ד

אמנם עוד נ' לצדד אפילו לדעת הריב"ש (והרשב"א שהביא מהריב"ל) והוא עפמ"ש בתשו' מ"ב סי' ק"ו שאפילו בד"מ שא"צ דו"ח כל זמן שלא נגמרה עדותן וצריכין אנו עוד לדברי העד יכול לחזור בו ולא הוי כחוזר ומגיד משום דכ"ז שלא נגמרה עדותו הוי תכ"ד עכ"ל והביא ראיות ע"ז מתשו' הרשב"א סי' אלף י"ב ומתשו' הר"ן ומתשו' הריב"ש סי' רס"ו ומהרמב"ם והנ"י. ומיהו ראיתו מהנ"י לא הבינותי דהנ"י פ' מי שמת אע"ג דכ' ולא שייך לומר כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהא לא הגיד עדיין לגמרי מ"מ מיירי בענין שאינו סותר דבריו הראשונים כלל רק מפרש אותם וכן מיירי הרשב"א בתשו' הנ"ל. אמנם מהרמב"ם פ"ג מה"ע דין ה' י"ל דשפיר הוי ראי' דלכל הפחות אחר שנחקרה דגבי ד"מ שבהרמב"ם שם היינו כמ"ש הר"ן שנגמרה עדותו ואין אנו צריכין עוד לדבריו כו' וכן מהר"ן והריב"ש שפיר מייתי ראיה. ולכאורה משמע מלשון הריב"ש דאפילו חסר מדברי העדות בד"מ דברים שאין מעכבין דיעבד רק שלכתחלה היו צריכים לברר עדותן ג"כ נק' לא נגמרה שהרי כה"ג כ' גבי דו"ח דדין מרומה כמש"ל דכשלא עשו דו"ח נק' לא נגמרה עדותן ויכול לחזור בו אף שאם לא חזר בו אין העדות בטלה ואין חסרון הדו"ח מעכב כו' ע"ש. ובנ"ד נ' דלא מיבעי' שנשאר דברים שלכתחלה היינו צריכים לשאול מהן אלא נשארו חסרון פי' בדברים שהן גוף העדות ועיקרו ממש. שהרי בל' הגב"ע ונתן את הטבעת באצבעה ואמר הרי את מקודשת לי בט"ז כדמו"י. אינו מבואר הפי' אם האמירה היה אחר גמר הנתינה דהיינו שאמר כשהיו ידיו מסולקות מן הטבעת והיה הטבעת באצבעה דא"כ לפ"ד הרבה פוסקים אינה מקודשת כלל דה"ל שתיקה דלאחר מ"מ ואפי' היה האמירה תכ"ד להנתינה כמ"ש רמ"א בד"מ סי' כ"ח סק"ד וכ"ד מהרי"ט. ואע"פ שי"ח. ואם הי' הנתינה והאמירה בבת א' ה"ל בשעת מתן מעות וא"כ היו צריכים לברר עדותן. ובגב"ע דרהאטשוב אין מבואר ששאלו ע"ז כלל. וכן מבואר בגב"ע מא' מדיינים מקבלי הגב"ע שהעיד וז"ל מכח קדימת הנתינה או האמירה או בבת אחת גידיינק איך גאר ניט ווארעם מיר האבין דרוף ניט מדקדק גיווען צוא פרעגין. רק מכח חקירות ודרישות גידיינק איך בודאי אז מיר האבין בייא זייא גאר נישט גיפרעגט עכ"ל וההמ"ץ דרהאטשוב שהוא עיקר שקיבל העדות דקדושין ברהאטשוב כ' ידעתי בנפשי שבכותבי ל' הגב"ע הא' דקדקתי שלא להוסיף ושלא לגרוע ושלא לצאת מכוונת דבריהם ואפילו כמלא נימא עכ"ל א"כ מדלא מבואר בגב"ע ההוא אם היה האמירה אחר גמר הנתינה או לא משמע שלא ביררו זה כלל בעדותן ברהאטשוב וא"כ עדיין לא נגמרה עדותן בדברי' שכמעט תלוי בזה עיקר הענין. ועוד דבנד"ז שהוא דין מרומה היה צריך לחקור בזה היטב אם קדמה הנתינה לאמירה או לא וחקירה ברורה ודאי לא עשו בזה. גם בענין ואחז ידה משך מה לא נתבאר הפי' אם היא הניחה א"ע שיאחוז ידה או לא רק שלא עצרה כח כנגדו. והרי כ' המ"צ שהמקדש עצמו הודה שאחז ידה בחזקה ובמאהילוב הגיד א' מהעדים אז זיא האט זיך גיבאדרעויט מיט אים. ואם היו חוקרים מהם זה ברהאטשוב י"ל שגם שם היו אומרים כן וכמ"ש עכשיו ההמ"ץ דרהאטשוב. שאולי מלת זיא האט זיך גיבאדרעויט שהוסיפו במאהילוב הוא דרך פי' וביאור למה שהגידו בפנינו סתם שאחז ידה בפרט שגם הבעל הודה בפנינו שאחז ידה בחזקה עכ"ל וא"כ חסר חקירה ושאלה מהם ג"כ עוד בדבר שעיקר ענין הקדושין תלוי בו. ולכן י"ל דלכ"ע נק' לא נגמרה עדותן ויכולים לחזור בהן אף אם לא היה הדין מרומה כ"ש בדין מרומה שלדעת הר"ן והריב"ש זהו עיקר ענין הדו"ח שצריך לעשות בדין מרומה שהוא כההיא דרבי טרפון שלהי יבמות לא כך אמרת לי יונתן בן יוחנן כו' שאינה דו"ח דזמן ומקום כ"א הי' דורש וחוקר בכוונת המעשה היטב אולי יהפוך את דבריו כו' וכמ"כ כאן היה צריך לחקור ולדרוש בענינים הנ"ל דקדימת הנתינה לאמירה ובענין מהות אחיזת ידה כנ"ל. והדו"ח היינו כמ"ש בגמ' שם גבי ר"ט לא כך כו' ודקדק עליו שנים ושלשה פעמים כו'. וא"כ להריב"ש כשלא דקדקו כן הרי לא עשו הדו"ח ואע"ג שאין עדותן בטלה מ"מ יכולים לחזור בהן וכ"ש שבנד"ז משמע שלא שאלו לגמרי אודות זה כלל (ובס' שער משפט סי' כ"ט הביא דברי ריב"ש ותשו' מ"ב סי' ק"ו הנ"ל והניח בצ"ע. וכבר נת' שאדרבה בתשו' מהר"ר בצלאל סי' ה' הביא אשלי רברבי דמקילים יותר מהריב"ש. וגם שבנד"ז דהוי דין מרומה גם להשע"מ י"ל דיכולים לחזור בהן):