כמו ע"י יין כו' וא"כ המעשה אינו לבטלה. וגם בהדבור עם שיש קצתו לבטלה היינו תיבת של יין מ"מ קצתו אינו לבטלה היינו התקדשי לי בכוס זה. ודבריו סותרים זה את זה. דאמר בכוס זה ואמר ג"כ של יין. ע"כ ההכרח לבטל א' מהדבורים כיון שהם סותרים זא"ז ע"כ אנו אומרים שהדבר הבטל הוא מה שבאמת הוא שוא ושקר היינו מ"ש של יין. ודבור התקדשי לי בכוס זה נשאר בתקפו וחל על המעשה ואין כאן לבטלה. ועי' בב"י בח"מ סי' מ"ב סעי' י"ח בשם בעה"ת דדיבור א' הוא וא"א לחלק ביניהן וכיון דדבריו סותרים זא"ז אמרינן דבעהש"ט על התחתונה כו' ע"ש אלמא אע"ג שהדברים סותרים זא"ז מקיימים עכ"פ הפחות שבלשונות ולא אמרינן דא"כ הכל יתבטל אלא מקיימינן מה שאפשר וכו' וא"כ ה"נ אע"ג דדבור א' הוא וסותר קצתו את קצתו מקיימין מה שנראה שהוא אמת ומבטלין מה שנראה בחוש שהוא שוא ושקר כו'. וכעין זכר לדבר ממ"ש עוד בשו"ת ח"צ סי' מ"ד והמאמר ההוא לאין יחשב כו'. והביא ראיה מהרמב"ם פ"ב מהל' קידוש החדש דין ו' ועי' בבעל המאור פ"ב דר"ה הרי גם בעדות דבעינן ודאי שלא יסתרו דבריו את דבריו עכ"ז אמרינן שהמאמר ההוא לאין יחשב כו' כמ"כ י"ל כאן. ומיהו גם שם משמע ברש"י ותוס' דהטעם בענין אחר יעו"ש: