ב

אמנם עיקר כוונתי שהדין מרומה. היינו דכל מקום הספק שיש לחוש לפי גב"ע דרהאטשוב הוא מפני שאינו מבואר מהגב"ע שהקדושין היו בעל כרחה בשעת הנתינה כגון שמשכה ידה ממנו לאחורי' אלא שגבר עליה. משא"כ לפי גב"ע דמאהילוב שהיא ניתקה את ידה כו' שהנתינה הי' בעל כרחה. וגם לא נתבאר אם אחז ידה בחזקה. או שהניחה א"ע שיאחז ידה. וע"ז ודאי יש הוכחות עצומות שהקדושין היו שלא ברצונה. וא"כ מה שבגב"ע דראהאטשוב אע"פ שהעידו שראו הנתינה והאמירה ושאחז ידה ולא אמרו כלל שניתקה את ידה ממנו. הרי ממ"נ או שהעלימו האמת או שלא שאלו זה מהם. ולפי ב' האופנים ה"ז מה שהגב"ע משמע שהקדושין היו בלי הכרח הוא אינו אמת לפי ההוכחות המראות בהפך. וא"כ התובע בא בעקיפין וטוען שקר על האשה שטוען שקידשה. ובאמת אין כאן קדושין וזהו ודאי דין מרומה. וכדפרש"י פאד"מ (דף ל"ב ע"ב) דדין מרומה היינו שב"ד מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו עכ"ל. הרי לא נזכר שהדין מרומה מחמת שמבינין מדברי העדים שאין עדותן אמת. רק דדי במה שמבינים טענת רמאי בדברי התובע. וא"כ עכ"פ הדין מרומה. וע"כ בעי דו"ח אולי עי"ז יתברר מדברי העדים לדחות טענת רמאות שבדברי התובע. וזה הפך מדברי כת"ר שכתב וז"ל ואם מפני שיש אומדנות והוכחות שהי' בערמה ובע"כ ושלא כיוונה לקדושין אין זה ענין לדין מרומה שענין ד"מ היינו שאנו חוששין שהעדים משקרים. וכאן אין ראי' והוכחות שגוף המעשה הי' שקר כו' עכ"ל. ולפע"ד ז"א לפרש"י הנ"ל אלא דאע"ג שאין חוששין שהעדים משקרים הוי דין מרומה כשמבינים טענת רמאי כו'. וא"ת א"כ מה מהני דו"ח של העדים אם אין חוששין שהם משקרים. י"ל דאנו חוששין שלא ביארו דבריהם היטב בכוונת המעשה וכשיבארו היטב ע"י דו"ח תתגלה בהתתיה של טענת רמאי דהתובע. וכן מתבאר בהדיא בחי' הר"ן פאד"מ שם דכ' דההיא דשבועות (דף ל"ב) דמשמע דבדין מרומה אין לדיין להזקק כלל אפילו ע"י דו"ח פרש"י בשבועות שם דהיינו כשהדיין לומד מתוך דברי העדים שאין עדותן אמת. אבל הכא דדנין ע"י דו"ח היינו כדפרש"י דהדין מרומה מחמת התובע כו' כנ"ל והר"ן עצמו הסכים ג"כ לחילוק זה. וא"כ לפ"ז מוכח אדרבה להפך דאם חוששין שהעדים משקרים לא מהני דו"ח כלל וצריך שלא ידונו הדין כלל. אלא היכא דהריעותא בטענת התובע ע"ז צריך דו"ח העדים. ואף דהתוס' ומהר"ם בהרא"ש והגמי"י פ"ג מהל' עדות חילקו בע"א מפרש"י והר"ן בין סוגי' דשבועות וסוגיא דפאד"מ. מ"מ ע"ז דמבואר מרש"י והר"ן דכשמבינים טענת רמאי בדברי התובע צריך דו"ח ע"ז לא יחלוקו כלל. וא"כ מה לי שמבינים טענת רמאי בדברי התובע או עכ"פ שמובן שהענין אינו כפי דמשמע מתוך הגב"ע. שמגב"ע משמע שהקדושין היו בלי הכרח ובאמת מוכח טובא שהיה בע"כ. הרי עכ"פ הענין מרומה מהפך להפך. ולכן גם לפי האופן דאין חושדין שהעדים שיקרו במזיד. רק שלא ביארו הענין היטב. מ"מ עכ"פ מה שמובן מהעדות הפך מה שהי' באמת נק' דין מרומה לפרש"י והר"ן. ובדין מרומה צריך לדרוש ולחקור העדים בשבע דו"ח לפ"ד רוב הפוסקים כי עי"ז יתגלה תוכן כוונת המעשה. כי מתוך זה יבואו לחקור ג"כ בכוונת המעשה היטב. והוא ע"ד דפרש"י ריש מס' גיטין ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה. וממילא שיילינן לי' אם נכתב לשמה כו' ודו"ק: