א

סימן קד

עוד תשובה על ענין הנ"ל א מ"ש כת"ר וז"ל בעיקר היסוד שהחליט מעל' שנ"ד יש לו דין מרומה לכאורה צ"ע דאם משום חזרת העדים במאהילוב א"י איך שייך לומר מפני זה דלהוי למפרע ד"מ מאין היה להם לב"ד דרהאטשוב לידע שיחזרו בהם דליצטרכו אז דו"ח ושנאמר דכיון דלא עשו דו"ח לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן וא"כ בכל חוזרין ומגידין דעלמא נימא הכי ונפל דין כיון שהגיד כו' בבירא בכל ד"מ וכה"ג אם לא שעשו מתחלה דו"ח עכ"ל. הנה גם אני לא העמדתי יסוד ע"ז שמפני חזרת העדים יקרא דמ"ר. ויש קצת ראיה ע"ז מסוגיא דפאד"מ גבי חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו דכיון דבשעה שנתקבל העדות לא היה מקום לקרותו דמ"ר שוב אף אם אח"כ נתחדש דבר מצד אחר לספק על העדות אין לזה דין מרומה. אמנם לכאורה במהרי"ק שרש ס"ז מבואר להיפך שכ' אהא דתנן פ"ב דכתובות העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו כו' משמע מכאן שאפילו במקום שהדין נראה מרומה כי התם שהעדים עצמם מכחישים השטר ואיתנהו קמן אפ"ה אמרינן דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ל. הרי ס"ל דמחמת חזרת העדים נק' דין מרומה אלא דהתם מועיל עדותן דה"ל כמו שנחקרה עדותן. ור"ל דהא גם בדין מרומה מהני דו"ח. וא"כ בנד"ז שלא עשו דו"ח בתחלה. ה"ל כדין מרומה שלא נחקרה העדות תחלה. וגם בתשו' מהר"מ אלשיך סי' מ' משמע דס"ל דכה"ג נקרא דין מרומה כמש"ש בתחלת התשו' וז"ל ומינה דאי הוה כו' וזו היא ששנינו פסולי עדות היינו כו' ההוא נמי דין מרומה הוא כדכתב מהרי"ק סי' ס"ז עכ"ל. עוד כ' שם חדא כו' שנית כו' ג' כו' ומש"ה בבבא תניינא כו' הרי ס"ל אפי' דזה הוא מדרגה שנית שבדין מרומה ע"ש. אך צ"ע דאם הפי' כמו שנחקרה עדותן דמי ר"ל כאילו עשו שבע דו"ח א"כ מאי פריך הש"ס בסנהדרין רפאד"מ (דף ל"ב ע"א) ואי ס"ד בעינן דו"ח היכי חיישינן שמא איחרוהו כו' ומאי קושיא דכיון שעשו דו"ח תחלה מש"ה אף שאח"כ נולד ספק מהכחשת עדים אחרים לא מרעינן העדות שנחקרה תחלה. כיון דליכא ודאי הכחשה. דבכל מקום לא מהני הכחשה דעדים אחרים לבטל עדות שלימה אא"כ יש כאן הכחשה ודאית כמבואר בגמ' ופוסקים. ועיין במכות (דף ה') גבי במזרח הבירה עמנו הייתם כו'. וכיון דהכא ליכא הכחשה ודאית כיון שי"ל איחרוהו וכתבוהו. א"כ ה"ל רק ספק הכחשה. ולכן אין זה פוסל העדות שכבר נחקרה כדין. ולעולם אימא לך דדיני ממונות בעו דו"ח. ושאני התם דעה"ח עהש"ט ה"ל כמי שנחקרה עדותן כו'. א"ו דאין הפי' כמי שנחקרה עדותן בשבע דו"ח דמי. רק כשאר עדות בע"פ דד"מ שא"צ דו"ח. דכה"ג ג"כ נקרא נחקרה עדותן כיון שא"צ דו"ח וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' ל"ד. אכן באמת אין זה הוכחה דאדרבה את"ל דעה"ח עהש"ט אינו כמו שעשו שבע דו"ח א"כ מה נתחבטו בגמ' שם להוכיח דדיני ממונות א"צ דו"ח הא בפשיטות יש הוכחה מדסמכינן בהו על עדות שבשטר כו'. א"ו משמע להיפך דעדות שבשטר ה"ל כמו שנחקרה עדותן בשבע דו"ח כיון שכותבים הזמן והמקום. ואף שאין כותבין באיזה שבוע י"ל דמהני משום שכותבין לשנות המלך וה"ל כשנה שבשבוע פלוני כו'. ואעפ"כ מקשה הש"ס שפיר דאס"ד דיני ממונות בעינן דו"ח היכי חיישינן שמא איחרוהו כו'. דהא התם יש הכחשה גמורה בזמן שבשטר. וא"כ אף שנחקרה עדותן בשבע דו"ח הא יש עדים שמכחישין אותן בחקירות הכחשה גמורה. וא"כ אף שאפשר לתרץ דבריהם שאיחרוהו. מ"מ פשיטא דתירוץ זה אינו טוב יותר מאם לא עשו כלל החקירה דזמן ההוא. דאדרבה גרע טובא מיני'. וזה מבואר בלשון רש"י שם מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתייהו בשמא עכ"ל ור"ל דהכחשה זו אף שיש לתרצה בשמא מ"מ שמא זה ודאי לא עדיף מאילו לא היה הכחשה כלל (אף) [אך] שלא נחקר הזמן כו' וגרע יותר דהתם ליכא ריעותא והכא איכא ריעותא וספק הכחשה כו'. וא"כ לפ"ז מובן דאדרבה עה"ח עהש"ט כשכ' הזמן והמקום בשטר כדין ה"ל בדיני ממונות כאילו נחקרה עדותן בדרישה וחקירה ממש. וכן משמע בשט"מ פ"ב דכתובות (די"ח ע"ב) גבי כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. במש"ש ומיהו כו' אלא במידי דבעי חקירות כו'. וא"כ שפיר י"ל כמ"ש מהרי"ק ומהר"ם אלשיך דחזרת העדים נקרא דין מרומה ואעפ"כ אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין דהא כנחקרה עדותן בשבע דו"ח דמי. וכ"מ בהדיא במהרי"ק שם ובש"ך בח"מ סי' ע"א ס"ק כ"ח. ואע"פ שהכריח מתשו' הרא"ש ההובאה בטור ח"מ סי' ע"א סעי' כ"א דכשיש אמתלאות שהדין מרומה אזי אפי' בעה"ח עהש"ט הגם דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד עכ"ז צריך דו"ח. אין להכריח מזה דנדון המשנה דפסולי עדות היינו לא נקרא דין מרומה. מדא"י לחזור בהן דאלמא א"צ דו"ח עוד. דע"כ מוכח ממהרי"ק ומהר"ם אלשיך דגם נדון המשנה ה"ל כדין מרומה אלא דא"י לחזור בהן כיון שנחקרה עדותן כדבעי. ונדון הרא"ש י"ל דשאני דיש אמתלאות טובא שהדין מרומה אזי לא סגי בדו"ח שבשטר. כ"א בעינן עוד דו"ח אחרת ע"ד מ"ש הריב"ש בתשובה סי' רס"ו שהדו"ח בדין מרומה הוא כההיא דר' טרפון שלהי יבמות לא כך אמרת לי כו' יעו"ש בפרש"י אולי יהפוך את דבריו כו' ובגמ' שם ודקדק עליו ב' וג' פעמים כו'. ואף דהריב"ש ס"ל דבדמ"ר א"צ רק דו"ח זו וכ"ד הר"ד בחי' הר"ן ר"פ אד"מ. מיהו לפ"ד רוב הפוסקים החולקים ע"ז וס"ל דבדין מרומה בעי' דו"ח כמו בד"נ ממש כמו שהובא בתשובות מהרר"ב אשכנזי סי' ה'. מ"מ י"ל דהדין אמת כמ"ש הר"ן והריב"ש דכשנראה לדיין צד רמאות שצריך לדרוש ולחקור אותו צד רמאות שחושש בו נוסף על שבע דו"ח שבמשנה וזה מוכרח מההיא דר"ט הנ"ל:

ומעתה בנדון פסולי עדות היינו דלא שייך צד רמאות די בשבע דו"ח שבמשנה וכבר נעשו בשטר. משא"כ בנדון הרא"ש דהיה אמתלאות טובא המראים על רמאות היה צריך ג"כ דו"ח דהר"ן והריב"ש ולדו"ח זו נתכוין הרא"ש בתשו' או דצריך לחקור ג"כ בע"פ שנים ושלשה פעמים ג"כ כל השבע דו"ח. ואפשר להביא ראיה לדעת מהרי"ק והאלשיך מדברי ר"י בעל התוס' שבמרדכי ר"פ אד"מ ממ"ש ולבסוף חזר בו אחד מן העדים והשיב ר"י כו' כי אפילו בעדות הודאות והלוואות צריך דו"ח עכ"ל דלכאורה יפלא הא בעדות הודאות והלוואות א"צ דו"ח. והרב"י בסי' כ"ט נתכוין לתרץ זה במ"ש דהוי כדין מרומה. ויש לומר דהטעם דהוי דין מרומה היינו משום שחזר בו אחד מן העדים. וא"כ הוא ממש כדעת מהרי"ק והאלשיך. ויש שטה אחרת בדברי ר"י לומר דאף בדיני הודאות והלוואות כיון דמדאורייתא צריך דו"ח ע"כ הגם דרבנן תקנו שא"צ דו"ח מ"מ אם חזרו בהן מהני חזרתן ואין בזה משום כיון שהגיד וכו' ודלא כמ"ש הר"ן. כן ביאר בסדר אלי' רבא שער ב' דף צ"ט סע"א. גם בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ה' הביא שהרא"ם בתשובות סי' כ"ד הביא מחלוקת הפוסקים בזה. וכ"מ לכאורה דעת הרמב"ם פ"ג מהל' עדות דין ה'. וא"כ לפ"ז אין להכריח מדברי ר"י ראי' לדעת מהרי"ק ומהר"ם אלשיך. מ"מ לפ"ז בלאה"נ יכולים לחזור בהן אפילו לא יקרא זה דין מרומה. אלא דע"ז ודאי אין לסמוך נגד פסק הרב"י סי' כ"ט כתשו' הר"ן סי' ל"ד. וכ"מ במהריב"ל ח"ג ססי' כ"ה דלא נחלקו אלא בדין מרומה משמע דס"ל בד"מ דין שאינו מרומה א"י לחזור בהן אף שלא עשו דו"ח. מ"מ הא נגד זה י"ל דלהב"י אליבא דר"י נקרא זה דין מרומה מטעם הנ"ל. שוב ראיתי בתשו' ר"ב אשכנזי סי' ה' הביא נוסח מרדכי ישן כ"י מוגה דכ' בהדיא כמ"ש הב"י וז"ל ועוד כי אפילו בעדות הוצאות והלוואות צריך דו"ח בדין מרומה כדמוכח פאד"מ וכיון דצריך דו"ח יכולים לבטל עדותן כ"ז שלא נחקרה עדותן עכ"ל ומ"מ י"ל דטעמי' דר"י דנקרא דין מרומה הוא מפני שהטעה להעיד כו' וכמ"ש בחי' הגהות שנדפסו בטורים בסי' כ"ט. מיהו י"ל ע"כ נתוודע זה אחר העדות כשחזר בו אחד מן העדים סיפר כן וא"כ סוף סוף מוכח דכשחזר בו א' מן העדים וסיפר דברים הניכרים והוכחות איך שהעדות היה בטעות נקרא דין מרומה וא"כ גם בנד"ז שחזרו העדים וגם יש הוכחות גדולות שלא היה המעשה כנראה מהגב"ע הוי דין מרומה כו' וכדלקמן:

ומ"ש כת"ר מאין הי' להם לב"ד דרהאטשוב לידע שיחזרו בהן דליצטרכו דו"ח כו' לפע"ד לק"מ דאין זה קנסא מפני שלא עשו כדין אלא דאע"ג שעשו כדין מ"מ כיון שנודע אח"כ שהדין מרומה. חזר הדין דבעי' דו"ח כמו מדינא דאורייתא. ולא הקילו רבנן בכה"ג. ומ"ש עוד וא"כ נפל דין כיון שהגיד כו' בבירא. ג"ז אינו קושיא דעיקר דין כיון שהגיד כו' היינו כשנחקרה עדותן וכמו שעכצ"ל כן לפ"ד סד"א בדעת ר"י ולהפוסקים שהביא הרא"ם כו'. אלא דלדידהו היינו מצד דגם בלא דין מרומה יכולים לחזור בהן ולמהרי"ק ותשו' מהר"ם אלשיך הוא משום דכה"ג נק' דין מרומה ולא מועיל עדותן אא"כ עשו דו"ח תחלה ותקנת חז"ל דבד"מ א"צ דו"ח מהני כשלא חזרו בהן שאין הדין מרומה. גם אפשר יש לצייר כיון שהגיד שוב כו' בשהחזרה הוא בפרט א' שאין מוכח מזה שהדין והעדות מרומה. וגם מה שהקשתי מר"פ אד"מ גבי חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו. י"ל דהתם מחמת ספק זה אין לקרותו דין מרומה מאחר שהעדים עצמן החתומים עהש"ט לא חזרו בהן כ"א נולד ספק מחמת הכחשת עדים אחרים וכיון שי"ל איחרוהו וכתבוהו אין כאן דין מרומה מש"ה א"צ דו"ח משא"כ כשהעדים עצמן חזרו בהן הרי ניכר שהעדות והדין הי' מרומה כמ"ש מהרי"ק: