ה

ועוי"ל שזה שאמר א' מהעדים במאהילוב זיא האט זיך גיבאדרעויט אין זה עוקר דבריו הראשונים כלל רק פי' וביאור שהרי גם ברהאטשוב העידו שאחז ידה לכן נאמן ע"ז וכמ"ש בב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ג' בשם הר"ן. ולכאורה יש לדמות הוספה זו להא דתנאי היה דברינו בפ"ב דכתובות (דף י"ט ע"ב) דנאמנין משום דל"ד למודעא ואמנה דקא עקרי לי' לשטרא אבל הכא מילתא אחריתי היא ופרש"י וזו עדות אחרת היא ושטרא ממילא מעקר ולדעת רוב הפוסקים נאמנים אף שכת"י יוצא ממקום אחר. אך התוס' שם ד"ה או דילמא פי' ואינו נעקר אם יתקיים התנאי הלכך אין כאן הורעת השטר. ולפ"ז שעי"ז שהוסיפו במאהילוב אז זיא האט זיך גיבאדרעויט נעקר העדות למפרע י"ל דל"ד לתנאי ואינו נאמן. ואפשר לחלק בין התם שעוקרים שטר ובין הכא שאין כאן מעיקרא רק עדות על פה או י"ל דהתם שאני שתנאי הוא דבר חדש לגמרי ונגד משמעות השטר דלא נזכר בו רמז תנאי ע"כ אינו נאמן רק משום שאין כאן עקירת השטר אם יתקיים התנאי ומש"ה ג"כ בעינן להרבה פוסקים שאין כת"י יוצא ממ"א. אבל הכא שבעדותן הראשונה נזכר ג"כ ואחז ידה א"כ י"ל שזה סובל הביאור שהוסיף במאהילוב אז זיא האט זיך גיבאדרעויט. וה"ט דהר"ן שבב"י שהדברים סתומים וסובלים ביאור כו' רחוק כו' כל שאנו יכולים לכוין כו'. ולכאורה קשה ע"ז מהא דתנאי די"א שאינו נאמן כשכת"י יוצא ממ"א. ועוד דהתם הטעם כמ"ש התוס'. משא"כ הר"ן שבב"י סתם קאמר אע"כ צריך לחלק דהכא שאני לפי שאפשר לכוין זה בדבריו הראשונים אף שהוא ביאור רחוק עדיף מהא דתנאי שאין לזה שום רמז בהשטר ואדרבה כו'. והריב"ש בתשו' סי' תע"ו שכ' ואיני רואה מי שיכחיש עדותו של ר' שם טוב כו' אפשר שהם כו' י"ל התם ה"ט שזה מהני רק שאינו נקרא הכחשה ממש לרש"ט ולכן רש"ט שפיר נקרא עד א' שהוא עצמו לא אמר תחלה שכל התנאים נכתבו ונחתמו כו' ועיין בסמ"ע סי' כ"ט סק"ו. וצ"ע מהא דכתובות (דף י"ט ע"ב) תרווייהו בשטרא מעליא קא מסהדי כו':