א

סימן קה

בעלת הבית שלחה משרתת שלה שהיא בת י"ג שנה ויותר לקנות שמרים לשבת בעד מטבע צעהנער. וציותה להמשרתת שתקח בעד פינפער שמרים ופינפער תקח אוש גאב. והנה כשבאה המשרתת לבעל השמרים באותו פעם ומדדה לה אשתו השמרים וקבלה ממנה הצעהנער ונתנה האשה להמשרתת אוש גאב פינפער אסימון בלי צורה ולא קיבלה והחזירה השמרים להאשה וקבלה הצעהנער ממנה בחזרה והלכה לה ובעל האשה העושה שכר הי' יושב אצל השולחן וקראה בעד החלון ואמר שיש תח"י פינפער טוב וחזרה הבתולה והלכה אצל האשה ומסרה הצעהנער ליד האשה והאשה מדדה לה השמרים ועמד הבעל ואמר בפני שני עדים בעת מסירת הפינפער ליד הבתולה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל ונתן הפינפער לידה והבתולה קיבלה ושתקה והלכה לה ואח"כ שחק המקדש ואמרו לו העדים מה זה עשית ויאמר מה בכך יהי' לי שתי נשים ע"כ המעשה. ועכשיו אומר המקדש שלא כיון לשם קדושין אלא לשחוק בעלמא והבתולה אומרת שלא הבינה דבריו:

א תנן פ"ב דקדושין (דף מ"ח ע"ב) התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש. של דבש ונמצא של יין. בדינר זה של כסף ונמצא של זהב כו' על מנת שאני עשיר ונמצא עני כו' אינה מקודשת. והנה מלשון ונמצא משמע לכאורה שבשעת קבלתה הקדושין לא ידעה שהוא של דבש ואדעתא דהוא של יין קבלתו. ואח"כ נמצא של דבש. וכדאמרינן פ"ב דשבועות (דף י"ח ע"א) והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע. וגם דומיא דעל מנת שאני עשיר ונמצא עני. דבשעת קבלת הקדושין קא סברה שהוא עשיר ואח"כ נמצא שהוא עני. וכ"כ הטור סי' ל"ח וז"ל או שאמר התקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אח"כ שאילו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבלה עכ"ל והב"י כ' ע"ז ופשוט הוא ושכ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ו אבל אם ראתה כו' לפי שהרי ידעה היא שאין זה טבעת ואפ"ה פשטה ידה וקבלתו כו' ומ"מ אין אתנו ראיה מוכרחת שתהא מקודשת ודאית עכ"ל וכ"ה תשו' זו ג"כ בתשו' המיוחסות סי' קכ"ו. וע"ש בתשו' הרשב"א שראייתו ג"כ ממ"ש במשנה ונמצא של דבש כו' גם דימה זה למ"ש בגמ' פ"ק דקדושין (דף ח' סע"א) האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקיבלה לא צריכא דיהבה ניהליה בלילא ועי' מזה בש"ע סי' כ"ט ס"ז או שנמצא מהם דינר נחשת ולא הכירה בו תחלה. עוד הביא ראיה מהא דב"ב פ' בית כור (דף ק"ו ע"ב) אמר ליה סברת וקבילת. ואעפ"כ סיים ומ"מ אין אתנו ראיה מוכרחת וכנ"ל ועיין בספר עצי ארזים סי' ל"ח סעי' כ"ד ס"ק סמ"ך כ' דטעם החולקים על הרשב"א ע"פ הא דאמרינן בגמ' (דף מ"ח סע"ב) באוקימתא דרבא ומאי נמצא דצייר בבליתא כו' דמשמע דבתירוץ רבא הוא שחידש כן. אבל להס"ד דמיירי שקידש הוא עצמו להאשה עצמה אפילו אינו מכוסה אינה מקודשת שלא חששה לקבל אותו שיודעת דלאו כלום הוא כיון שאינו כמו שאומר עכ"ל. ובספר המקנה דמ"ח ד"ה התקדשי לי הביא ראיה לדעת הרשב"א וז"ל וכיון דגבי המקדש אף שאומר בפירוש שהוא של כסף אפ"ה ס"ל לר' שמעון דאם הטעה לשבח מקודשת אע"ג דשבח דידה גריעותא הוא לגבי דידיה אפ"ה אמרינן כיון דידע דהוא של זהב ונתרצה ליתן אע"פ שאמר בפירוש שהוא כסף מהני. א"כ ממילא נשמע אם היתה יודעת אפי' לגריעותא הוי קדושין דמאי עדיפא דעתה דידה מדעתא דידיה עכ"ל. ור"ל ורבנן לא פליגי עליה דר"ש רק משום שהטעה אותה משא"כ מחמת המקדש היו מודו דהוי קדושין אע"פ שאמר התקדשי לי בדינר זה של כסף והוא של זהב וא"כ ה"ה להפך כשאמר התקדשי לי בדינר זה של זהב והוא של כסף והוא מגולה וראתה שהוא של כסף וקיבלה אותו ג"כ הדין דמקודשת. דהאמירה של זהב אינו מקלקל כיון שראתה שאינו של זהב כ"א של כסף וקיבלה אותו וכמו בדידיה אין האמירה מקלקל כיון שהוא מרוצה כנ"ל ועי' בספר מחנה אפרים עמ"ש הרמב"ם פי"ז מה' מכירה דין ב' גבי שחמתית ונמצאת לבנה וז"ל צ"ע אי איירי בשידע המוכר מעיקרא ואפ"ה יכול לחזור או דילמא איירי היכא דלא ידע ומדברי רשב"ם בשמעתין נראה דהיינו דוקא בדלא ידע והה"מ בפ"ז מה' אישות דין י"ז כ' דלשון נמצא הכי משמע עכ"ל. וא"כ לדבריו משו"ה המקדש לא יוכל לבטל הקדושין משום שאמר של יין ונמצא של דבש שהרי הוא ידע מעיקרא שהוא של דבש. ועי' עוד שם בספר המקנה ד"ה ומאי נמצא פי' מכאן בהפך העצ"א. ולכאורה לא נמצא בפוסקים חולק על הרשב"א ועי' במרדכי פ' המפקיד סי' רצ"א דאע"ג שלא הוציא בפיו שהוא של זהב הכא הוי כאילו הוציא בפיו שהוא מוכרו בתורת זהב כו' ע"ש וזה ראיה לדעת הרשב"א שאם ראתה כו' ה"ל כהוציאה בפיה שסברה וקיבלה אולם רבינו ירוחם נתיב כ"ב חלק ד' כתב וז"ל ויש מפרשים דוקא כשלא הכירה בו כשקיבלו אבל הכירה בו וקבלה כו' הוי מקודשת דסברה וקיבלה וכן כתב הרא"ש עכ"ל מדכתב תחלה סתם אינה מקודשת ואחר כך כתב ויש מפרשים. משמע בהדיא דס"ל שי"ל מלשון המשנה דאפילו הכירה אינה מקודשת אלא שיש מפרשים כו'. ולכאורה נראה דהרמ"ה שהביא הטור שם חולק על סברת הרשב"א. דאהא דתנן (דף מ"ט סע"ב) ובכולם אע"פ שאמרה בלבי היתה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת. והאי בכולן קאי ג"כ אהא דנמצא של דבש כמ"ש הטור שם וכ"כ בתשו' הרשב"א הנ"ל ומוכרח הוא דהא ע"כ קאי ג"כ אהא דתנן שם (דמ"ח) ע"מ שאני עשיר ונמצא עני דהוה ממש כהנהו דע"מ שיש לי בת או שפחה כו' וא"כ מסתמא קאי ג"כ אהא דכוס זה של יין ונמצא של דבש דהוא חד בבא עם ע"מ שאני עשיר כו'. והנה ע"ז כ' הרמ"ה ודוקא שאמרה בלבי היה ולא הוציאה בשפתיה אבל אם אומרת כן בשעת קדושין הוו קדושין כיון ששמע הבעל ושתק נתבטל התנאי עכ"ל וכ"כ רי"ו שם בשם הרא"ש הובא ב"י וכ' הב"י ואיכא למידק כי אמרה כן בשעת הקדושין מאי הוה הא כיון שהבעל לא קידש אלא על מנת כך כל שלא הי' כך איך יחולו הקדושין שלא מדעת המקדש כו'. ונ' דה"ק כיון שבשעה שאמר המקדש ע"מ כך וכך אמרה היא ואפי' לא יהיה כך אני מתרצה להתקדש ושתק המקדש כו' מוכחת מילתא ודאי שהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי עכ"ל. ובאמת שזה מבואר ממ"ש הרמ"ה כיון ששמע הבעל ושתק כו' הרי מבואר מהרמ"ה ורי"ו והב"י דלאו בדידה לחוד תליא משום שידענו שהיא סברה וקיבלה להתקדש אף שלא יהי' כמו שהתנה אלא ג"כ משום שגם הבעל שתק כשאמרה כן ועי"ז דוקא נתבטל התנאי הא אם הבעל לא שמע מה שאמרה אע"פ שאמרה כן אינה מקודשת שהרי מ"מ הוא קידש על תנאי זה והרי אינו כמו שהתנה ולא אמרינן הא הוא רצונה לקדשה והוא הטעה אותה בהתנאי וא"כ מצידה באנו לחוש לבטל הקדושין והרי היא סברה וקבלה ולמה הקדושין בטלים. א"ו דכיון דבעינן ונתן ואמר והרי אמירה זו גרועה מאד שמקדשה על תנאי שאינו אמת הרי הקדושין בטלים. וא"כ דכוותה גבי התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש אף אם הכירה בשעת מעשה שהוא של דבש וא"כ סברה וקיבלה מ"מ הרי הבעל קידשה רק באמרו שהוא כוס של יין והרי אמירה זו גרוע ועומד הוא שאינו של יין. ונמצא לא קידשה ומה שהיא סברה וקיבלה לא עדיף ממה שאמרה בפירוש שרצונה להתקדש בלי תנאי דאעפ"כ אינה מקודשת אא"כ שמע הבעל ושתק כו' דאז דייקא נתבטל התנאי משא"כ בנד"ז אף שהכירה שהוא של דבש אף דלגבי דידה י"ל הא סברה וקיבלה מ"מ לגבי הבעל לא שייך לומר דה"ל כשמע ושתק כו' דהתם שאני דכיון דפירשה דבריה שאפי' לא יהי' כן אני מתרצה להתקדש והוא שומע ושותק ונותן הקדושין מוכח מלתא דהסכים לדבריה וקידש בלא תנאי וכמו שביאר זה הרב"י שם ד"ה וכ' הרמ"ה עיין עליו. משא"כ הכא שלא פירשה בהדיא שאף שהוא של דבש רצונה להתקדש רק מחמת הוכחה לבד אנו אומרים כן דיינו לקיים הקדושין מצידה אבל אין כח בהוכחה זו לעשות מזה עוד הוכחה שניה שגם המקדש ביטל התנאי והדברים שאמר בכוס זה של יין וכו' שהרי גם בנידון דהרמ"ה כ' הב"י ואיכא למידק וכו' הרי דאפי' שם אין הדבר מוכרח כ"כ וגם רבינו ירוחם כ' דין זה רק בשם ויש מפרשים דדוקא כו' אבל אם אמרה כן כו' ע"ש. וכן מצאתי בספר עצי ארזים ס"ק ס"ב שדקדק מדברי רבינו ירוחם שיש חולקים על דינו דהרמ"ה וס"ל דאפילו בכה"ג אינה מקודשת כיון שמ"מ לא השיב הוא על דבריה הן וה"ל כנתן הוא ואמרה היא כו'. וא"כ בנ"ד שאף היא לא אמרה בפירוש רק דמוכח דסברה וקיבלה ודאי גם להרמ"ה אינה מקודשת. והיינו מחמת הבעל דהא אמירתו גרוע שקידשה בכוס של יין. וה"ל כקידשה על תנאי שהוא כהן ואינו כהן דאף דהיא סברה וקיבלה מ"מ הקדושין בטלים וא"כ נראה לכאורה ברור דהרמ"ה ובעלי מחלקותו חולקים על דינו דהרשב"א וס"ל דאפילו הכירה בו שהוא של דבש אינה מקודשת. והיינו משום דאמירת הבעל לית בה מששא ומאי מהני הא דסברה וקיבלה דאין לומר הא ראינו שמקדשה וא"כ לא יגרע מאלו נתן לה בשתיקה ועסוקין בענין קדושין דמהני. דהא ליתא דמוכרח בהדיא בגמ' (דף ו' ע"א) דכשאומר לשון גרוע גרע טפי ואפי' עסוקין בענין קדושין לא מהני יעו"ש. ולכן איתא שם דאת"ל דהני לישני דמיוחדת מיועדת כו' לאו לישני דקדושין הוא אינה מקודשת אף שעסוקין באותו ענין וא"כ בנ"ד דפשיטא דהאמירה הפך ענין קדושין אמיתיים שאומר בכוס של יין והוא של דבש י"ל דאין כאן קדושין כלל. כ"ז נראה לומר בטעם החולקים על סברת הרשב"א. אך ק"ל על סברת הרמ"ה מפלוגתא דר"ש ורבנן בעל מנת שאני עני ונמצא עשיר דלר"ש מקודשת מפני שהטעה לשבח ומשמע דרבנן לא פליגי רק מצידה דאיכא דניחא ליה בעני יותר ולהרמ"ה אפי' היא ניחא לי' בעני מ"מ הוא לא קידשה אלא בתנאי זה ויש לדחות דהא בגמ' מדמו לי' לחומץ ונמצא יין דשניהם יכולים לחזור בהן א"כ גם מצידו אין ממש בהקדושין כמו שהלוקח והמוכר שניהם יכולים לחזור בהן כו'. ואין להקשות עוד על הרמ"ה ממש"ש אביי הכא במאי עסקינן ועי' רש"י גבי דידה כו' גבי דידיה כו' אשר מבואר מכאן דגבי דידיה לא קפדינן אטעות אפילו השליח שינה בדבריו לדעת ר' שמעון משא"כ גבי דידה וא"כ גם לרבנן י"ל דכשאין מי שמטעה אותו כגון בהתקדשי לי בכוס של יין ונמצא של דבש מאחר דהוא ידע שהוא דבש לכ"ע מצידו אין לבטל הקדושין כו'. אך י"ל דזה אינו ראיה דגבי טעות ששלוחו שינה מדבריו יש להקל טפי כמו באוקימתא דרבא דמקילים בטעות שלוחה לומר דמראה מקום היא לו ובקיבלה עצמה אמרינן איכא דניחא ליה בכספא כו'. וצ"ל הטעם כיון דעשתה שליח אמרינן דסמכה עליו מה שיקבל לקדושין יקבל ותלינן דמ"ש שאמר לי כו' מראה מקום היא לו משא"כ בקיבלה בעצמה הדין דחיישינן לקפידא כו'. כמ"כ י"ל החילוק בהמקדש בעצמו דכשעשה שליח לקדש סמך מה שיתן יתן ועיין בחי' הריטב"א ובתוספות רי"ד מ"ש בזה. אבל בקידש בעצמו ואמר ע"מ שאני עני עד"מ הרי קידשה בפי' בתנאי זה כו':